7 כאן כספיתון מעיל, קבלו מטרת קנה מטרה סדורה על דורה 27 דווח לי ראשונה נורתה, עבור.
צבא בנוי מטקסים. החל ממה עושים כשקמים בבוקר, דרך מה עושים לפני שהולכים לישון וכלה בשפה. הרבה שפה. הרי אין סיבה להגיד את הטקסט שלמעלה בצורה המוזרה והספציפית הזאת. זה לא שהנדב"ר הצהל"י הוא באמת סוד. אפשר פשוט להגיד 'היי, שמעון, זה דורון הקשר של קצין האש. תוכלו בבקשה לירות למטרת דורה 27 ולעדכן?'. אבל אין סיכוי שזה יקרה. להגיד את הדברים ככה (כלומר, במילים פשוטות של בני אדם), ישמע מוזר בדיוק כמו שבעבודה שלי אתקשר לסתוונית, המנהלת שלי, ובמקום להגיד שאני יוצא לצהריים אדווח בקול בריטון 'קודקוד כאן גפרור דורון, קבלי אנגליה שלי לצורך חבירה לחמים וטעים על פי תוכנית, עבור'.
אנחנו נוטים להסתלבט על הטקסיות הצהלית. על הניתוק, הכבדות והארכאיות שלה. אבל ככל שהמלחמה מתארכת אני מתחיל להבין אותה, אולי אפילו לחבב אותה.
כשהבת הגדולה שלי, נגב, נולדה, היא נולדה עם ריפלוקס סמוי די קשוח. כמעט כל אוכל שנכנס לגופה חזר לטייל בחלל הפה, בשילוב מיצי קיבה חומציים להגברת התענוג. היא לא הקיאה אבל זה בבירור כאב מאוד והיא בעיקר לא הצליחה לאכול מספיק. הלכה למעשה, עד שאבחנו את הבעיה ופתרנו אותה, הייתי מרדים ילדה רעבה.
איך מרדימים ילדה רעבה? עם הרבה כאב לב וטקסים פנימיים. ובמקרה של נגב, בתנועה. כל פעם קצת אחרת. לפעמים ללכת ולטפוח על הטוסיק לאט וחזק. לפעמים ללכת ולטפוח על הטוסיק מהר וחלש. לפעמים ללכת מהר, לאט, לעשות 'ששש', להמהם. אבל תמיד בתנועה. לילה אחד היה כל כך קשוח שפשוט הלכתי כל הלילה. חמש שעות, מטייל עם הילדה במנשא ועם בקבוק גדול של קולה זירו בשביל הקפאין.
יש בחוויה הזאת משהו כמעט מלחמתי. כל הרדמה הייתה כיבוש יעד שלאחריו קרב הגנה עד הבוקר. לפעמים היה מספיק ללכת קצת, לפעמים יותר. תמיד במאמץ, תמיד בחרדה ובחוסר ודאות האם היא באמת נרדמת או שלפנינו עוד סאגת צרחות ואומללות הדדית.
ואיך שורדים את זה? כאמור, טקסים. הייתי מחליט שעכשיו אני עושה הלוך ושוב מקצה הרחוב לקצהו השני 7 פעמים. למה שבע? למה כמה. כי ככה החלטתי. במציאות זה לא שינה. הרי זה לא שהילדה תירדם בהכרח אחרי הפעם השביעית. השאלה מה מספר הפעמים שהלכתי וכמה עוד אצטרך ללכת מנותקת לחלוטין מהספירה האקראית הזאת. אבל הייתי חייב את זה כמו אוויר לנשימה. אין מצב שהייתי שורד אחרת. סופר 7 הלוך ושוב ברחוב, מסתכל על הילדה, רואה שעוד לא נרדמה ועוד שבע. ככה שוב ושוב ושוב.
משנה רתיחה כאן קודקוד שברולט קבל תמונת מצב. אנחנו כרגע בהיתקלות על הציר וחוטפים אש מהאיתור המערבי. שפר בדחיפות לעמדה שולטת ותן כבדה לטובתנו עבור.
'עוד מעט נחזור לשדרות'.
לנגב יש קטע קבוע לדבר לעצמה לפני השינה ואחריה. לפעמים שרה, לפעמים משחזרת חוויות. מאז השביעי לאוקטובר נוספה פינה חדשה: עוד מעט נחזור לשדרות.
אני לא יודע אם זו פינה קבועה, ב-47 הימים האחרונים הייתי, במצטבר, פחות מארבעה ימים בבית. אבל זה חוזר שוב ושוב. עוד מעט נחזור לשדרות, עוד מעט אבא יסיים את הצבא.
היא אף פעם לא שואלת את המתבקש: מתי. זה תמיד עוד מעט. היא יודעת שזה לא באמת עוד מעט. שאין לנו תשובות. דיברנו על זה מיליון פעם אבל עדיין היא חוזרת שוב ושוב: עוד מעט נחזור לשדרות. עוד מעט אבא יסיים עם הצבא.
סיפון כאן תורן, קבל היתקלות במסגרת ארבע. שני פרחים לכוחותינו, שניהם דחופים לפינוי. אנחנו מתחילים תנועה למנחת אגוזי, דרכך למסגרת הגדולה שתקפיץ דרדר לנקודה.
שגרה צבאית היא כמו מנהרה. עולים עמדה, יורדים עמדה. מקפלים ומרכיבים. אנגליה ותאילנד. המנהרה האישית שלי מורכבת מ-12-12: 12 שעות בעמדה, בנגמש שרעש הגנרטור 22 שלו הפך לזמזום כמעט מובן מאליו עבורי, 12 שעות של ניסיון לזחול לשק"ש ולתפוס כמה שעות שינה בחום (או בקור, משוגע המזג אוויר פה). המשמרת שלי היא גם תמיד בלילה. תרומתי העיקרית לידו הארוכה של צה"ל היא יכולתי להישאר ער בלילות. חלק גדול מזה בגלל הסיוטים שהתחילו אחרי הטבח באוקטובר.
כבר 47 יום שאני בשגרת המשמרות הזאת. עשר בלילה עד עשר בבוקר. הערפד, ככה קוראים לי במחלקה. הגוף בערך מתרגל, אבל משהו עדיין מרגיש לא טבעי. השעון הביולוגי יוצא מאיזון כך שבכל שלב ביום אני קצת עירני וקצת גמור מעייפות. בעיקר, אני לא מצליח להיזכר איזה יום היום.
כל זה לא זר לי, המילואים הם חלק מחיי מאז השחרור. גם בסדיר עשיתי אותו דבר. ההבדל המרכזי הוא הוודאות. בסדיר יכולתי לדעת כמה עברתי ומה עוד נשאר. יוצאים הביתה עוד שבוע? אפשר לספור עד 7. שבועיים? עד 21. חודש? עד 30. לא נעים, אבל כל רגע שהולך לא חוזר. נגרע מרשימת המשמרות שעוד נשארו.
כאן אנחנו בבירת ממלכת אי הוודאות. מתקשה לזכור כמה עשיתי, אין לי מושג כמה עוד נשאר. יכול להיות שמחר יגיע גדוד אחר ויחליף אותנו. יכול להיות שעוד חודשיים. אז מה עושים?
חוזרים להרדמות של נגב.
החלטתי שאני סופר עד 14. למה? כובע. לא בטוח שאגיע עד 14 כי יחליפו אותנו. אולי אגיע עד 140. אבל אני, מה לעשות, סופר עד 14. אם יגמרו הימים ותישאר המלחמה – אתחיל שוב.
האדם, לפחות האדם שהוא אני, זקוק למסגרת. לקירות. גג. רצפה לעמוד עליה. כל כך זקוק שלפעמים אין מה לעשות אלא לעצום עיניים ולדמיין. לדבר בצורה קשוחה וצבאית כדי לנסות להפוך בעצמי לקשוח וצבאי. לספור גם כשאין מה. לספוג גם שלא ברור איך.
קודקוד כאן ונוס, קבל פרפרייה דחופה על שלושה מלוכלכים וחמושים מתצפתים לכיוונכם עם נ.ט מוכן לשיגור
בביקור האחרון, נגב שאלה אותי האם אני הולך עכשיו. השעה הייתה שעת צהריים ולבסיס הייתי צריך לחזור רק בערב, אז עניתי שלא.
אני רוצה שתלך עכשיו, אמרה.
למה?
כי אם תלך עכשיו, לא נצטרך להגיד ביי בערב, ולא אהיה עצובה.
אולר כאן כספיתון משנה, קבל גשם סגול על כלל הגזרה, דרכי מקודקוד – שכולם יעופו מתחת מחסות ועכשיו. ירוק בעיניים כולם.
