לטבעונות הגעתי די בטעות.
גדלתי בבית מזרחי עיראקי. בשר היה ונשאר חלק גדול מהאתוס המשפחתי, ספציפית 'על האש'. סבא שלי, אללה ירחמו, הפך את קיבוב הקבבים, אם לחטוא בקלישאה קלישאתית, לדבק המשפחתי. יום הולדת? נפגשים לעל האש. חג? על האש. מועד? על האש. סתם תקופה ארוכה בלי חגים, מועדים או ימים הולדת? השלימו בעצמכם.
ככה זה היה בכל פעם. מתכנסת המשפחה המורחבת, המון אנשים, ומול הר של בשר טחון (סבא היה אדם נהדר מאוד וגם, מה לעשות, קמצן מאוד. אני עוד זוכר את הטלטלה שאחזה במשפחה ביום שדוד אלי הרהיב עוז להביא סטייקים) מתחילים לעבוד. לחתוך ירקות, לתבל, למנגל, לערוך, לטעום, לפנות. זה הריקוד השבתאי, אם תרצו. דמיינו מה זה היה בשבילו לגלות שהפכתי לטבעוני.
האמת, אני לא בטוח שהוא הבין עד הסוף מה בדיוק הכוונה. מעבר לתחושה הכללית שהתפוח, כמו שאבא שלי אוהב להגיד, לא רק שנפל רחוק מהעץ אלא בוקר אחד הפך לחציל והתגלגל לחדרה. עד יום מותו, במשך שנים, היה מושיב אותי מפעם לפעם ומנסה להבין. "דורון, יא אביני, מה בעצם אתה לא אוכל? דגים מותר? בשר? עוף? שישקבב? לבבות?" ועל כל "לא" ששמע העיניים היו נפערות עוד טיפה. הלם. צלם בהיכל.
כאמור, הגעתי לזה בטעות.
כבר בימים שאחרי צוק איתן הבטחתי לעצמי שאחרי כל המוות והבלאגן הזה, אם אני יוצא בריא בגוף ובנפש, אני הופך לצמחוני אחרי השחרור. כל זמן שאני בצבא זה היה נראה לי פחות מתאים, בעיקר כי נגד המטבח התעקש שדג זו מנה צמחונית מקובלת ('מה, זה פרווה'). אבל אז פגשתי גם את שחר, הבסטי שלי.
שחר כבר הייתה אז טבעונית, אבל ממש טבעונית. כזאת שמצילה חתולים ומתחרפנת מלראות בשר. וככל שדיברנו על הנושא והתווכחנו הרגשתי שמעבר לווכחנות גברירית גנרית, אין לי באמת תשובות לתת לה. כן, תעשיית החי היא דבר נורא. כן, אין לי באמת הצדקה לא לקנות תחליפים שהפכו כבר אז למאוד זמינים. לא הייתי מאלו (ויש כאלו) שתזונה טבעונית הייתה מעבר ליכולתם הכלכלית. זה פשוט היה נראה לי קשה מדי.
המפנה הגיע כששחר הלכה לעשות פסיכומטרי. התלוו לזה קריסה מנטלית ואינסוף שיחות עידוד שנגמרו בהתערבות: אם היא תקבל מעל ציון מסוים היא תממן לי יום בספא, אם תקבל מתחת – אני הופך לטבעוני למשך שלושה חודשים.
בקיצור, הפכתי לטבעוני. וגיליתי שוואלה, לא כזה קשה לי. אפילו נח. אז נשארתי. אפילו החתונה, שומו שמיים, הייתה טבעונית. רק המשפחה נשארה המשפחה, והבדיחה הקבועה היא להטיח עוף חי ליד הצלחת שלי. כמה שיותר חזק, ככה יותר מצחיק.
החיים בפריפריה הם חלק ממי שאני. אני אוהב ערים קטנות, מה שכונה פעם 'עיירות פיתוח'. מקום שמצד אחד מאפשר לך להסתובב בחנויות, לפגוש אנשים, ומצד שני רגוע וביתי יותר מהמטרופולינים המפלצתיים. אני אוהב את הדרום, וגם הוא חלק ממני. לא סתם השם של בתי הבכורה הוא נגב. אבל למצוא מסעדות זה לפעמים ממש קשה, שלא לדבר על מסעדות טבעוניות.
זה לא שאין מסעדות טבעוניות שוות בפריפריה. אם תבקרו פעם במצפה רמון ותרשמו בוויז 'ויגן אקספרס', תגיעו למסעדה ביתית שמגישה תפריט טבעוני שיעיף לכם את המוח. בבאר שבע פעלה עד לא מזמן 'שאקטי', אחת המסעדות הטבעוניות הטובות שאכלתי בהן אי פעם (כולל בלונדון וברלין), ובינתיים הבעלים החליטה שהיא מעדיפה לסגור את המסעדה ולעבור למודל של פופ אפ. שפית אחרת, בת עמי בוזגלו, נוהגת לארח (גם בבאר שבע) ארוחות שף טבעוניות לפי נושא. האחרונה שראיתי הייתה הארי פוטר.
אבל המשפחה שלי, לא תאמינו, פחות בקטע של ארוחות נושא מבוססות הארי פוטר. היא יותר בקטע של שיפודיות.
שיר ואני הכרנו בשנה א' של הלימודים שלי. עברנו לגור ביחד בערך בדייט השני, ואז גם הגיע הריב הראשון שלנו. משהו שהתחיל בויכוח דבילי על מתי נעביר אתך הטוסטר מהדירה הישנה שלה ונגמר בחיבוק ובבכי הדדי וארוך. אחרי שנרגענו הצעתי שנלך לאנשהו. היא הסכימה. וככה הגענו ל'טעם העיר' נתיבות, המסעדה שהפכה להיות 'המקום שלנו'.
נתיבות היא עיר של סתירות. מצד אחד אחוז גבוה של חרדים ודתיים וסטיגמה קבועה של מעמד סוציו אקונומי נמוך, מצד שני המון מסחר ומסעדות. זה היה נכון גם לפני שעודד שריקי, הקבלן המפורסם, החליט לפתוח את 'מתחם פריז'. מתחם מפואר עם דגם מוקטן של מגדל אייפל.
גם לנתיבות, למי שלא יודע, חדרו מחבלים ב-7 באוקטובר. אבל היא לא זכתה להיכלל בהחלטת הממשלה על פינוי ולכן, במשך חודשים ארוכים, מצאה את עצמה העיר תקועה באמצע. מי שיכול עבר למקום בטוח יותר, רבים שלא יכלו – נשארו. המסגרות המשיכו כרגיל וכך גם הדרישה להגיע לעבודה ולשלם את החשבונות. העיר הפכה להיות חצי מתה, חצי חיה.
אבל במקביל, נתיבות הפכה גם למוקד עלייה לרגל עבור חיילים. כאלה שיצאו לרגע מעזה וחיפשו מקום לאכול, או חיילי הגדוד שהופקד על הגנת העיר. ויחד עם החיילים, הגיעו גם התורמים. במו עיניי ראיתי חבוב צרפתי קונה את כל תכולת שווארמה טורו בכניסה לעיר.
ככה, בזכות כל האורחים החדשים האלה, נפגשה נתיבות עם טבעונות. וזה לא היה מפגש קל.
בחופשה קצרה שקיבלתי במהלך המילואים רצינו שיר ואני לנצל את אחת ההטבות שניתנו למילואימניקים ברשתות בתי הקפה, ולשבת איפשהו בנתיבות. בשום מקום לא הייתה אופציה טבעונית. בסוף נכנסנו לארומה, אבל כשרק התחלנו לשאול על מנה טבעונית נתקלנו בתגובה די תקיפה של המוכרת: "אין לנו שום דבר טבעוני. כלום. כן, אני בטוחה". ואז מלמלה לעצמה: 'הרסו לי את החיים, החיילים האלה'.
אז חזרנו ל'טעם העמק', השיפודייה שמעולם לא גרמה לנו להרגיש שאנחנו חייזרים או שהרסנו למישהו את החיים.
'טעם העמק' נחשב באזור לשיפודייה עם קלאס. אמנם מדובר במנות המוכרות, אבל האוכל נחשב ברמה גבוהה והמחירים כמובן בהתאם. הכל יפה, מושקע ומסודר, אבל המלצרית מגיעה עם הילדים שלה שמשחקים מחבואים בין השולחנות. אני אומר את זה בקטע הכי טוב בעולם. מבחינתי זה בלאנס מוצלח בין לאכול במסעדה כאילו פנסית לבין להיות במקום שהוא כמו השכונה שלי.
אז מה מזמין זוג טבעוני בשיפודייה? שמח ששאלתם, יש לי משנה סדורה בשבילכן.
התפריט בטעם העמק מציע מגוון סביר של ראשונות. אחת מהן היא 'סלטי הבית' הקלאסית, אבל אישית אני רואה בזה טעות של מתחילים. כשמנסים להתבסס כך על ארוחה, לרוב תמצאו את עצמכם במעין קרב התשה עם המקום. עוד ועוד צלוחיות קטנטנות, עוד ועוד ריפיל. פחות עבורי. אני בעד גישה אחרת: כמה סלטים וראשונות שיגיעו בגודל סביר, וחלסטרו סיפור.
אז הנה מה שהזמנו:
סלט העמק (קולורבי, שומר, גזר, עגבניות שרי ומלפפון), מיקס פטריות, שיפוד פטריות, בטטה בצ'ילי, ירקות מוקפצים וחומוס פטריות (רצינו חומוס פלאפל, לא היה).
איך האוכל? ובכן, אני חושב שהמילה היא לא עקבי.
מיקס הפטריות היה פשוט נהדר. כאילו מישהו שאוהב פטריות הינדס את המנה הזאת. בניגוד למקובל לחשוב, זה לא כזה פשוט לעשות מנת פטריות מוצלחת, במקרה הזה, פטריות ברוטב טריאקי. קל לבשל יותר מדי, פחות מדי, שהרוטב ישתלט או יהיה מימי מדי. אבל במנה הזאת הפטריות היו בשרניות, טריות, ללא טעם לוואי. גם סלט העמק היה טעים מאוד וניכר שהשקיעו בו הרבה מחשבה ורצון.
אבל היו גם מנות שנראו כמו פשרה. כאילו מישהו נתן הוראה להכין מנה צמחונית ואז האחמ"ש הביא פטריות מהסופר ממול, שיפד אותן על שיפוד וזרק על המנגל. הפטריות הגיעו יבשות כמעט לחלוטין, הוכחה טובה לזה שאותו חומר גלם יכול לייצר דבר והיפוכו.
פעם שמעתי את אסף גרניט אומר שמסעדה צריכה סיפור, ושהאוכל ישתלב בסיפור הזה. שיפודייה, אמר גרניט, זה חומרי גלם טריים ותחושת שפע. אז הסיפור של 'טעם העמק' מספר את זה בצורה לא רעה. לא הכי טובה שפגשתי, לא מהגרועות שפגשתי.
ומה השורה התחתונה? לא הייתי ממליץ לחבר לטבעונות להגיע במיוחד ל'טעם העמק'. יש מסעדות אחרות שיכולות להיות כתובת יותר מוצלחת. מצד שני, טעם העמק מאוד מפורסמים בבשר שלהם. אז אם אתם טבעונים שמגיעים לדרום ומחפשים פשרה שתספק גם אתכם וגם את החברים הקרניבורים שלכם – 'טעם העמק' זו אחלה אפשרות.
