בקיצור: מהפכת המכללות הצליחה לפתוח את שערי האקדמיה גם לאוכלוסיות המיעוטים בישראל, מרביתם דור ראשון להשכלה. למרות זאת, מבט על חברי הסגל באוניברסיטאות ובמכללות מלמד ברוב המקרים על הומוגניות, כמעט ללא מרצים ערבים, יוצאי אתיופיה או מזרחיים – בייחוד נשים. בהיעדר אלה, גם חומר הלימודים הנלמד הומוגני מבחינה תרבותית, וישנו גם פער בין המרצים לבין הסטודנטים. הדרך לשינוי עוברת בהבנה של המציאות הזו ומשמעויותיה, ופעולה לתיקון גם בגיוון המרצים וגם בחומר הלימודים.
בראשית הייתה בשורה: מהפכת המכללות הציבוריות, שקידם שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין, הייתה אמורה להוביל להנגשת ההשכלה הגבוהה בישראל לכלל האוכלוסיות, בייחוד לאלו שהודרו מהאוניברסיטאות בשל פערים תרבותיים, כלכליים ועוד. כחלק מהמהפכה, שיצאה לדרך בראשית שנות התשעים, הוענקה למכללות אפשרות להסמיך לתואר ראשון, ובהמשך גם שני.
ואכן, למהפכה הייתה השפעה רבה: היא הגבירה את נגישות ההשכלה הגבוהה לסטודנטים מרקעים מגוונים וסייעה לצמצם מעט את הפער גם באפליה בשוק העבודה. בין השאר, בזכותה, עלה מאוד מספר הצעירים שבחרו במסלול של לימודים אקדמיים, עד כי ישראל זינקה לצמרת המדינות עם שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה.
עם זאת, למרות הגיוון ההולך וגובר בקרב הסטודנטים הנכנסים לאקדמיה, המוסדות האקדמיים עדיין לא מצליחים לשקף את הגיוון בסגל האקדמי. המשמעות: סטודנטים שמגיעים למכללות רבות – לא כולן אומנם – לא פוגשים בין המרצים כאלה הדומים להם, שיכולים לעורר בהם השראה ולשמש עבורם מודלים טבעיים לחיקוי. נוסף על כך, היעדר הגיוון בקרב המרצים מוביל כמעט בהכרח גם להיעדר גיוון בחומר הנלמד, וכך נותרים בחוץ הוגים או תכנים המגיעים ממדינות צפון אפריקה וממדינות לא מערביות נוספות.
מיהם ה״מצוינים״?
מחקר שנערך בשנת 2020 במכללה האקדמית ספיר על ידי ד"ר סיגל נגר־רון, ד"ר מוטי גיגי וד"ר תמי רז, העלה כי הסגל האקדמי הבכיר במכללה מורכב ברובו מגברים, יהודים ואשכנזים בעיקר ממרכז הארץ. על פי המיפוי 70% מהמרצים הם אשכנזים, בחלוקה כמעט שווה בין נשים אשכנזיות (36%) וגברים אשכנזים (34%), פחות מ־19% מזרחים (14% גברים מזרחים ו־4.7% נשים מזרחיות), 9% "מעורבים" (כלומר, שאב או סב אחד יוצא אסיה־אפריקה והאחר אירופה־אמריקה) ורק 2.5% ערבים (1% גברים ערבים ו־1.5% נשים ערביות), ושום חבר סגל ממוצא אתיופי. המצב אינו שונה גם במכללות אחרות, מלבד יחידות סגולה המקפידות על גיוון גם במרצים וגם בחומר הנלמד.
"כשאני מסתכלת על הסגל בספיר, העניין של אי־שוויון מגדרי לא מספר לנו את כל הסיפור״, אומרת ד"ר סיגל נגר־רון, סוציולוגית וחברת הסגל הבכיר בספיר, שחוקרת הצטלבויות של מגדר, אתניות, מעמד ומרחב בישראל מפרספקטיבה פמיניסטית־מזרחית, תוך התמקדות בתעסוקה והשכלה של נשים מזרחיות בדרום ומיפוי נוכחותן של קבוצות מיעוט באקדמיה הישראלית. ״בקבוצה ההגמונית קיים שוויון, אפילו יש נטייה קלה לטובת הנשים. הסיפור הוא אתני, לאומי – אתנו־מגדרי".
היכן לדעתך מתחילה הבעיה?
"הקריטריונים לקבלה לסגל הבכיר מדברים על 'מצוינות אקדמית', נגזרת של מספר המאמרים שפרסמת, הבמות שפרסמת בהן, היכן עשית פוסט־דוקטורט ועוד קריטריון שלא כתוב – הגיל. צריך להבין שמי שמגיעה מקבוצת מיעוט, מבית ללא גב כלכלי, קטנה הסבירות שהיא תוכל לעשות דוקטורט או פוסט־דוקטורט בחו"ל ולפרסם הרבה מאמרים – דבר שדורש לשבת ולהקדיש את עצמך לכתיבה, בלי לעבוד במשהו אחר. זאת אומרת שכדי לעמוד במה שנקרא 'מצוינות אקדמית', את צריכה לבוא מבית מבוסס. בכך, המערכת בעצם מקדמת מישהו שמלכתחילה נמצא במקום פריווילגי".
היעדר גיוון וייצוג בקרב הסגל באקדמיה משפיע באופן שלילי על התפתחות הידע האקדמי; הוא מצמצם את מגוון נקודות המבט, מנציח הטיות וסטריאוטיפים ומגביל את השתתפותן של קבוצות שאינן מיוצגות בסגל. למעשה, זהותו של החוקר היא חלק בלתי נפרד מהמחקר שלו. המקום שממנו הגיע החוקר משפיע על האופן שבו הוא חושב ומסתכל על החברה. כדי לייצר ידע שאיננו הגמוני וכדי לפתח ידע מגוון, נדרש סגל אקדמי מגוון.
"זה לא רק שאין סגל אקדמי, יוצאי אתיופיה שיכתבו״, אומרת אפרת ירדאי, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א, מרצה ופעילה חברתית. ״הסגל האקדמי שכתב על יוצאי אתיופיה, כתב מחקרים ברמה מאוד נמוכה, מחקרים לא אמינים. כותבי המאמרים האלה הם אנשים שבאו לעזור למדינת ישראל ולמשרד הקליטה לקלוט את העולים מאתיופיה. זאת אומרת שהאג'נדה שלהם אינה אקדמית אלא פוליטית, ולכן הם מוטים פוליטית לטובת הפרויקט המדינתי. בדומה לסוציולוגיה משנות ה־50, שנכתבה על העולים ממרוקו".
כחלק מפעילותה, הייתה ירדאי שותפה בפיתוח מדריך לשילוב תרבותי באקדמיה, מטעם אוניברסיטת בן גוריון. למעשה, זהו מדריך להוראה בכיתה מגוונת – כיצד סגל אקדמי יכול לפתח מודעות כלפי העיוורון האתני שלו ואיך להתמודד עם כיתה שהיא מגוונת ולא דומה לתרבות שממנה המרצה הגיע.
"יש הרבה סוגי הטיות שמובילות לפגיעה דרמטית ביכולת של סטודנטים שאינם מהתרבות האוניברסיטאית להצליח בלימודים״, היא מסבירה. ״חשבנו שאם הסגל האקדמי יקרא את המדריך, לפחות הסגל יעבור תהליך, ישתפר ויקבל כלים להתמודדות עם כיתה שלא דומה לו".
אחת הבעיות באקדמיה, מסבירה ירדאי, היא בעובדה שהסגל האקדמי אינו רואה את עצמו כפי שהוא. ״רוב הסגל לא תופסים את עצמם כיהודים אשכנזים, אלא רק כסגל אקדמי״, היא מסבירה. ״כשאת שואלת אותם לאיזה קבוצה הם משתייכים, הם לא מבינים את השאלה. אותי בכלל לא שואלים, אלא מודיעים לי – מי ומה אני ולאן אני משתייכת. המדריך אמור לסייע להתמודד עם העיוורון האתני, ובכך גם לחזק את האמון בין הסטודנט למרצה״.
העיוורון האתני
בשנים האחרונות הפעיל המל"ג מדיניות שנועדה לקדם נשים באקדמיה, בהבנה שקיים אי־שוויון מגדרי, אך בפועל ההתייחסות לנשים היא אוניברסאלית, והתוצאה היא קידום נשים מקבוצות הומוגניות בלבד.
"הם לא מכירים בכלל בקטגוריה של נשים מזרחיות״, אומרת ד"ר נגר־רון, אשר במאמרה "מזרחיוּת, אפיסטמולוגיה דרומית ו׳עיוורון אתני׳ באקדמיה הישראלית" (2020) היא מראה כי "עיוורון אתני" מונע התייחסות למזרחים ומזרחיות כקבוצה הראויה לייצוג הולם, ואילו תוכניות המל"ג לעידוד, גיוס וקידום "נשים" בקטגוריה אוניברסלית, משעתקות את אי־השוויון האתני והאתנו־מגדרי.
״גם כאשר נכחתי בדיון על דור ראשון באקדמיה, אמרתי שצריך לחשוב באופן דיפרנציאלי״, היא אומרת. ״לא מדובר רק בסיפור הכלכלי, שצריך לעזור לדור ראשון עם מלגות. אלא גם למה מלמדים, איך מלמדים ומי מלמד. כשאמרתי שחייבים להתייחס גם לסיפור האתני כפי שמתייחסים לסיפור הלאומי, ראש המל"ג אמר לי ׳זה לא רלוונטי וזה לא לימינו"׳.
מה המל״ג צריך לעשות באופן פרקטי?
״להכיר באי־השיוון האתני והאתנו־מגדרי בצורה פורמלית, כקטגוריות שראויות לייצוג הולם״.
ירדאי משתפת שלאורך דרכה באקדמיה, זיהתה שמדובר בתרבות סגורה ששומרת על עצמה. ״האמונה שמי שמשקיע מצליח היא שקר״, היא אומרת. ״אלה אנשים שמביאים את החברים שלהם. אני לא חוויתי גזענות, האם זה אומר שתופעת הגזענות לא קיימת? החוויה שלי במרחב הזה הייתה הרגשה של חוסר שייכות, זה מרחב לבן לחלוטין. מתוך המצוקה, פניתי לסטודנטים אתיופים שאינני מכירה כדי להרגיש שייכות״.
גם ד״ר נגר־רון חוותה מסלול דומה. ״בספר 'מגוונים את מגדל השן', סיפרתי על שלושה אירועים שקרו בקריירה האקדמית שלי״, היא אומרת. ״סיפרתי שהייתי מאסטרנטית וישבתי אצל המרצה שלי, וכשחזרתי הביתה היא סיפרה שקולגה שלה, פרופסור, אמר לה ׳מה את משקיעה בפרחה הזאת׳. הייתי מזועזעת שהאיש הנחמד שאומר לי בכל בוקר ׳בוקר טוב׳ עם חיוך, מכנה אותי מאחורי גבי פרחה״.
עד כמה היעדר ייצוג של נשים דומות לך השפיע עלייך בכל הנוגע לקריירה האקדמית?
״לא חשבתי שלהיות בסגל האקדמי זאת בכלל אופציה עבורי, כי כשלמדתי לתואר ראשון בבן גוריון לא הייתה אף מרצה שנראית כמוני. עד היום, במקום שלמדתי בו אין אישה מזרחית״.
