הבוקר היה קר. אולי הכי קר מאז תחילת המלחמה. קור חודר. יבש. כזה שמביס כל בגד, אפילו את שתי החולצות התרמיות השוות שקיבלתי כתרומה ועכשיו אני לובש זו על זו.
כבר 100 יום שאני על מדים. שחיי נעים סביב נגמש מכלול המבצעים של הגדוד, סביב צעקות הקשר ושגרת הלחימה הגדודית. נוהל קרב, אישורי תוכניות, כוננות עם שחר, התקפה, סיכום והורדת פקודה להמשך. המלחמה התחילה ממש בביתי, בממד הקטן של חמי וחמותי, עת שטפו מחבלי הנוח'בה וטבחו את כל מי שהצליחו. כמעט הגיעו אליי. אל ביתי בת השנתיים. בני בין שמונת החודשים. אשתי.
המחשבה הזו, הידיעה כמה זה היה קרוב, ההבנה כמה חסר אונים הייתי, כמה מעט יכולתי לעשות כדי לנגן על משפחתי מהתופת, עדיין פה. כאילו זה קורה ממש עכשיו. אני בספק אם היא אי פעם תלך.
ככה גם התמונות של כביש הגישה לזיקים ולבסיס רעים שהיה מרושת גופות ('כמו סרט זומבים', סינן אחד הקצינים שלידי), השעות שבהם המתנתי עם נשק טעון במצב כריעה בחדר האוכל של מוצב בגדר עזה, כשהכריזו הגנת מוצב. כל אלו נכנסו אליי שלא על מנת לצאת. שלושה חברים לגדוד איבדתי במלחמה הזאת. אני זוכר את הרגעים של גילוי השם. ההודעה הראשונה. הקולות בקשר.
לפני שבועיים בערך (קשה לדעת, רוב הזמן אני לא יודע איזה יום היום) הצלחתי להגיע לביקור בעבודה.
בדרך עצרתי באיזו מכולת לקנות ריזלות ופילטרים בשביל אחת הקצינות.
הבחור שהיה לפניי בתור לפניי שמע מה ביקשתי ובלי להסס אמר למוכר: תן לחייל כל מה שיש לך. עליי. לא מחווה יקרה במיוחד, אולי 50 שקל, אבל מרגשת. כל רגע כזה נותן כוח להמשך.
המוכר ואני התחלנו לספור את הריזלות כדי להבין כמה צריך לשלם. באמצע התהליך הוא שואל אותי: "תגיד, עושים מה שצריך? אתם מנצחים?".
שאלת מיליון הדולר. כאן ושם, האם אנחנו מנצחים?
בלחימה יש, לתחושתי, מוטיבציה גבוהה. לא מזמן המג"ד שלי ניסח את זה בקשר כשאמר שסוף סוף אנחנו באמת מפשילים שרוולים ועושים את מה שהיה צריך לעשות מזמן – לפרק את הארגון המתועב הזה, חמאס. לא להכות קשה. לא להטיל מורא. פשוט לעבור במרכזי הכובד, לעבור מחסן מחסן, מנהרה מנהרה, פלוגה פלוגה, ולעבוד.
זה קשה, ארוך, מתיש. בכל זאת במשך שנים ארוכות חמאס קיבל צ'ק חופשי להתעצם ככל העולה על רוחו, צ'ק שהוא ניצל עד תום. לישראל יש פערים לא מבוטלים ביכולת להתמודד איתו ביעילות. חלק מהפערים השלמנו, חלק פחות. אבל יש הישגים. מרשימים אפילו. לא בלי מחיר, לא בקלות, אבל התחושה הכללית היא של הצלחה. זה בפנים.
בחוץ מדכא. פשוט מדכא. מימין ומשמאל. כשאני נחשף לשיח בתקשורת וברשתות אני מרגיש כאילו חוויתי כווית קור.
חלק גדול מהביקורת לגיטימי. יש דיון אקוטי שצריך להתנהל על מחיר המלחמה, ההשלכות על האוכלוסיה הבלתי מעורבת, מטרות המלחמה והיום שאחרי.
אבל לצד זאת אני פוגש הצגה מעוותת של העובדות, לעיתים שקרים של ממש, על המתרחש בפנים. כאילו לא באמת נלחמים, כאילו פועלים במכוון נגד אוכלוסייה. מימין, משמאל, מלמטה ומלמעלה. והרבה פעמים זה מרגיש שזה אפילו לא בא מאידיאולוגיה אלא מרצון של אנשים מסוימים להוכיח שהם, ורק הם, צדקו כל הזמן.
למלחמה יש הישגים משמעותיים. יש לה מחירים נוראיים, גם עבורנו וגם עבור האוכלוסייה של הצד השני. אני חושב שאנחנו עושים הרבה כדי לצמצם את הפגיעה בהם ושצריך לעשות עוד.
לצד זה אני חושב שהטיפול האזרחי הוא מזעזע. פשיטת רגל מוסרית של המדינה. 100 יום של לחימה, וחצי מהשעות הבודדות שקיבלתי להתרעננות עד כה הוקדש למאבק עבור זכויות בסיסיות למשפחתי כפליטים. היחס אלינו, תושבי ותושבות העוטף, פעמים רבות פשוט מחפיר. הדוגמא האחרונה הייתה ההודעה הלקונית על חזרה לבתי הספר בשדרות.
עיר שלמה בפוסט טראומה אחרי טבח נורא, עדיין חווה ירי כמעט יום יומי לכיוונה, וככה על הדרך אנחנו מגלים שתוך שלושה שבועות צריך לחזור לבית הספר. איך מגלים? דרך פוש בויינט.
איך אפשר לחיות ככה? להשתקם ככה? תנו לנו, לפחות, את האפשרות לבחור איפה לסיים את שנת הלימודים. אנחנו רוצים לחזור הביתה. זה הבית שלנו. אבל לבית בטוח. לא לשדה קרב. באיזה זכות מפעילים עלינו כאלה מניפולציות ומתקשרים איתנו דרך תדרוכים אנונימיים והדלפות למהדורות?
אז יש הישגים ויש מחדלים. אבל מעל הכל יש את היום שאחרי. צבא לא פותר סכסוכים. מדינות כן. וגם אם המלחמה תגמר בצורה הטובה ביותר שקברניטיה דמיינו, מבלי תוכנית מדינית אחראית ליום שאחרי – רק נמצא עצמנו קונים זמן עד לסיבוב הבא.
לסיכום, הנה 3 מחשבות שעולות בי שוב ושוב:
- את החמאס צריך לפרק. לא קרוב ולא ליד. אין לנו את הפריוולגיה לחיות ליד ארגון כל כל מתועב, שהשנאה והרצחנות חסרת הרחמים מוטמעות בו כל כך חזק. שהקדיש את כל יכולותיו ומשאביו הרבים (והם רבים, הפנטזיה כאילו מדובר באיזה ארגון גרילה היא, ובכן, פנטזיה) בשכלול יכולתו לפגוש ולרצוח ולהפחיד ולחלל יהודיות ויהודים. ישראליות וישראלים (כי גם ברהט הבדואית הוא התנהג אותו דבר) מתוך תורת גזע פודטמנלטיסטית ותאבת דם. למען אלו שאינם, למען בטחון אלו ששרדו, לטובת העולם החופשי.
- את החטופות והחטופים צריך להחזיר. גם תמורת מחירים כואבים. אין לנו את הרשות להשאירם בידיים כה מתועבות.
- מי שמסיק מהמלחמה הזו שהבעיה היא שלא דמינו מספיק, במעשינו ובתרבותינו, לחמאס – הוא חלק מהבעיה מבחינתי.
אני לא חמאס. כך גם לא משפחתי ועמי והחזון הציוני כמו שאני חולם אותו. אני חלק מהעולם המערבי, שגם כעת חולם על פסטיבלי מוזיקה בעולם ומתגעגע למסעדה הסינית הטבעונית שמצאנו בלונדון. אני לא רוצה להיות חמאס. אני רוצה עולם של חיים, זכויות אדם, מדינת רווחה. של הנאות ופינוק וחיוך וסרטונים מצחיקים. לכן אני כאן כבר 100 יום. בשביל כך אהיה מוכן להיות עוד 100. עבור אהבת החיים, לא בעבור מוות. בעבור הגנה וביטחון לאהוביי, לא בעבור נקמה בשונאיי. מתוך תקווה לעתיד של שותפות, שלום, הכרה הדדית.
יום אחד, אני מאמין, אשב לי בביתי הבטוח בשדרות. אנגן בגיטרה בהיסח הדעת, עת ילדיי משחקים מולי בביתנו החדש בשדרות. יהיה יום יפה, שקט, והמחשבה על אזעקות וממדים לא תחצה בכלל את מוחנו. נהיה מאושרים ובטוחים, והימים האלה יהיו רק סיפור שאספר בפעם האלף, לצליל גניחות הייאוש ולמראה גלגול עיניי של ילדיי שיקוו שאסתום כבר ואפסיק לעשות בושות.
אני מאמין.
