את אלרוס הכרתי בטוויטר.
הקשר בינינו התחיל בפברוט הדדי של ציוצים, גלש לשיחות קטנות ובזמן המלחמה קיבל תפנית מפתיעה לחיים האמיתיים.
אלרוס הוא דמות מהמיתולוגיה הטולקינאית. אם אנסה לתאר אותו מספיק במדויק כדי שמצד אחד לא ירצח אותי איזה טולקינאי זועם ומצד שני לא אהרוג משעמום את כל השאר, זה יהיה ככה: אלרוס היה חצי אלף. מה זה אומר? הרי אלפים חיים לנצח, בני אדם לא. אז איך נראים חיי חצי-אלף? לא נראים. אלרוס, יחד עם אחיו המפורסם-יותר-קולנועית אלרונד (נו, הרע מהמטריקס שעשה השתלת שיער), נדרשו לבחור. אלרונד בחר להיות אלף, אלרוס להיות אדם. בחירה מוזרה, לא הגיונית בעיניים בנות תמותה.
אבל אלרוס מטוויטר, כך מתבררר, הוא קצין בחטיבה שמפקדת על הגדוד שלי. אפילו הצלחנו להיפגש לרגע אי שם על הגדר בעזה.
הוא כבר באמצע שנות הארבעים לחייו, מתכנת במקצועו. שירת כקצין תומך לחימה בשורה של מערכי שטח עד שהגיע לגיל הפטור. עכשיו, השאיר את המשפחה והחיים מאחוריו וחזר לסייע.
חבר אחר, נקרא לו דני, משרת כקצין חימוש ביחידה לוחמת. גם הוא בגיל העמידה, גם הוא עזב עבודה נוחה בשביל לתקן רכבים צבאיים. הוא מרים חלקים ששוקלים לעיתים כמעט כמוהו, מתקן, מסדר, מנסה למצוא דרך שהכלי יחזיק עוד קצת כי יש משימה דחופה. לא זוכר מתי נתקלתי בו בלי שהיה מרוח כולו בגריז ובזיעה.
דני נמצא במקום יחסית עורפי, רחוק כמה קילומטרים מהחזית. לא מגיע תמיד אוכל וכשמגיע הוא לעיתים רקוב ממש. יש עניין עם תנאי מחיה, מקום לישון, שירותים, ציוד חורף ועוד שורה ארוכה של דברים. אבל כשדני ניסה להסביר לקצין בכיר כלשהו ומה קורה ומה הוא צריך, הוא קיבל בתגובה שטיפה (אגרסיבית) שניתן לאמלק ב: דני היקר, אתה ג'ובניק, יש לוחמים בעזה, סתום תפה.
צריך את דני עכשיו. יהיה צריך אותו גם אח"כ, גם את אלרוס ואת כל השאר. הם לא יישארו בלי הערכה, בלי הכרה בקיומם, בנחיצותם ובהקרבה שלהם.
קל לחשוב שמה שקורה בצבא נשאר בצבא.
שהפער בין נאומי הפאתוס על המפקדה כפלוגה החשובה ביותר בגדוד ועל משמעותה הקריטית של הלוגיסטיקה במלחמה, לבין המציאות של השקעה מועטה באימון ופיתוח לצד יחס מזלזל במקרים רבים הוא עוד רעה חולה של המערכת הצה"לית. מערכון של הגשש החיוור. אבל כמו במקרים רבים, צה"ל לא המציא את הגלגל אלא פשוט משקף אותו.
אי שם בעבר הרחוק, כשעוד הלכו דינוזאורים ברחובות רמת גן ושמעון פרס היה אך צעיר פוחז בשנות השבעים לחייו, פרנסתי העיקרית הייתה בתור מדריך נוער בכל מיני מסגרות. הייתה אצלנו בדיחה קבועה על דרך חישוב השכר: חשבי בראש כמה לדעתך את אמורה להרוויח, ובכל פעם שאת שומעת בראיון העבודה כמה התפקיד שלך חשוב, ערכי ונחוץ, הורידי עשרה אחוזים. מנהל בכיר הגיע במיוחד כדי לנאום ולהודות לך? המצב רע. צמד המילים 'עבודת קודש' הוא המפחיד ביותר, כי משמעותו היא, בגדול, שכר מינימום.
כבר קרוב ל-70 יום שאני בצו 8. עוסק בניהול המבצעי של הלחימה במקומות שונים.
בינתיים, חברות רבות שלי עסוקות בחזית משמעותית לא פחות: חזית הטיפול והחינוך. מנהלות מסגרות ארעיות לפליטי המלחמה, נותנות מענה ראשוני לטראומה, מסייעות במיצוי הזכויות מול המדינה. זו עבודה קשה. מורכבת. רגישה. כזו שדורשת להניח בצד את הכאב האישי, את הטראומה שרבות מהן חוו ולהתגייס לגמרי למען האחר.
ההבדל ביני לבינן הוא שמהן מצופה לעבוד בהתנדבות (או כמעט התנדבות).
חבר שמלמד במסגרת ארעית לפליטים באילת סיפר שלא רק שלא משלמים לו, אפילו לא מוכנים לממן לו ארוחות. חברות אחרות נשלחות במסגרת עבודתן בכל שבוע לאילת לטפל בפליטי המלחמה. לא ממנים להן לינה אז הציפייה היא שיסעו בכל יום שעות ארוכות מביתן עד אילת וחזור. הייתי רוצה לכתוב עד כמה מקומם שלא משלמים להן תוספת זמן על הנסיעה, אבל גם שכר 'רגיל' לא ממש משלמים.
כל זה לא חדש. מקצועות 'עבודת הקודש' מקבלים כבר שנים ארוכות יחס של חצי התנדבות. עבודה שהשכר בה לא נועד באמת לשקף תגמול הוגן אלא איזה צ'ופר. משהו שנחמד לקבל אבל לא באמת צריך.
כעובד סוציאלי ראיתי ואני רואה את זה בכל רחבי המקצוע.
הדיסוננס שבין הררי המילים שנשפכות על חשיבות החינוך והטיפול לבין השכר והתנאים שמאפיינים אותו איננו באמת דיסוננס. הוא עולם הערכים שאימצנו. ההנחה שעם מחמאות ו'עבודת קודש' הולכים למכולת. אז זהו, שלא.
התוצאה היא, כמו בסיפור הצבאי, מענה פחות טוב. מחסור בכוח אדם איכותי ואלפי תקנים שנשארים פנויים, פשוט כי אין אף אחת שרוצה לעבוד בתנאים הללו.
היום שאחרי המלחמה הולך להציב בפני החברה הישראלית אתגר טיפולי וחינוכי עצום, אולי חסר תקדים. עשרות אלפי פליטות ופליטים שיצטרכו להתמודד עם הטראומה שעברו. תלמידות ותלמידים שיצטרכו, אחרי חודשים של מנוסה, לחזור לשגרה חינוכית. כדי שנוכל לעמוד באתגר הזה, נצטרך את הנשים והגברים המיומנים והאיכותיים ביותר שהחברה הישראלית יכולה להציע, והרבה מהם.
הפתרון למשבר הזה הוא לא עבודת קודש אלא פשוט עבודה. א.נשי מקצוע שמקבלות ומקבלים שכר ותנאים שמאפשרים להם להתרכז אך ורק בעבודה הקשה הזאת.
אין צורך במחמאות, אין צורך בחנופה ואין צורך במודעות מרגשות על תמיכה. מה כן צריך? תנאים טובים ושכר מתגמל. זה הכל.
