בעולם בני הגרעין יש מושג שנקרא 'ריב כלים'. זה הולך בערך ככה:
תדמיינו קבוצת צעירות וצעירים שגרות יחד במרחב מצומצם עם משאבים מצומצמים. איש איש ומנהגיו, אישה אישה וסלידותיה. ואז פלוני עושה דבר שמעצבן את אלמוני. משהו קטן. נניח, מבלגן את השולחן בסלון ולא מסדר. מפריע, אבל החברה המהוגנת מלמדת אותנו שנימוס משמעו, פעמים רבות, הוא לספוג. לא רוצים דרמה אז ממשיכים הלאה. וכך, כמו פתיתי שלג, נערמים התסכולים. עוד דבר קטן ועוד אחד. ההיא נוחרת בלילה, ההוא לא הוריד מושב באסלה, הזה נוהג לקטוע אחרים באמצע משפט. וכל דבר בפני עצמו לא מרגיש כמצדיק פגיעה במורל הגרעיני ובמשימה. פתית ועוד פתית עד שנערם הר של ממש בכל הבית. יוצר תחושה פיזית של כבדות, של חשש ממפולת שיכולה להגיע מכל רעש קטן.
ואז מישהו משאיר כוס לא שטופה בכיור.
לא דרמה גדולה. אבל בגרעין ההר כבר גבוה להחריד. לא יציב. ובאמת שלא צריך יותר ממכה קלה כדי לייצר מפולת מחרישת אוזניים. והנה מן הון להון עומדת קבוצה שלמה וצועקת ובוכה את תסכוליה. הבית רועד ומי בכלל זוכר שהכל התחיל רק בגלל כוס אומללה.
אבל, כמובן, ריב הכלים הוא לא באמת על כלים. הכעס הוא, בערך, על הכל חוץ מעל כלים. הוא קודם כל על השתיקה. על כל מה שלא נאמר.
קמפיין 'סתמו ת'פה' שמובילים עכשיו מילואימניקים ברשת נגד שיח מפלג ("אם אין לכם משהו מאחד לומר פשוט סתמו ת'פה!") הוא שיאה של הקריאה לאחדות שהחלה מייד אחרי 7 באוקטובר. הרעיון, להבנתי, פשוט: הטבח העמיד את החברה הישראלית תחת איום נורא. ייתכן שחסר תקדים בתולדות המדינה. כדי להתמודד איתו, עלינו להניח בצד את המחלוקות ולהתאחד יחד כנגד האויב.
אני מסוגל להבין את הסנטימנט. אחרי יותר מ-90 ימי מילואים אני לא מרגיש שיש בי הרבה פניות להכיל, בנוסף להכל, את השיח הרעיל שעטף את הציבוריות הישראלית עד טבח שמחת תורה. אמנם אני מרגיש שפעמים רבות המילה 'אחדות' עוברת הסבה לנשק ובעצם משמשת ככלי ניגוח, רדאר שעוסק אובססיבית באיתור ודריסת הפושעים שמעזים לא להיות מאוחדים או לפגוע באחדות. אבל עם העיקרון אני מסכים. חברות בריאות צריכות לדעת להתאחד כנגד איומים משותפים.
אבל, מה זה בעצם אומר, אחדות?
במחאה החברתית של 2011 הייתי במאהל בעפולה. בתוך מחאה מבולבלת שהלכה לכל כיוון, היה שם, באחד הערבים, רגע נדיר של ניסיון ללבן שאלות עקרוניות. האם המחאה היא בעד רשת ביטחון סוציאלית או נגד יוקר המחייה? קשורה לממשלה או לא? מעמד הביניים או פריפריה? עמדתי מסוקרן והקשבתי לוויכוחים נוקבים והכרחיים בין דוברות ודוברים חריפים ומוכשרות. היו רגעים של טונים גבוהים. לא הכל היה נעים. אבל היה חשוב.
ואז באה קבוצת האחדות. איזה ארגון שאני לא זוכר את שמו שפשוטו כמשמעו פיצץ את הדיון ולקח את כולם למעגל ריקודים וחיבוקים אגב שאגות 'אחים אנחנו'. ככה לא בונים אחדות. ככה מכינים את הבמה לריב כלים.
במדף הקלישאות יש מקום של כבוד למשפט הותיק – שקט, יורים. בואו נדחה את כל המחלוקות ליום שאחרי. שזה בערך כמו שאגיד לאישתי שאני מבקש לדחות את כל המחלוקות שלנו לגבי מה אקנה בסופר לזמן שאחזור עם הקניות.
החברה הישראלית עומדת, בימים אלו, בצומת היסטורית. קריטית. שורה ארוכה של בחירות שנוגעות, כמעט, בכל תחום: מה עושים עם עזה? ובצפון? האם הולכים לבחירות? איך ייראה תקציב המדינה ובמה הצבא צריך להשתנות? בכל אלו קיימות מחלוקות אמיתיות, בוערות, כואבות ובעיקר דחופות. הכרחי לנהל אותן והכרחי לדבר עליהן.
האם הממשלה הנוכחית כשירה לנהל אותן? אם תשאלו אותי הייתי עונה שלא הייתי נותן לממשלה הזאת לנהל דוכן לימונדה בצומת טללים. יש אחרים שיחלקו עליי, אבל אני לא חושב שכפיית תענית שתיקה על מישהו תפתור את הבעיה.
שאלות כמו מהם יעדי המלחמה, מה המחירים שנשלם עליה, מה צריך להיות סדר העדיפויות התקציבי ומה היחס הראוי לפליטות ולפליטים הן שאלות של עכשיו. ביום שאחרי, אם הוא אי פעם יגיע, הדיון עליהן כבר יהיה תיאורטי ולא יעזור לאף אחד.
אף אחד לא צריך לסתום את הפה. לסתום את הפה לא עוזר לאף אחד, רק מגביר את התסכול ומקשה לנהל שיח ענייני (שגם כך חסר לנו כל כך).
החברה הישראלית זקוקה, בדחיפות, לנרטיב משותף. קונצנזוס שמסוגל לקבל החלטות, גם תוך מחלוקת חריפה, ולהמשיך הלאה. זה לא יקרה אם נסתום ת'פה.
