סערת הכליה של ארנון סגל כוללת את שלושת הרכיבים לאייטם סנסציוני שקשור לימין: גזענות, בוטות ובורות.
למי שחי מתחת לסלע: פעיל הימין ארנון סגל, אחיו של השופר עמית סגל ובנו של חגי סגל שהורשע בעבר בפעילות טרור בעקבות חברותו במחתרת, החליט לתרום כליה. עד כה ראוי להערכה. אך כדרכו של הימין הקיצוני בישראל, סגל לא פסח על האפשרות להתגזען בפרהסיה כשאמר:
"התנאי היחיד שלי היה שהכליה שלי תלך ליהודי. זה העם שלי, וזו הקהילה שלי".
מבוכה מסוימת השתררה. מצד אחד נראה שסגל עשה משהו טוב, הרי אדם חולה קיבל כליה שככל הנראה הצילה את חייו; מצד שני, הוא התנה את האקט האלטרואיסטי הזה בתנאי גזעני: הכליה תגיע ליהודי, משמע, לא לערבי.
אז רגע. סגל ראוי לשבח? לגנאי? לשתיקה? הוא עשה משהו טוב? רע? פשוט לא מומלץ?
הפילוסופיה של המוסר כנראה לא יכולה לומר לנו מה נכון לעשות, אבל היא יכולה להעניק לנו כלים לחשוב על הנושא בבהירות. ההבחנה העיקרית היא בדרך כלל בין פעולות שאסורות מוסרית לבין פעולות שהן חובה מוסרית. לרוב, אך לא בהכרח, מה שאסור לעשות הוא גם רע מבחינה מוסרית, ומה שחובה הוא גם טוב.
אבל החלוקה האינטואיטיבית הזאת לא מכסה את מרחב הפעולות האנושיות. למשל, מה בדבר פעולות שאינן מותרות או אסורות, אלא מומלצות?
אין חובה מוסרית לתרום כסף לצדקה. לא נהיה ראויים לגנאי אם לא נתרום, מצד שני ברור שמדובר בפעולה שראויה לשבח.
זו דוגמא קלאסית למה שנקרא בעגה סופרארוגציה (supererogation): פעולות ראויות מבחינה מוסרית, שאינן בגדר חובה.
על פניו נראה שסגל עשה פעולה סופרארוגטיבית במיוחד: תרומת כליה היא אקט אלטרואיסטי שראוי לשבח, אבל קשה לתפוס אותו כחובה מוסרית שחלה עלינו.
הבעיה מבחינתנו, ומה שהניע את הדיונים סביב האמירה של סגל, היא שכשמישהו עושה מעשה שאינו מחובתו – לא ברור לפי איזה סטנדרט אפשר לבקר אותו. הרי אם הוא לא חייב לעשות את הפעולה, על פניו נראה שהוא לא חייב גם דין וחשבון על האופן שבו ביצע אותה.
קו המחשבה הזה אכן מפתה, אבל אני הולך להסביר למה הוא שגוי.
פעולה סופרארוגטיבית היא אכן בהגדרה דבר מה שאינו חובה, אך זה לא אומר שאין קנה מידה להעריך אותה, או שלא יכולה להתעורר חובה בזמן העשייה.
בואו נשתמש בשיטה שפילוסופים מאוד אוהבים ונציע ניסוי מחשבתי לא ריאלי או פרקטי:
ארנון צועד לו בדרך, כשלפתע הוא רואה תינוק טובע באגם.
ארנון לא חייב כנראה לקפוץ להציל את התינוק, במיוחד אם הדבר כרוך בסיכון מסוים עבורו, אבל זה נראה מומלץ שיהיה שומרוני טוב ויעשה זאת. ארנון שלנו תופס את עצמו "ערכי" ולכן קופץ ושוחה אל עבר התינוק, כשלפתע הוא מבחין שהתינוק המסכן הוא קנדי. ארנון מאוד לא אוהב קנדים.
האם ארנון יכול להחליט עכשיו שלא להציל את התינוק ולתת לא לטבוע?
ברור שלא.
מרגע שארנון עשה את הפעולה האצילית והלא-נדרשת לקפוץ אל המים – הוא לקח על עצמו חובה מוסרית. מרגע שהוא כבר בתוך המים – הבחירה לא להציל את התינוק, כלומר ללתת לו לטבוע, כבר אסורה. הרי בשלב הזה הוא לא מצוי בסכנה נוספת מעבר לסכנה שהייתה בכניסה שלו למים, והוא כבר לקח על עצמו אפיק פעולה מתוך הרצון להציל חיי אדם, לכן מרגע שהוא קופץ פנימה לא מדובר יותר בסופרארוגציה (ואפשר להניח שאין עובדות חשובות נוספות במקרה כמו סיכון חדש). למעשה, מהרגע שקפץ פנימה – בחירה שלא להציל את התינוק משולה להרג במחדל.
פעולה שהתחילה כאקט וולונטרי ואצילי, יכולה להפוך להיות פסולה מוסרית. ולמה בעצם שזה יפתיע אותנו? פילנתרופ שמשתמש במעמדו כדי לעשות דברים רעים לא זוכה לחסד בזכות האקט האצילי הראשון שעשה.
נחזור לדוגמת הכליה. חולים מחכים ברשימות האלו פרק זמן ארוך לתורם. אם ארנון בחר לעשות את האקט האצילי ולתרום כליה, כאשר הוא מתנה את זה בתנאים וגורם לכך שיפסחו על מישהו בתור כי הוא לא יהודי, הוא למעשה עשוי לגרום למותו במחדל. מי שלא רוצה לתרום ללא יהודי שלא יתרום כלל, או שיתרום לאדם ספציפי, אך אין לו את הפריווילגיה המוסרית להתנות את התרומה.*
נראה שיש התנגדות אחת אינטואיטיביות מאוד לטענה שלי:
בסך הכולל עמדה כזו עשויה להרתיע אנשים מלתרום איברים ובמבחן התוצאה, יותר אנשים ימותו. זה עשוי להיות נכון, אבל צריך לסייג את התרחיש הזה. במצב שבו פעולה כמו זו של ארנון סגל זוכה לנרמול חברתי, ויותר תורמים ידרשו לפסוח על לא יהודים – בהכרח נביא למוות עודף של לא יהודים, שהם מיעוט בישראל. יתרה מכך, למסר הגזעני בדברים של ארנון נזק אגבי עצום. אמירות כאלו מעודדות את העמדה המוסרית הפסולה שחיי יהודים חשובים יותר והעמדה הזאת תהפוך לעקרון מוסרי מקובל לא רק ביחס לתרומות איברים אלא גם בתרחישים אחרים.
מדוע שמתנדב באיחוד הצלה לא יחליט שהוא מטפל רק בפצועים יהודים אחרי תאונת דרכים? מדוע שאנשים לא ידרשו להתנות תרומות דם בזהות המקבל? האם הגדלת המאגר, במקרה הזה, חשובה יותר מכל דבר אחר?
מכאן עולה נקודה שנייה חשובה. גם אם אתם לא מסכימים איתי וחושבים שאין פסול מוסרי במה שארנון סגל עשה, צריך להכיר בכך שפעולות ספציפיות עשויות להצטבר לפעולות פסולות בקנה מידה גדול. אולי להתנות תרומת איברים בזהות הנתרם אינה פסולה במקרה ספציפי, אבל ככל שיש הרבה פעולות כאלו הן הופכות לפסולות כי הן מונעות משאב חשוב על סמך תבחין גזעני בקנה מידה חברתי. כמות בהחלט יכולה להפוך להיות איכות.
*יש לציין שהסיפור של ארנון סגל נשמע מעט מופרך. יש בסיס להניח שהוא תרם איבר לאדם ספציפי ופשוט ניצל את הבמה כדי להוציא אמירה דוחה לעולם שתקבל הד תקשורתי. בין השיטין עולה כי סגל ביצע את התרומה דרך עמותה פרטית שמתווכת בין תורמים לנתרמים ומאפשרת להם להתנות את התרומה בזהות הנתרם. יש מקום לשקול את החוקיות של פעילות העמותה שלמעשה יוצרת שוק פרטי ולא מפוקח של תרומת איברים שעשויה להדיר ציבורים שלמים.
נבו שפיגל הוא עמית מחקר במכון מולד
