8.10
מעמיסים את האוטו, ברקע עוד שומעים הדי פיצוצים וקרבות יריות, כשהילדים כבר באוטו ועומדים להתניע נשמע צבע אדום. מורידים את הילדים, רצים לממד. יוצאים שוב, הפעם בלי חגורות, מוכנים לכל הפתעה.
עברנו את רוחמה, אפשר לנשום קצת לרווחה ולחגור את הילדים.
מי ברכב?
נגב (שנתיים וארבעה חודשים), ניסן (8 חודשים), אמא שלי נוהגת ואני מצטופפת עם אחותי מאחור.
ומי לא ברכב?
דורון, שיצא שעתיים קודם למילואים, שם הוא נמצא עד היום, כבר 80 יום.
כך התחילה תקופת הפליטות החד-הורית שלי.
הגענו ליטבתה, קיבוץ פסטורלי, חם (תרתי משמע) ומחבק. הקיבוץ פתח את הלב את חדר האוכל, הבריכה, הכולבו, המועדון וכל דבר אחר כדי לתת לנו להרגיש הכי בנוח בעולם. אבל לא משנה כמה הם מדהימים, אנחנו עדיין פליטים.
אז איך נראים החיים כפליטים בארצנו?
הזמן זורם אחרת
ב-9 באוקטובר היה לי יומולדת. לא חגגתי כמובן. חודשיים אחר כך, כששאלו אותי בת כמה אני, לא ידעתי מה לענות. פשוט כי לא חגגתי יום הולדת.
מאז 7 באוקטובר הזמן זורם אחרת.
בשבועיים הראשונים לא היה לי מושג איזה יום היום, מה השעה, כמה זמן עבר. כשהגיע יום שישי ושרנו "מי אוהבת את השבת… אז למה לא כל יום שבת", קצת עלו לי דמעות בעיניים כי זה די חרא שאין שגרה והמציאות היא שבאמת כל יום הוא שבת.
אחרי חודש קיבלתי טלפון. "שלום זאת אלה מטיפת חלב", ניסן היה צריך להגיע לביקור 9 חודשים. "כן? הוא כבר בן 9 חודשים?" שאלתי. בראש שלי הוא אותו בן 8 חודשים כמו שהיה כשעזבנו את שדרות. כאילו הזמן עמד מלכת. אבל וואלה, עבר זמן, הוא באמת כבר בן 9 חודשים, 10 חודשים ומתחילים לחשוב על יומולדת שנה. איפה נחגוג אותה, עדיין אין לנו מושג.
אחרי חודשיים התארגנתי למבצע מורכב ונסעתי למפגש בעבודה. היה כיף לפגוש את החברים, להתרענן רגע מהשגרה של להיות 100% אמא ולא שום דבר אחר.
אבל המפגש הזה גם טלטל אותי.
הוא גרם לי להבין כמה החיים המשיכו בשביל כולם וכמה אנחנו נשארנו תקועים במקום ולא זזים קדימה.
חוסר וודאות
הקושי הכי גדול, אני אומרת לכל מי ששואל, זה חוסר הוודאות. כמה זמן נהיה פה? מתי נחזור? לאיזה מציאות נחזור?
המציאות כפליטים היא מאוד לא יציבה. בתוך 3 חודשים כבר עברנו פעמיים דירה בתוך הקיבוץ; כל הצוות בגן של נגב מתחלף כל חודש, ילדים מצטרפים, ילדים עוזבים (ואנחנו עוד במקום ממש טוב, יש מפונים בתנאים הרבה פחות טובים); וכמובן האמירה התמימה שנגב זורקת אחת לכמה ימים לאוויר "עוד מעט נחזור לשדרות" – "לא, אהובה שלי, זה ייקח עוד קצת זמן…"
בתוך חוסר הוודאות הזה צריך להתנהל, לייצר שגרה וסדר יום, לשקף לילדים יציבות. גם כשאני בפנים כל כך מעורערת ולא מרגישה את היציבות בעצמי, צריכה לאסוף את עצמי ולפעמים לעשות "בכאילו", בשבילם. ואין לי מי שיחזיק את זה יחד איתי כדי שאני אוכל רגע להרפות ולתת לו להחזיק במקומי, פשוט כי דורון לא כאן.
חוסר הוודאות בא לידי ביטוי גם בשאלה מתי נראה את דורון. בהתחלה היציאות היו ממש בהפתעה, "מחר אני יוצא ל24 שעות, תארזי את הילדים ובואו". בהמשך זה נהיה קצת יותר ודאי אבל עדיין תמיד דברים יכולים להשתנות. אחרי שפעם אחת הבטחתי לנגב שאבא בא מחר ובסוף הוא לא יצא, הכלל עכשיו הוא לא להגיד לה כלום עד שהוא לא בדרך.
בעוד שבוע מסתיימת הוראת הפינוי של שדרות, עוד לא אמרו לנו אם מאריכים אותה או לא. רוצים להאריך – למה לא נותנים כבר את ההוראה? רוצים שבעוד שבוע נחזור הביתה – תגידו את זה, גם לזה צריך להיערך.
בעיניי אגב, אי אפשר לחזור כרגע לשדרות. האוכלוסייה הפוסט-טראומטית לא יכולה לחזור כשכל היום כל הבית רועד מהדי הפיצוצים.
הציבור של שדרות כבר עבר כל כך הרבה, ויהיה כל כך קשה להשתקם, שהמדינה צריכה לעשות הכל כדי לעזור להתמודד ולייצר יציבות, לא להפך.
שגרה ועבודה
לפני 15 שנה פגע לי קסאם בבית. הייתי בכיתה י"א. ההתמודדות שלי היתה לרצות ללכת לחוג שהיה לי באותו יום אחרי הצהריים (שעתיים אחרי שהקסאם נפל) – אמא לא הרשתה לי. למחרת כבר לא ויתרתי והלכתי לבית הספר.
הדרך שלי להתמודד היתה לחזור לשגרה. גם כמבוגרת, בכל המבצעים שהיו בעזה, דרך ההתמודדות שלי היתה להמשיך בשגרה ולהמשיך לעבוד.
לאט לאט כולם חזרו לעבוד, גם ההורים שלי, שמתגוררים יחד איתי ביטבתה, גם המפונים האחרים. הציפיה היא שבשלב הזה כבר יהיו פתרונות ויהיה אפשר להניע מחדש את גלגלי הכלכלה, לא?
אז לא. כמה שאני מקפידה לתת לילדים סדר יום ושגרה, לעצמי אני לא יכולה לתת את הפתרון הזה, כי אני צריכה להיות אתם ואין מסגרות.
ביולי עברתי למקום עבודה חדש ולמעשה אני יותר זמן לא עובדת בו מאשר הזמן שעבדתי בו. למזלי הם מאפשרים לי את זה. זה לא מובן מאליו.
המדינה אמנם מממנת את השכר של תושבי עוטף עזה שלא מגיעים לעבודה, אבל לא כל המעסיקים יכולים לחכות עד שהמדינה תעביר להם את הכסף. חלקם פשוט מוציאים את העובדים לחל"ת.
אבל מה יהיה אם המדינה תפסיק לממן? לחזור לשדרות עם הבומים? להישאר פה בלי משכורת? ללכת למקום אחר ולקרוע את הילדים לעוד מסגרת ובית חדש לתקופת זמן לא מוגדרת ולא ידועה?
המדינה, כך נראה, עושה בערך כל מה שהיא יכולה כדי להגביר את חוסר הוודאות.
