fbpx

בחירות 2030 פרויקט מיוחד // איילת שקד VS מיכאל ביטון

הפרשנים ירון דקל, יעקב ברדוגו, דפנה ליאל ורותם דנון מעריכים מי יתמודד בעתיד על ראשות הממשלה

0

שאגות הקהל "הו הא מי זה בא, ראשת הממשלה הבאה" גברו על הג'ינגל המסורתי של הליכוד – רק הליכוד יכול מול כל השמאל. איילת שקד, מועמדת הליכוד לראשות הממשלה, חצתה את הקהל לכיוון הבמה. חליפת מכנסיים כהה, חולצה ירוקה שמבליטה את צבע עיניה, שערה עשוי והאיפור עדין. לצד הבמה המתינו לה בעלה, טייס קרב לשעבר, ושני ילדיה. היא נופפה לקהל ועלתה לבמה לשאת את נאומה. מלאכת הנאום הייתה מופתית. שילוב של עבר (הייתי קצינת ת"ש בגולני ושם נתקלתי בעם. שם התאהבתי באנשי הליכוד), לבין הניסיון המדיני־ביטחוני (כאשר הייתי שרת המשפטים בממשלת נתניהו, ממשלת הליכוד, הייתי חברת קבינט וככזו לא היססתי לומר את דעתי, לצד כיוון מערכת המשפט נגד אקטיביזם שיפוטי, כפי שראוי. שיניתי את פני מערכת המשפט) ומבלי לשכוח את החזון (חזרָתי לליכוד נבעה מדאגה לעתיד ישראל. רק מתוך מפלגה גדולה ושורשית ניתן לשמור על ארץ ישראל כנגד שלל הסכנות שמאיימות עליה חדשות לבקרים. אני מבטיחה לכם שכאשר אבחר לראשות הממשלה, ידי תהיה מושטת לשלום מבלי לזנוח לרגע את ההתיישבות בכל חלקי המולדת).

איילת שקד, רק בת 53 בשנת 2030, היא ליכודניקית בנשמה. הייתה מתפקדת וחברת מרכז פעילה. ככזו ראתה לעצמה זכות לשרת כמנהלת הלשכה של נתניהו, כשהיה באופוזיציה. יחד עם נפתלי בנט, שהיה ראש הלשכה. הם היו מוכנים לתת את הנשמה. היחסים עלו על שרטון, ובנט והיא נמלטו על נפשם מלשכת נתניהו כשבנט ממלמל שעבר אצל שרה נתניהו קורס בטרור. הדרך להשתלבות בסיעת הליכוד נחסמה בפני השניים. בצר להם חיפשו בית פוליטי ויחד השתלטו על המפד"ל המנומנמת. שקד החילונית לא החלה לשמור שבת, אך כן הקפידה על לבוש צנוע. אולם, גם לאחר שמונתה לשרת משפטים מטעם הבית היהודי, עדיין הרגישה שהמפד"ל קטנה עליה. שממנה לא תוכל להתמודד על ראשות הממשלה. שבכל מקרה, נפתלי תמיד יהיה לפניה. ואילו היא, ראתה את עצמה בעמדות הכי בכירות. בתפקיד של ראש ממשלה.

לכן, בהזדמנות הראשונה לאחר שנתניהו פרש מהחיים הפוליטיים, היא באה לבנט והציעה לו לחזור לליכוד. הוא היסס. היא לא הביטה לאחור. במסיבת עיתונאים מתוקשרת הודיעה על החלטתה לחזור לליכוד, קרעה את כרטיס החבר בבית היהודי ולאור הזרקורים חתמה על טופס התפקדות לליכוד. הקהל היה באקסטזה. לאחר נתניהו הם נאלצו להסתפק במוכרים ולא מלהיבים כמו כ"ץ, סער, רגב, ארדן. שום דבר שמעיף את הסכך. שקד סיפקה להם את הגלאם הנדרש. מהר מאוד השתלטה על מוקדי הכוח במפלגה. זכרו לה שלמרות שנתניהו היה בצבת החקירות, היא לא הפנתה עורף ולא תקפה. ולכן, לא ראו בה אלא עצם מעצמותיו של הליכוד. הם עטפו אותה בהערצה וראו בה אנטיתזה לבכירי הליכוד. מישהי שאפשר להתגאות בה. שילוב של מזרח ומערב – אמא עיראקית ואבא פולני. הייטקיסטית בעברה, שלא רואה אף אחד ממטר. לכן, כשסיימה את נאומה ואמרה: "ואל תדאגו, אביס כל מועמד שיתייצב מול הליכוד, כולל את מועמד העבודה, מיכאל ביטון", הם עמדו שעה ארוכה על רגליהם והריעו לה.

בביתו שבירוחם עקב יו"ר העבודה ומועמדה לראשות הממשלה, מיכאל ביטון, אחר נאומה של שקד. כאשר הזכירה את שמו, קפץ מכיסאו, פנה ליועץ האסטרטגי שישב לצידו ואמר לו: "הטעות שלה זו ההצלחה שלנו. ברגע שהזכירה את שמי, היא העמידה את עצמה ואותי על אותה מדרגה. כעת מתחיל הקרב".

למחרת התקיים כינוס מיוחד של ועידת מפלגת העבודה. חודש קודם לכן סיימו מפקד מוצלח, שאמנם לא החזיר את מספר המתפקדים לתקופה של אמצע שנות ה־90, אז מנתה המפלגה למעלה מ־300 אלף חברים, אך בהחלט מספר נאה שנושק ל־200 אלף. הייתה תחושה שמשהו קורה במפלגה החבוטה. הבמה קושטה בדגלי המדינה לצד כרזת המפלגה, גם היא בצבעי כחול־לבן עם נגיעה בצבע אדום, כדי להזכיר את המקורות הסוציאליסטיים שלה.

ביטון, בן ה־60, ישב בשורה הראשונה יחד עם יתר חברי הכנסת של המפלגה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה וחשב בליבו שמדובר בנבחרת משובחת. הנה האלוף במיל', ולצידו המנהל המוכשר, וראשי רשויות, וחברי כנסת שהשתפשפו היטב בעבודתם בכנסת. עם נבחרת כזו, אני יכול לנצח. איפה אנחנו ואיפה הליכוד. אשתו, אילנה, שיחד איתה גידל חמישה ילדים בעיירת פיתוח, אחזה בידו ושפתיה רפרפו על לחיו כאשר הכרוז קרא בקול גדול: "ראש הממשלה הבא, מיכאל ביטוןןןן". בהצלחה, לחשה לו.

"אני מגיע אליכם מירוחם. בן למשפחה בת 11 נפשות שהוריה עלו ממרוקו. אני בא אליכם מהנגב, מחזון ההתיישבות של המנהיג המיתולוגי שלנו, דוד בן־גוריון. אני בא אליכם מתנועת הנוער בני עקיבא, אני בא אליכם משירות כקצין קרבי בגולני, ואני אומר לכם: אנחנו ננצח".

למפלגת העבודה הוא הצטרף ב־2012, כשכבר היה ראש מועצת ירוחם, והתמודד בראש רשימה עצמאית. זה היה בתקופה שבה שלי יחימוביץ' נבחרה לראשות העבודה. בבחירות הבאות לרשויות המקומיות, שנתיים אחר כך, התמודד בגאווה תחת דגל מפלגת העבודה וזכה ב־70% מהקולות. בכל הקדנציות שבהן כיהן, פרחה ירוחם תחת הנהגתו. מערכת החינוך עברה מהפך והפכה לסמל ולדוגמה. פרויקטים צצו מכל עבר – למען צעירים, תרבות, פסטיבלים. הוא הצליח לגייס נדבנים שאימצו את ירוחם ואותו אל ליבם, לאחר שהבינו שמדובר באדם רציני שהגיע מהשטח, שאינו מסתיר את עמדותיו הסוציאל־דמוקרטיות ואת שאיפתו להגיע להסכם שלום.

לא בנקל החליט ביטון לעזוב את ירוחם לטובת ריצה בפוליטיקה הארצית. אבל השטח בער. פעילים עלו אליו לרגל. בצעד נדיר, כל בכירי המפלגה התייצבו סביבו וצופפו שורות. אחד אחר השני, כמו בסרט איטלקי, התחייבו לעמוד לצידו ולסייע בכל דרך. במהלך השנה שקדמה לבחירות הם גם התנהגו בהתאם. אולי כוויות העבר. אולי הרצון לחזור לשלטון. אולי העובדה שביטון מעורר אהדה ולא התנגדות.

ביטון הביט לעבר האולם. הרגיש את הציפייה שיביא להם ניצחון. הוא הביט בדפי הנאום המוכן שעל הדוכן, קיפל אותם, חייך ואמר: "אתם הרי יודעים שזרקו אותי מהתיכון בכיתה י"א. חשבו שייפטרו ממני. ואני ידעתי, כבר אז, שיש לי מטרה וחזרתי מהדלת הראשית. ומהמקום הזה אני מבטיח לכם: נלך ביחד. נגיע רחוק. קדימה, לניצחון".

עוד בפרויקט:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook