אמנות, אמרו כבר טובים ומוכשרים ממני, היא משהו בין ראי, לוח ציור ריק וכדור בדולח. אנחנו רואות את היצירה ומאזינים לשיר שיצר אדם כמונו, אבל בעצם מביטות בביטוי למה שמתחולל בתוכנו. להקשר האקטואלי והפוליטי. לתקופה.
אמנות טובה, בשבילי, היא היכולת ליצור ביטוי שאוצר בתוכו גם הרבה מילים אבל גם את החלק הזה בחוויה האנושית שבכל פעם שאנחנו מנסות לתאר במילים, מרגיש שאנחנו מפספסים משהו.
אני יכול, למשל, לדבר שעות על חווית ההורות, על הקשר העמוק שנוצר מרגע הלידה. על הכאב והדילמות. שעות של מילים ועדיין ארגיש שלא דיברתי על העיקר. אבל בסרט 'מואנה' יש רגע, אפילו לא סצנה אלא יותר שוט, שמסביר הכל.
אחרי שסבתה מוסרת את נשמתה לחתול ים ומצווה על מואנה לצאת אל הים, מואנה מחליטה למרוד במשפחתה ורצה הביתה לארוז. באמצע התהליך אמא שלה מגיעה. ואז יש שוט קצר על הפנים של האמא, העומדת בפתח הדלת ורואה את ביתה מתכננת את עזיבתה (בואכה בריחתה) אל הלא נודע. אל הסכנה.
ובפנים שלה רואים את השילוב בין החשש לשלומה של ביתה, הגאווה על האומץ והנחישות, הרצון להשאיר אותה בבית וההבנה שהיא הולכת כך או אחרת. ברגע הזה, שבו אימא של מואנה בוחרת לעזור לה לארוז, טמון לב הקשר והאהבה האינסופית. הגאווה והטרגדיה שבפרישת הכנפיים של הילדים.
כמעט 80 יום לתוך המלחמה, ורשימת הדברים שקרו בהיעדרי רק מתארכת.
ניסן למד לעמוד ואפילו קצת ללכת.
נגב הולכת בלי טיטול בצהריים ובערב והצליחה ללמוד להגיד כשניסן מציק לה ולא ישר להרביץ.
היא כבר קיבלה 5 מדבקות בתור ציון ללילות שבהם הצליחה להירדם בלי בכי ויש לה אהוב חדש בגן בשם נור, שעבר מגן אפרוחים לגן מרחב.
את שברון הלב נגב ריפאה באמצעות תחביב חדש: כרישים.
לראשונה בחיי קיבלתי כמה ימי חופשה. נגב לא ידעה מתי הם נגמרים, אבל זה מסוג הדברים שאפשר להרגיש באוויר. את ענני הפרידה מתאספים. בלילה האחרון בבית היא ביקשה ממני שאתן לה לדבר עם הצבא. "אני רוצה להגיד להם שאתה לא יכול ללכת", אמרה. "אתה צריך להישאר פה לעזור לי לבחור שמלה אחרי המקלחת ולראות איתי יובל המבולבל".
לכאורה זה סיפור חמוד על תמימות ילדית מתוקה. אבל הבת החכמה שלי נגעה באמת עמוקה. בפצע. אני באמת צריך להיות פה. לעזור לה להתאושש אחרי הטבח שקרה בשכונה ובעיר ובמדינה שלנו. לבחור איתה שמלות, לשחק איתה בפזאלים, לקרוא לה ברבאבא. לחבק אותה כשהיא בוכה ולעשות אינהלציה בלילות קשים. זה תפקידי. זאת האחריות שלי. הרבה לפני מיטוט החמאס. גם מה זה חשוב שאגיע? אני לא בדיוק האדם החשוב ביותר בלחימה. יש רבים שיחליפו אותי. מי בכלל ירגיש אם אהיה או לא?
התשובה שלי היא מולאן.
מולאן הוא סרט שמאז השביעי באוקטובר צריך להגיע עם אזהרת טריגר. סיפורה של מדינה שראתה בעצמה מעצמה אדירה ובטוחה, עם חומה חדישה ונוצצת שהאויב האכזרי שלה חצה בלי בעיה. צבא חזק שהוכה שוק על ירך. כפרים שנשרפו על יושביהם. ומי הצליח להציל את מה שנשאר? המילואימניקית.
מולאן היא תמצית הטוב ברעיון המילואימניק. לא בהגדרה הטכנית אלא במהות נקודת המבט שלה. בת אדם בשלה עם חוט שדרה ערכי ורגשי שמגיעה למערכת שבלונית. מולאן לא רוצה איקסים על החרב, כיבושים מפוארים או שירים לכבודה. היא רוצה לעשות את העבודה ולחזור הביתה.
בסצנת הקרב בהרים המושלגים, המון הוני מסתער על כיתת לוחמים. המפקד הנערץ עושה מה שהצבא לימד שצריך: לשלוף חרבות ולמות בכבוד. אבל מולאן לא רוצה למות בכבוד. היא רוצה לסיים את העבודה ולחזור הביתה. והרצון הזה, נקודת המבט החיצונית למערכת, גורמת לה לראות את המובן מאליו: את ערימת השלג שנמצאת מעל ההונים שאפשר להפיל עם הפגז שנשאר ובכך לנצח.
מערך המילואים הישראלי הוא גורם קריטי בכוחו של הצבא. זה נכון גם מספרית אבל בעיקר מהותית. עייפתי מלספור את כמות הבעיות והאתגרים שמילואימניקים הצליחו לפתור ולעקוף פשוט מעצם היותם מילואימניקים. בזכות החיים האזרחיים, התודעה הבוגרת יותר והניתוק מהשבלוניות המערכתית.
אני מילואימניק פעיל. זה חלק מזהותי וחלק מתפיסת העולם שלי. על בשרי הרגשתי את התלולית החדה שבה הלכה וירדה ההשקעה במערך היבשה במילואים. פחות ופחות ימי אימון, פחות השקעה באימונים ובעיקר יחס מזלזל.
הגדוד שלי היה מסומן לגזרת עזה והיה אמור לתגבר את אוגדת עזה בשעת עימות. במסגרת תפקידי אני נדרש להכיר את הגזרה, ההיסטוריה הגזרתית, האתגרים והתוכניות לעומק. ביקשתי שוב ושוב להגיע באופן קבוע לחטמ"רים ולאוגדה כדי להתאמן. נעניתי בהתחמקות עד שמתישהו קצין בכיר אמר לי – בשביל מה להתאמץ? גם ככה כנראה לא נקרא לכם. אז הנה, קראו. והרבה מהטעויות ומהאתגרים של החודש הראשון היו יכולים להימנע.
ביום שאחרי המלחמה תקום ועדה. שוב.
והיא תחליט, שוב, שחוסר ההשקעה במערך היבשה במילואים היה מחדל. לאחר מכן היא תמליץ, שוב, להגדיל דרמטית את היקף ואיכות האימונים. וזה יקרה, לזמן מסוים. עד ששוב ירצו לקצץ לטובת מטוס חדיש או סתם כדי להראות התייעלות ואז יפנו לחצר האחורית של ימי השגרה: מערך היבשה במילואים. שם אפשר שיהיה ציוד ישן. פחות אימונים. פחות השקעה. מה כבר יקרה?
בשבועות שאחרי השביעי באוקוטובר הרגשתי, כמו פורסט גאמפ, שאני מוקף באנשים הטובים בעולם. האנשים הללו עזבו משפחה, לימודים וילדים כדי לאחוז ברובה ולטהר לי את הבית. כשכל המילים הגדולות, החומה היוקרתית והבטחות הגנרלים עם הסיכות הנוצצות קרסו – הם היו שם. עם ווסטים מאובקים וקרועים, מנות קרב פגות תוקף ומחסור בכל דבר. אבל הם הגיעו.
דמי המילואים שלי עבור חודש מלא הם 7215 ש"ח. עבור עבודה של 24 שעות כבר כמעט 80 יום. מסביבי נערמים עוד ועוד סיפורים על מצוקה כלכלית, על מענים לא מספיקים, על חרדה מהעתיד.
בעיניי כל אלו גוזרים עבורנו, כציבור, משימה לעכשיו ומשימה לאחר כך:
המשימה עכשיו היא למצוא פתרון למילואימניקים. המענה הכלכלי שניתן לא מספיק ולא קרוב להספיק. החל מהתגמול הכלכלי, דרך החזרי הדלק ההזויים (ניחא אין תחבורה ציבורית בשבת לחזור הביתה, לפחות תשלמו יותר מכמה אגורות לק"מ) וכלה בהטבות וסיוע למשפחות שהשארנו מאחור.
המשימה לאחר כך , היא לדאוג שהפעם התובנה תחקק באבן. הצבא זקוק למילואים. זקוק לנקודת המבט הבוגרת והביקורתית. זה לא קל לו, לפעמים מעצבן, אבל הכרחי. עלינו, כאזרחיות, להתעקש עם הצבא לשמר ולטפח את מערך המילואים. לא רק כשהשמיים נופלים אלא גם, אולי בעיקר, בשגרה.
את המילים האלה אני כותב במוצאי שבת. אשתי ואני קיבלנו מההורים שלה מתנה עצומה – סופש רק לנו. החלטנו לחזור לשדרות. העיר רועדת אחת לכמה דקות מהפיצוצים שנשמעים מעזה. ליטרלי רועדת. טיול בשכונה מפגיש אותנו עם סימני הקרב בכל פינה ועם הסוכות, מאות סוכות שעדיין (למרות מאמצי הצבא ומתנדבים) נשארו כאן. תזכורת מצמררת ועצובה לפעם האחרונה שבעלי הבית היו בביתם.
עוד נחזור לכאן. ייקח זמן. זה חייב לקחת זמן כי לא נוכל להחזיר ילדים לשדה קרב פעיל. אם צריך נאבק על כך. וכשנחזור נקים מחדש את הבית שלנו. היפה. ונעשה אותו יפה יותר. נזכור את הכאב אבל נשתמש בו כמו מלט – כדי לבנות עתיד חזק יותר. טוב יותר.
