בחודש האחרון פרץ לחיי הגולשים, בעיקר בטוויטר, משתמש בשם נאור נרקיס, המכנה עצמו ״גדול המחזירים בשאלה מאז משה מנדלסון״, ומבקש להוביל תנועה שדוגלת בערכי הנאורות. פרויקט הדגל שקיבל על עצמו: חלוקת סמארטפונים לחרדים, שיחליפו את הטלפונים הכשרים.
מבלי לדון במעשיו ובפרובוקציה המהדהדת שלו, הבחירה של נרקיס במנדלסון ובתנועת הנאורות, על פניו, מבקשת להצביע על מקורה של החרדיות – תנועת נגד לתנועת ההשכלה היהודית, שהתחברה לנאורות במאה ה־18. החרדה מפני השינוי הובילה מגמה שעיקרה התבדלות והפרדה בין חבריה לבין המציאות שבחוץ.
אומנם החרדיות כשלעצמה היא תופעה חדשה יחסית, אך התבדלותם של יהודים מסביבתם אינה כזו. ביהדות מצויות פרקטיקות רבות כמו איסור נישואים עם גויים, אכילת אוכל כשר ועוד, המחייבות מלכתחילה הסתגרות בקהילה. בשל כך הוקמו גטאות (שכונות יהודיות בערים, לא אזורי המחייה שהקצו הנאצים ליהודים) עוד טרם הגיעה החרדיות לעולם. אותו ״גטו״ הוא הדוגמה המוחשית ביותר לגבול פיזי, אך חלוקת הסמארטפונים מטרתה לשבור גבול מסוג אחר – גבול הידיעה.
בפרדס ליד השוקת
טלפון חכם, שרוב מוחלט של קוראי טור זה משתמשים בו, פותח עבור האדם גישה בלתי מוגבלת כמעט לעולם. כשאנו חושבים על הסכנות שבו, אנו מעלים בדמיוננו מרחבי תוכן בעייתיים גם לאדם או לצעיר החילוני: אתרי פורנו, הימורים, אלימות ושיח רעיל וממכר קופצים אלינו מן המסך בכל כניסה לאינטרנט באמצעות הטלפון החכם.
המנהיגות החרדית אינה מבקשת למנוע מהציבור רק את התכנים הללו, אלא גם תכנים אחרים. בחלק מן הישיבות החרדיות, ודאי באדוקות שבהן, אין כניסה לספרים ״אסורים״ – ספרי פילוסופיה, פרוזה והגות חילוניים שאינם ספרי קודש, וגם ספרי קודש מסוימים, אלה שתוכנם נתפס ככזה שלא כולם צריכים להיחשף אליו, אם בכלל.
לפי האגדה על ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, ישנו ידע שמותר להיחשף אליו רק בשלב מתקדם. בעולם הקבלי מייחסים לפרדס ראשי תיבות: פשט, רמז, דרש, סוד. האחרון, הדרגה הגבוהה ביותר של ידיעה בעולם הקבלי, שמור למתי מעט ומי שנחשף אליו מוקדם מדי עלול להיפגע, כמרבית החכמים בסיפור.
בסדרת הטלוויזיה "מלאך משחית" מבית ״כאן 11״ הגיבור, פרופסור לפיזיקה שחזר בשאלה, היה בעברו תלמיד בישיבה חסידית, והבריח לישיבה ספר העוסק במאגיה יהודית. באמצעותו, עובר הספר לנשים בקהילה והן הופכות מקוללות – דוגמה לתפיסה שידע וספר עלולים להיות מסוכנים למי שנחשף אליהם. תפיסה זו אינה מוגבלת לספרי כישוף ומאגיה אלא גם לספרי פילוסופיה, שעלולים לערער עיקרי אמונה מסוימים. כך, בישיבות חרדיות רבות לא לומדים את ״מורה נבוכים״ של הרמב"ם, ומוכר מן העבר החרם שהוטל על ספריו של שפינוזה.
אם ספר יכול לחולל שינוי תודעתי רחב כל כך, כזה שעלול לערער את המאמין ולהוביל אותו לכפירה וחזרה בשאלה, ברור כיצד זה נתפס הסמארטפון כפצצה מתקתקת. מלבד הגישה לרעיונות, חדשות ודברי ביקורת חיצוניים לציבור החרדי, עליו ועל מנהיגיו, הטלפון החכם מאפשר גם תקשורת קלה עם אנשים מחוץ לקהילה.
גישה לווטסאפ ולרשתות חברתיות לא התאפשרה לחרדי נטול המחשב או בעל הטלפון הכשר, לעומת גישה לספרים, עיתונים וחדשות שקל להשיג גם ללא מכשיר זה או אחר, שהחברה אוסרת על החזקתו.
בשנים האחרונות המלחמה בטלפונים החכמים כללה גם גילויי אלימות וגרימת נזקים לחנויות שמוכרות אותם בריכוזים חרדיים, וכחלק ממנה הופצו סרטוני פולקלור, כמו סרטון שבו נראות נערות חרדיות מנפצות טלפונים חכמים בהילולה. מדובר בתפיסה מרקסיסטית כמעט של הקשר בין הרוח והחומר: הטכנולוגיה והמכשיר שיחזיקו הבנות יעצבו בהכרח את אישיותן התרבותית והרוחנית, ולכן היעדר המכשיר חיוני עבורן.
כנסיה סגורה, כנסיה פתוחה
בספרם הקצר, "הסוציולוגיה של הבערות", דנו פרופ' עמוס פונקנשטיין והרב עדין שטיינזלץ בחברות שבוחרות בבערות מסוימת, חברות הגורסות שישנו ידע מסוים שאסור שכלל אנשי החברה יכירו. בעבר התנהלו כך כמעט כל החברות – בשלטון מלוכני או דיקטטורי, כמעט כל הפוליטיקה וניהולה של המדינה הן בגדר סוד.
אולם מאז עברנו לעולם שבו שולטים משטרים דמוקרטיים, רווחה התפיסה שהציבור צריך להיות חשוף לרוב המידע. אומנם ישנן הגבלות מסוימות שעניינן ביטחון מסוגים שונים, כמו צנזורה על סודות צבאיים ורגישים, או ידע שמקצועות מסוימים דורשים ולכלל הציבור קשה להשיגו בשל שפה טכנית מורכבת, אך ככלל – התפיסה היא שידע ומידע צריכים להיות נגישים לכול.
אחד מסממני הוויכוח בין תפיסת הידע הפתוח לידע הסגור והמוגבל, הוא התפצלות הנצרות. בנצרות הקתולית נדרש תיווך של הכנסייה בין המאמין לאל, ואילו סיסמת הכנסייה הפרוטסטנטית הייתה "sola scriptura" – הכתבים ללא מיצוע הכנסייה. משוני זה אנו יכולים ללמוד שהוויכוח בין ידע פתוח לבין ידע סגור הדורש תיווך, בבסיסו, הוא מאבק על כוח ושליטה. המאמינים שזקוקים לכנסייה הקתולית נתונים לחסדיה ומתחזקים את מוסדותיה. על פי פונקנשטיין ושטיינזלץ, הכנסייה הקתולית היא כנסייה של מוסמכים, ראויים; ולעומתה הכנסייה הפרוטסטנטית היא כנסייה של כלל מאמיניה, ועל כן בהכרח דמוקרטית יותר והיררכית פחות.
על פי פונקנשטיין ושטיינזלץ, סגירת הידע וקידום הבערות של חלקים באוכלוסייה מצמצמים את אפשרויות המעבר בין מעמדות חברתיים שונים וקבוצות חברתיות שונות. אל מול עובדה זו קל להבין כיצד מכניזם דומה עומד בבסיס התפיסה החרדית, לפיו יש להרחיק ידע מסוים מאנשים מתוך שאיפה ״לשמור״ עליהם.
כלומר לא רק שהפצת ידע מסוים עלולה לקרב את החרדים לאוכלוסיות אחרות ובכך לערער את יסודות בדלנותם הקהילתית, אלא ישנה גם תפיסה שידע מדעי, פילוסופי ואף אקטואלי עלול לפגוע באמונתו של היחיד באל, במנהיגים ובמוסדות שאמורים לתווך לו את כתבי הקודש שבהם נמצאת האמת.
חרדים שונים
אלו אינם הגבולות הרעיוניים המחוללים סערה זו או אחרת בעת האחרונה. גם פרויקטים הקשורים לרכבת הקלה ולמטרו מדגימים את תפיסת השונוּת של החברה החרדית בכל הנוגע לשמירת גבולותיה הפיזיים.
מצד אחד ניתן לשאול, מה ההבדל בין רכבת קלה לכל סוג אחר של תחבורה ציבורית שמחבר בין שכונה חרדית לשכונה חילונית או בין עיר לעיר; אך כל מי שנסע ברכבת הקלה בירושלים או ברכבת תחתית בכל עיר גדולה בחו"ל, יודע שהרכבת היא כלי תחבורה שמתערבבים בו כל סוגי האוכלוסייה. יעילותה והדומיננטיות שלה מביאות לכך שנוסעים ברכבת העירונית עניים ועשירים, בני גזעים שונים ובעלי אמונה דתית שונה. את תהליכי המפגש בין קהילות שונות, מאיצה הרכבת הקלה פי כמה.
אנשי העדה החרדית, זרם הנתפס כקיצוני, מפגינים נגד עבודות הרכבת הקלה שעתידה לעבור ברחוב בר אילן בירושלים. לעיתים ההפגנה נעשית אלימה וכוללת זריקת אבנים. "המטרה היא ישראליזציה של החרדים, לערבב״, אמר אחד הפעילים שציטט ניר חסון בכתבה ב״הארץ״ לפני כשנה. ״כל התכנון הוא שלא יהיו שכונות חרדיות אלא שכונות מעורבבות". כלומר, המאבק נגד הרכבת הקלה הוא מאבק נגד חיבור נוח יותר של השכונות החרדיות לשכונות החילוניות והערביות של ירושלים.
אחד מהפעילים אף הזכיר באופן ברור את השפעת החומר על הרוח שהזכרתי לעיל: "אנחנו מעדיפים פחות גשמיות למען הרוחניות, אנחנו מעדיפים לנסוע יותר צפוף ויותר לאט אבל בלי השפעות מבחוץ". מאבק אנטי־טכנולוגי, פיזי, שבו מבקש מיעוט קיצוני לעכב פרויקט לאומי שישפר את חיי מרבית התושבים החרדים בשכונה, רק כדי לשמור על הגבולות הפיזיים של הציבור ועל הרחקתו מהסביבה.
צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo
כמובן, הציבור החרדי אינו מקשה אחת ובבני ברק התנהל מאבק אחר לחלוטין. בהסכם הקואליציוני בין יהדות התורה לליכוד נקבע שיקודם פרויקט מטרו שיעבור בבני ברק. אחת התוכניות כוללת שלוש תחנות בעיר, וחלק גדול מהציבור – כולל נציגיו – רוצים שהרכבת תעבור בעיר, אך ועדת התכנון הלאומית טוענת שקידום פרויקט המטרו דורש עבודות בשבת, גם בתוואי שעובר בבני ברק. נציגי הציבור החרדיים מתנגדים לדרישה זו, והתנגדותם מעכבת את ההחלטה על תוואי המטרו.
סוגיה זו, נקודתית אך מהותית לציבור החרדי בבני ברק, עלולה להכריע בשאלה האם בני ברק תחובר במטרו למטרופולין גוש דן אם לאו. בציבור החרדי והישראלי נדרשים לפסוק בסוגיה, האם הורדת גדר נוספת בין העיר החרדית לערים החילוניות באזור שווה עיכוב בפרויקט או לחילופין חילול שבת.
לא מפתיע שדיון המתייחס אל הציבור החרדי כמקשה אחת, כפי שנעשה בתחילת מאמר זה, לא יכול להתפתח. כל משפט המתחיל במילים "החרדים" או "הציבור החרדי", חוטא כנראה באופן מהותי לאמת. סוגיית הרכבת הקלה מדגימה הבדל בין העדה החרדית, עדה מבודלת, קיצונית וענייה ברובה; לבין ציבור גדול המתגורר בבני ברק – העיר החרדית העשירה ביותר, שמטבע הדברים מחוברת יותר לחברה הישראלית גם בשל מיקומה אך גם בשל מאפייניה הסוציו־אקונומיים. כפי שרמת פתיחותו של הציבור החרדי כלפי חוץ היא עניין של דרגה, כך גם רמת פתיחותו של הציבור החילוני לסוגי ידע מסוימים אינה אחידה.
חסימת ידע בחוק
גם בתוך החברה החילונית ישנה תופעה של חסימת החברה, מבחירה, לידע מסוגים שונים. נבחן כמה דוגמאות של ידע: עדויות של חיילים משוחררים על פעולות שביצעו בצבא ההגנה לישראל בשטחים ובעזה; סרטים העוסקים בנכבה כמו ״קופסה כחולה״ ו״טנטורה״ או בכיבוש כמו ״חמש מצלמות שבורות״; הרצאות של מרצים באקדמיה שעניינן ביקורת על המדיניות הישראלית.
בכל המקרים מדובר בידע, עובדות טהורות או פרשנות על המציאות בחברה הישראלית, ובאנשים וארגונים המנסים להפיץ ידע זה. מנגד, עומדים ארגונים, חברי כנסת ואזרחים שמבקשים להגביל את תפוצת הידע בכל דרך, אם באמצעות פיצוץ הקרנות, רדיפת מרצים, עצירת מימון לארגונים שמלקטים את הידע ומפיצים אותו, ועוד. כלומר ישנה פעילות, חלקה ממוסדת, שמטרתה למנוע מהציבור להיחשף לידע.
חלק מהניסיון לעצור את זרימת הידע מעוגן בחקיקה. כך למשל קובע ״חוק הנכבה״ שיש לשלול מימון מגופים תרבותיים ומוסדות חינוכיים המבקשים ללמד על הנכבה. כלומר, גוף שמעלה תערוכה או מוסד חינוכי שמלמד על אירוע היסטורי ועל עובדות בדבר אותו אירוע היסטורי – עובדות שתועדו במחקרים רבים – נרדף על ידי השלטון המבקש למנוע מאזרחיו להיחשף לאותו ידע.
צילום: AP Photo/Ariel Schalit, File
תפיסה נוספת של הגבלת זרימת ידע מכונה על ידי רבים, "למה בחו"ל?". לפיה על נושאים מסוימים, כמו עוולות הכיבוש שנעשות על ידי צה"ל בהוראת ממשלת ישראל, ניתן לנהל שיח פנימי, אך אסור לספר על כך לאומות העולם מפני ש״כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ״.
גם מי שתומך בתפיסה זו, יתקשה להתעלם מכך שמדובר בתפיסה שגורסת שלא טוב שהידע על־אודות עוולות מסוימות יהיה חשוף לכול, ושעדיף להשתמש במנגנוני הסתרה והשתקה כדי למנוע מאנשים או ממדינות זרות להיחשף לידע מסוים. זוהי תפיסה רווחת בחברה הישראלית הציונית, המקדמת ידע סגור.
בין ארכיון לגניזה
תפיסת ה״ידע הסגור״ מבוססת במוסדות אחדים ובחוקים של המדינה. למשל, חוק הארכיונים מאפשר לגופים ממשלתיים להגביל חשיפת חומר ארכיוני לתקופות של עד 70 שנה, ולאחר מכן יש לוועדת שרים בשיתוף גנז המדינה סמכות להמשיך את ההגבלה. החוק נועד למנוע פגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה, אך בפועל הוא מאפשר למדינה להגביל חשיפת מסמכים לשנים ארוכות, וכך נמנעת מהציבור הישראלי, ובטח שמהציבור הפלסטיני, האפשרות להכיר אירועים היסטוריים ולהתוודע לדרך קבלת ההחלטות באותם אירועים.
המנגנון המדובר משמש פעמים רבות להסתרת מסמכים העוסקים במלחמת העצמאות, ובייחוד בידיעה של גורמים בכירים במדינה הצעירה בדבר פשעי מלחמה שבוצעו במסגרתה, למשל רצון להבריח פלסטינים מבתיהם, ועוד. מסמכים נוספים שטרם נחשפו עוסקים בפרעות ואדי סאליב, ולפני קצת יותר משנה סערה המדינה על בחירתו של שר הבריאות דאז, ניצן הורוביץ, שלא לפרסם דוח בנושא פרשת ילדי תימן. בשורה התחתונה, אירועים כואבים ומדממים בהיסטוריה של מדינת ישראל עדיין מוסתרים מידיעת הציבור באופן שמקשה על סגירת הפצע המדמם.
גם ההפרדה הפיזית אינה פוסחת על החברה החילונית, ודי להזכיר את יישובי "השער הצהוב", המנהיגים ועדות קבלה שהממשלה מבקשת להרחיב בקרוב, ואת ההפרדה בין ילדיהם של מבקשי מקלט לשאר הילדים במוסדות החינוך כמו שקורה בעיר תל אביב.
היומרה לחברה פתוחה מובילה אנשים כמו נאור נרקיס, שחלקנו אוהבים לצייר כקריקטורה של מאבק חילוני. אך אם נודה על האמת, היא תפיסה רווחת בקרב חלקים גדולים בציבור החילוני. חברה המקדמת בערות מבחירה, ידע סגור וגבולות פיזיים נתפסת כפרימיטיבית ומנוגדת לערכים בסיסיים של חברה מודרנית.
עם זאת, לעיתים, ההסתכלות על האחר מאפשרת לנו להאיר נקודות עיוורון שלנו ביחס לחברה שאנו חלק ממנה. כפי שבחברה החרדית קיימים חלקים המבקשים לפתוח את החברה, כך גם בחברה החילונית קיימות תופעות של היסגרות והגבלת ידע.
אדם ליברלי המבקש לקדם חברה שבה תפיסת הידע הפתוח שולטת, שבה מגבלות על ידע ותפוצתו הן נדירות ושמורות למקרי קיצון שבהן הדבר נצרך (כסודות צבאיים ספציפיים), צריך להתעסק לא רק בדוגמאות קיצוניות של חברות סגורות שאותן הוא רוצה לפתוח, אלא גם בחברה שלו עצמו.
רבים ממבקריה הגדולים של החברה החרדית וסגירותה מקבלים בשוויון נפש מנגנוני השתקה והגבלת תפוצת ידע שקיימים בחברה שלהם, בין שהם נסתרים מעיניהם מפני שלא העסיקו אותם, ובין שהם תומכים בהם במודע. אין זה אומר שיש להתעלם מהבעייתיות בקיום חברה סגורה, בטח ביכולתם הבעייתית של פרטים לצאת ממנה עקב ניתוק מהעולם, אך מוטב להתעסק במקביל גם בהסרת מנגנוני השליטה שקיימים בחברה שלנו, המתיימרת להיות פתוחה וליברלית, חברה שבה כמעט כל סוג של ידע נגיש לכול.
