"כאן קודקוד. קבלו תאילנד עזה, אנחנו בדרך הביתה".
בשפה המבצעית מחלקים את קווי השלב לפי מדינות בסדר הא-ב.
אנגליה זו התחלה, אח"כ בלגיה, דנמרק הולנד, לפי הסדר, כל הדרך עד לסיום: תאילנד.
ככה הפכה מדינת האיים והנופש למייצגת של הסוף: סוף לקור, לפחד, לעייפות.
וגם מנוחה, תקווה לראות את הבית, לישון במיטה חמה ויבשה, לאכול משהו מנחם מעט יותר ממנת קרב או מחמג"שית צבאית.
וביום שלישי האחרון, כשהתאספנו ליד מכשירי הקשר ושמענו את המג"ד אומר את המילים האלה, הרגשנו קצת כמו הסיפורים ההם על כ"ט בנובמבר,
לך תסביר במילים.
אחרי 105 ימים במילואים, חוויתי, אולי לראשונה בחיי, Acting out קבוצתי. זה קרה בשדה ליד קיבוץ בארי, בטקס הסיום הקרבי של הגדוד בעת היציאה מעזה.
בעולם הטיפולי Acting out זה כשאירוע או רגש פשוט גדולים מכדי לבטא אותם במילים, ואז הנטייה של הנפש היא לבטא אותם בהתנהגות.
בשדה ההוא ליד בארי היה למשל בחור אחד שהתחיל לבכות מהתרגשות כי היה מרק חם.
היו כאלו שהתחילו לזרוק רימוני עשן. סתם, לאווירה.
לגדוד המילואים הזה הגעתי כאורח אחרי שהגדוד המקורי שלי השתחרר ואני התנדבתי להישאר.
גדוד מילואים הוא יצור מיוחד. יישות שנבנית ונעלמת לפי הצורך. שנייה אחת היא קיימת במלוא עוזה וכוללת רעים לנשק שבאים להרוג ולהיהרג, לקפוא מקור ולהסתער למען המולדת. שנייה אחר כך הכול נעלם כמו פאטה מורגנה. שנייה אחת מפקד המכלול שלי הוא קצין עתיר זכויות, מפקד פלוגת תצפיות בסיירת מיוחדת, שנייה אחר כך הוא הייטקיסט בסטארט אפ לאנרגיה מתחדשת שאני פוגש בתור בארקפה צפון תל אביב, בעודו מחכה להפוך על שיבולת שועל.
אבל למרות שהיישות עצמה נעלמת, ההיכרות היא בד"כ ארוכת שנים. ואני, כאמור, הייתי אורח כאן. המזל הוא שלפחות הייתי אורח עם מטבע שכולם רוצים: שמועות. לאן ממשיכים, מתי הולכים לישון והגביע הקדוש – מתי הולכים הביתה.
כחייל במכלול המבצעים הייתי קרוב לקצינים בכירים, הייתה לי גישה יחסית תכופה לטלפון וגם חוצפה מולדת שקיבלה בוסט עם שנים של עבודה כעובד סוציאלי. לפי סיפור שעבר מפה לאוזן לגביי, בשלב מסוים הגעתי בטלפון האדום עד קצין בכיר כלשהו בפיקוד דרום כדי לברר מתי משחררים אותנו הביתה. מלשכתי, יש לציין, סרבו להתייחס לפרסומים.
בזכות העושר הזה בשמועות שוחחתי עם הרבה חיילים בגדוד וככה נוצרו לי שורה ארוכה של מערכות יחסים שגם אותן, אפילו אותן, קשה להסביר.
במובנים מסוימים הפכתי לחבר קרוב של רבים, במובנים אחרים נשארתי זר מוחלט. לא הכרתי את השמות של רובם (אלא רק דרך הכינויים ברשת – קודקוד איקס, כספיתון וואי, מעיל פרפר), אבל ידעתי הרבה על חלומותיהם. עברתי איתם אירועים מטלטלים, רגעים מסמרי שיער. למשל, כשקיבלנו ידיעה מודיעינית על מחבלים שמזהים מחלקה מסוימת מתוך פיר, או כשהתאספנו כולנו לטקס זיכרון וירטואלי ווירטואלית, בקשר, לטקס זיכרון לזכר מי שנפלו אך מספר שעות קודם.
המג"ד שלי בתקופה הזאת, אסף, הוא למשל אחד האנשים המרשימים שראיתי בחיי. במשך שבועות ארוכי עם מעט מאוש שינה הוא הצליח להיות סבלני, מפרגן, אנושי, וגם לוחם ללא חת. מצד שני, אין סיכוי שהייתי מזהה אותו ברחוב. ראיתי אותו פעמיים: בתחילת הלחימה, ובטקס הסיום הקרבי, כשירד מההאמר וחיבק את אשתו לראשונה מזה שבעה שבועות.
לך תסביר רגע כזה במילים.
או למשל אפרת. סמבצ"ית קו במוצב סמוך לגדר. משימתנו באותו זמן הייתה, אזהרת טריגר, לאסוף גופות ממרחב הגבול. יום אחד מצאנו את עצמו תקועים עם שופל שעליו שלוש גופות. המפעיל הלך הביתה, מי שהיו אמורים לאסוף אותו היו עסוקים במשהו אחר.
בצבא, האושר הוא לפעמים כוס קולה קרה או סיגריה. אישית, אני לא מעשן. בכיתה ח' הייתי עושה פוזות של מעשן, מסתובב עם קופסאת מלברו, מדליק סיגריה כשהייתי רואה בחורה מתקרבת ומשאיר את העשן בפה. מתישהו גל דניאלי, בחורה אינטליגנטית לאין שיעור ממני הבינה את המובן מאליו וחשפה את קלוני. גרמה לי לשאוף ולהשתעל כמו מנוע נגמ"ש. אבל במילואים תמיד יש לי קופסת סיגריות בכיס, להציע למי שרוצה. אפרת רצתה.
כסמב"צית קו, היא אשת המקצוע של הגזרה. מכירה בע"פ כל היתקלות, כל תוואי שטח ואמצעי תצפית. היא גם הייתה כזו בשביעי באוקטובר, עת פשטו עשרים מחבלי חמאס על המוצב. כאשת המקצוע החדה שהיא, הבינה מהר מאוד את גודל הבלאגן והפעילה בעצמה אש מרגמות לכל אורך הגדר כדי לנסות לעצור ולו במעט את נחילי המחבלים ששטפו את הגבול. בזמן שהיא הדליקה סיגריה סיפרתי לה קצת על הילדים שלי, על הסיפור עם גל דניאלי והסיגריות כדי לשבור את הקרח. היא צחקה וסיפרה שאיבדה את הקראש שלה בגדוד בש.ג שבו עמדנו. כל זה כשמאחורינו, כמו תפאורה דפוקה, הדחפור המסריח ממוות שאף אחד לא הסכים לקחת באותו היום.
לך תסביר במילים.
אלו דוגמיות לרגעים שלי. יש עוד הרבה. היו גם רגעים יפים, מצחיקים. אבל בשדה ליד בארי הכל התלכד לטקס קצר, שהתארך בגלל אותו מופע אינסופי של Acting out. אדם פלספן ממני היה אומר שרימוני העשן ביטאו את תחושת המחנק שהסתובבה לרובנו בגרון, את הערפל שאנחנו חיים בו לגבי העתיד. אדם פלספן פחות היה אומר שזה פשוט היה מצחיק.
ברקע רימוני העשן הייתה סמב"צית אחרת ובן הזוג שלה, חייל באחת הפלוגות. מזמן לא היה להם כל כך הרבה זמן בלי לחץ ואיומים. בלי משמרת ברקע. לא רחוק מהם עמד אסף המג"ד. חשבתי על זה שבמקצועו האזרחי הוא בכלל מנהל קניון, ואיזה משוגע זה שאיפשהו במח שלו, בין שמחת המפגש עם אשתו לבין צונאמי האירועים, יושבות סוגיות שקשורות לסניף רנואר בקניון.
אבל מעל הכל ישנה עננה כבדה, אמיתית, שבניגוד לרימוני העשן לא מתפוגגת אחרי כמה דקות.
איך חוזרים לשגרה?
הרי בעוד רגע כל הסיפור הזה יתפוגג. את הווסטים יחזירו לרספ"יה, את הנשק ינקו ויחזירו לנשקיה. יקפלו את המדים. הגדוד יחזור לימ"ח עד לפעם הבאה, אבל החוויות, הרגעים שבלתי אפשרי לתאר, יישארו.
כמו בסרט "חומות של תקווה", כשקול הבס המתנגן של מורגן פרימן מדבר על הרגע שבו אתה נמצא מאחורי החומות כל כך הרבה זמן עד שאתה הופך לחלק מהן. מצד אחד אתה רוצה יותר מכל רק לצאת, מצד שני פשוט לא מבין איך מתנהלים בעולם שבחוץ.
השיח הציבורי סביב המערכה עוסק המון בשאלות של ציוד ולחימה אבל מעט מאוד בשאלת השחיקה האנושית והמענה לה. מי שנמצא כל כך הרבה זמן בתוך חוויה אינטנסיבית, מסוכנת ושונה כל כך מהנוף האזרחי, משלם מחיר. זה יכול להיות הלוחם שטיהר בית, קצינת השלישות שהייתה צריכה להעביר הודעה על מוות של אחד החיילים או מטכנאי הנגמ"שים ששחה יומם ולילה בגריז ובחלקי חילוף.
אני לא חושב שיש איך למנוע את המחיר הזה. יש צלקות שאי אפשר למחוק. לפעמים, אמר כבר רבנו פורגסט גאמפ, פשוט אין מספיק אבנים. אבל כן אפשר לגזור מסקנות. בתור התחלה, להבין את הקושי של המילואמניקים שחוזרים הביתה. כן, גם אם חשבתם שהם 'סתם' בתפקיד עורפי. אתם לא יודעים מה הן חוו. מה הם ראו. מה הרגישו. הם גם לא תמיד יוכלו להסביר אלא, לכל היותר, להתנהג.
אבל יש גם מה לעשות ברמת המדיניות: להצהרות החוזרות ונשנות על אורך המערכה, על נטל המילואים המתקדם, צריכות להיות גם משמעויות מבחינת ההשקעה בהון האנושי. כמו שברור שטנק צריך טיפול שוטף, שמטוסים צריכים חימוש מחדש, כך גם צריך להתייחס לשחיקה האנושית. להשקיע הרבה יותר בטיפולי גוף ונפש, פנאי ושאר הדברים שיכולים לסייע לחיילים שחוזרים הביתה לחזור להתרומם.
ואיפה אני בתוך הסיפור הזה? אני חוזר הביתה לזמן קצר של התארגנות שלאחריו אחזור לגדוד המקורי שלי לעוד חודש של קו בצפון. יש גם שמועות על גיוס נוסף בסביבות מאי. בסופו אהיה חצי שנה במילואים. איך זה מרגיש, להיות אורח בחיים של עצמי? לסיים את החוויה האינטנסיבית הזאת, להתארגן, להתאפס על עצמי ואז לצאת לקצה השני של הארץ בלי באמת לדעת מתי אני חוזר?
לך תסביר במילים.
