רעידת אדמה נרשמה אתמול בתל אביב, וגם הפעם הלהט"בים אשמים. ראש העירייה רון חולדאי, בהחלטה משותפת עם ארגוני הקהילה, הודיע כי מצעד הגאווה בעיר יבוטל השנה – ובמקומו תתקיים עצרת בסימן "גאווה, תקווה וחירות".
על פניו, החלטה ראויה ומתבקשת. טוב לראות שבניגוד לביזיון הקולוסאלי סביב טקס המשואות, עדיין נותרו בישראל מקבלי החלטות עם חיבור למציאות. אין שום קשר בין הפצע המדמם שהמדינה הפכה להיות מאז אוקטובר, לבין מסיבת הענק הצבעונית שהיא מצעד הגאווה הגדול במזרח התיכון. אי אפשר לרקוד ברחובות, לקפוץ על משאיות ולהתחיל עם תיירים תוך כדי טראומה קולקטיבית מתמשכת. זה פשוט לא הולך ביחד.
כן, אני יודע, המצעד התל אביבי הוא לא רק מסיבה. הוא החל כאקט מחאה של קהילה שנאבקת על זכותה להתקיים בכבוד ובשוויון, בימים שיציאה מהארון הייתה קשה ומסוכנת פי כמה. המצעד תרם לשינוי בדעת הקהל לגבי להטב"ק, ואיפשר לקהילה לצאת מחושך לאור – בטח ובטח בתל אביב. הוא הלך וגדל בכל שנה, קיבל גב מהעירייה ומחברות ענק, והפך לאירוע חובה לפוליטיקאים שרצו את תמיכתנו. במדינה שמרנית כמו ישראל, זה הישג עצום.
אבל האם אני, קוויר ביסקסואל תל אביבי, מרגיש צורך ללכת למצעד? לא ממש.
כי בואו נודה באמת. מצעד הגאווה התל אביבי הוא מסיבה לחה, צפופה, רועשת ומסחרית. הוא כזה כבר שנים ארוכות, מגדיל את הכנסות העיר מתיירות ונותן למותגים הזדמנות לנופף בדגל צבעוני ובסלנג מתאמץ. כשאנשים חושבים על המצעד, זה הדימוי שיש להם מול העיניים, לא איזה אירוע מחאתי אלטרנטיבי. זו הסיבה שנכון לכתיבת שורות אלה, לא נתקלתי בהתנגדות משמעותית בתוך הקהילה להחלטה הזאת.
קיפלו את הדגל
יש רק בעיה אחת: לפעמים אנחנו שוכחים שמלחמה היא לא אסון טבע. גם אני מדבר לפעמים על "מה שקרה לנו מאז 7 באוקטובר", או על "החיים שלפני המלחמה ואחרי", כאילו פועל כאן איזה כוח על-אנושי. הניסוחים האלה מסווים את המציאות.
לאסון הכבד והמתמשך בתולדות ישראל, זה שבעטיו מצעד הגאווה בוטל, אחראית הממשלה הגרועה בתולדות המדינה. תפלץ של ימין קיצוני, קנאות דתית ואינטרסים עברייניים. זו ממשלה שמפקירה את אזרחיה באופן חסר תקדים, ברחוב ובחזית ובמנהרות חמאס, ושמנהלת מלחמה משלה — נגד זכויות אדם ואזרח בסיסיות.
בתוך הסחף העכור הזה, קל לשכוח איך תחת הממשלה הזאת מצב הקהילה הגאה מידרדר. כן, למרות עלי תאנה כמו יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ומדליק המשואה עברי לידר. איך זה עוזר כשמובילי מצעד הבהמות הופכים לשרים בכירים? כשאלימות כלפי להטב"קים הופכת לשגרה? כשההפיכה המשטרית מאיימת לקחת מאיתנו הגנות חוקיות ולהפוך אפליה למקובלת? כשהתקציבים לארגוני הקהילה, הזעומים גם כך, מאוימים? כשזה המצב, מה אכפת לי מעברי לידר?
שיטוט בתגובות לאתרי חדשות מסגיר איזו שמחה עורר ביטול המצעד בקרב הומופובים וטרנספובים למיניהם. "תבטלו כל שנה", הם מאחלים. אני לא חושב שאנשים כאלה צריכים להכתיב לנו איך לפעול, אבל שווה לשים לב לשמחתם. הם יודעים שהאירוע המרכזי של הקהילה הגאה, מסיבתי וא-פוליטי ככל שיהיה, קיפל את הדגל.
פוליטיקאים בערים פחות ליברליות, שבהן המצעד שמר על אופיו המחאתי, צפויים להשתמש בתקדים התל אביבי כדי להשתיק את הקהילה. כי באמת, אנחנו באמצע מלחמה עכשיו, ואתם חייבים להפריע? תעשו מה שאתם רוצים בבית, למה ברחוב?
תקופות של טראומה לאומית הן קרקע פוריה לרגרסיה חברתית, וככל שהיא תימשך – הכרסום בזכויות הקהילה הגאה וברווחתה רק יעמיק. אסור שנשכח את זה, נשתיק את עצמנו ונחליף את המצעד בתצוגת אחדות מזויפת. אחרת, גם אחרי שנתעורר מהסיוט הקולקטיבי שאנחנו חיים בו, לא תהיה לנו שום סיבה לחגוג.
