לא הייתי אמור לעשות מילואים.
אל החודשים האחרונים שלי בשירות הגעתי מפורק. פיזית ונפשית. פיזית, כי נפצעתי בגב במסגרת שירותי בצוק איתן. האמת שזה הרבה פחות דרמטי ממה שנשמע: הייתי בשטח כינוס, נפל לידינו פצמ"ר ועפתי על מיגונית מההדף. בדיעבד הסתבר שפרצתי דיסק וסדקתי חוליה. לא שם אותי חלילה בכיסא גלגלים, אבל כן סידר לי כאבי גב נבזיים שמבקרים מעת לעת.
נפשית כי, ובכן, הרבה סיבות. הבית שלי התפרק לחלוטין. מצבו של אחי ז"ל הדרדר, החובות תפחו.
וככה מצאתי את עצמי, בחודשים האחרונים של השירות, ממלא טפסים להקלות ת"ש. למעבר ליומיות כדי לדאוג לבית, לטפל בפציעה. הרגשתי כאילו אני חותם על כתב כניעה. כאילו אני מוסר את מי שאני.
מאותו שלב, החיים שלי התנקזו למטרה אחת: לשרת במילואים ביחידה לוחמת.
אני אדם נחוש, ודרך פחות מחמיאה להגיד את זה היא שלפעמים אני נכנס לאובססיות. שיש לי קושי עם סירוב ונטייה להקל ראש בעקיפת סמכויות. שיגעתי את כולם. כולם. הסכמתי לעשות טובות לכל קצין שביקש, עד כדי כך שהסכמתי לנסוע עד לרמת הגולן למסור ערימת מסמכים שנשכחו ולחזור. בפי כל פעם אותה בקשה: אני רוצה לעשות מילואים ביחידה לוחמת.
כשהשתחררתי, אני זוכר כמה התרגשתי כשקיבלתי תדפיס שבתחתיתו גדוד המילואים שבו אשרת. כמה חיכיתי לטלפון מהיחידה כדי להתראיין. איך הגעתי שעות מראש לראיון המג"ד.
את כל ההקדמה הזאת אני כותב כדי להדגיש כמה חשיבות אני רואה במערך המילואים. כמה האמירות שהשירות הוא לא נטל אלא זכות הן בשבילי יותר מסיסמה. סברתי, עוד לפני המלחמה, שמדינת ישראל זקוקה למערך מילואים מאומן ומשמעותי. אחרי המלחמה 'סברתי' הפך למושג לא רלוונטי. אני יודע כמה זה חשוב. ומרגש.
כן, מרגש. גלגלו עיניים חופשי. אבל סביבי יש מאות אנשים שכבר מאה וכמה ימים נמצאים כאן בניגוד לכל היגיון או תועלת אישית. סטודנטים לתארים נחשקים, אנשים עם משפחות, מבוגרים שמתקרבים לגיל פנסיה וצעירים שאך השתחררו. כולם הגיעו לישון על הרצפה, להתמודד עם מחסור, קור, חום, להסריח משבועות ללא מקלחת. ויש גם הדבר הקטן הזה שנקרא סכנת חיים.
אמרתי שאני לא רואה בשירות נטל אלא זכות, אבל הגיע הזמן לדבר על הנטל.
כי יש נטל. הוא לא מהות שירות המילואים אבל חלק בלתי נפרד ממנו. הנטל הכלכלי של מי שעזבו קריירה כשכיר או עסק כעצמאי, התנתקו מהעולם למשך חודשים ומשקיעים כל רגע בעשייה כאן. אני לא מפסיק לשמוע על עסקים שקורסים, קידומים שהלכו לאיבוד, חובות שתופחים. על הוצאות נלוות לשירות כה ארוך (כמו הוצאות על בייביסיטר, למשל), על החרדה של סטודנטים להפסיד בתחרות עוד לפני שהתחילו.
יש גם נטל נפשי. לילות ארוכים על קרקע קשה, מעט שינה, לחץ גבוה. שלושה חברים קבר הגדוד שלי. הלחץ הקבוע, התמידי, נותן את אותותיו.
המדינה מציעה סיוע מסוים. אבל כשמבינים את היקף השירות שנדרש עד כה ויידרש בזמן הקרוב, הסיוע מרגיש כמו טיפה במים. גלגל הצלה מיניאטורי לאדם שטובע באוקיינוס.
להלן תמונת המצב האישית שלי ושל סביבתי: בעוד כשבוע הגדוד יוצא מעזה. אחרי כמה ימים של סיכומים וזיכויים נשתחרר הביתה. לאחר מכן ישלחו אותנו לקורסים לצורך תפקידנו ובאמצע פברואר אני כבר חוזר לקו בחזית הצפונית. תאריך הסיום הוא, כרגע, סוף מרץ. אם זה לא יתארך, זה אומר שאשרת במילואים חצי שנה רצוף. אבל כבר עכשיו יש דיבורים על קו נוסף בסתיו.
במובן מסוים אני לא מתלונן. המציאות כרגע בצפון בלתי אפשרית. הזויה. מזכירה את המציאות בדרום טרם המלחמה. אם אני נדרש להגיע ולעזור, בוודאי שאגיע. זה לא שיש אלטרנטיבה. אין מישהו אחר.
אני לא מתלונן, אבל במובן מסוים אני דווקא כן. לגמרי מתלונן.
לכל מי שפגשתי יש הררי מוטיבציה ומוכנות לשלם מחירים, אבל לכל קו אשראי יש קצה.
אוגדות וחטיבות המילואים עמוסות. כולן שחוקות. רק אתמול הסתובבו קציני החטיבה שאני משרת בה וביקשו שנפיץ בקרב החברים שמחפשים חיילים שיבואו לשרת. לא כי מישהו לא רוצה לעזור, אלא כי הנטל הכלכלי והנפשי משפיע וגובה מחיר.
את שנת 2023 סיימנו עם כמעט 100 ימי לחימה. ב-2024 נשרת, במקרה הטוב, סדר גודל דומה של ימים (בתקווה שלא תהיה מלחמה בסקאלה מלאה בצפון, שאז בכלל שחרורנו לא יראה באופק).
המשמעות היא שנדרש חוזה הדדי. צד אחד הוא רצון לשרת ולתרום בקרב משרתי המילואים. נראה לי שאפשר לסכם שאת זה יש. הצד השני הוא הדרישה להתגייסות נוספת: של המדינה.
בטווח הקצר, בלי תוכנית דרמטית שתתמוך במילואימניקים ובמשפחותיהם, לא נחזיק. לא כי לא רוצים, אלא כי אי אפשר יהיה לאורך זמן. הבית יצטרך אותנו. המינוס בבנק. העסק הקורס. הלימודים.
התוכנית שאישרה הממשלה היא התחלה טובה, אבל זה מה שהיא: התחלה.
בטווח הארוך לא יהיה מנוס מלדבר ולקדם טיפול בבעיית העומק: מיעוט המשרתים.
הסיסמאות על הכבוד וההערכה לאחוזים הבודדים שמשרתים במילואים במערך הלוחם מחמיאות. ההתגייסות האזרחית למעננו מדהימה (רק בזכותה יש לי בגדי חורף ושק שינה ראוי). אבל זה לא מספיק.
בשבעה באוקטובר מאות אלפי אנשים קמו והתגייסו. תומכי ממשלה ומתנגדיה החריפים ביותר, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים. ראינו שורה אינסופית כמעט של מופעי גבורה, של הקרבה. זה מרגש, משמעותי, קריטי לחברה חפצת חיים. אבל ברגע זה מדינת ישראל כמוסד חייבת להתגייס גם היא, לבנות יחסי אמון עם ציבור המשרתים ולתמוך בהם. אחרת זה יקרוס.
לא כי לא רוצים, פשוט כי אפשר יהיה יותר.
