שקופים | בודדים על הקווים

אם נשאל את ההורים והסבים שלנו, הם בוודאי יספרו שהכירו את נהג האוטובוס שהסיע אותם מהבית לבית הספר או למקום העבודה ובחזרה. חלק ממאפייני הימים שבהם היו על הכבישים מעט כלי רכב, והיציבות שררה במקומות העבודה, הלימודים והמגורים. כיום, כך נראה, נהגי האוטובוס אינם יותר מעץ ריח שתלוי על אחת המראות; הם תמיד שם, אוחזים בהגה במשך שעות – לפעמים הרבה יותר מדי שעות.

בשנים האחרונות התגבשה יוזמה למען שיפור תנאי השכר והתעסוקה של הנהגים בתחבורה הציבורית. היוזמה נולדה במטרה למשוך לענף נהגים נוספים, ולצמצם את המחסור הגדול בעובדים בשוק זה, מחסור שמטבעו מסכן חיים בשל מיעוט שעות שינה, חוסר הריכוז הנובע מכך ועוד. 

עם זאת, על אף ההטבות, ההסכמים הקיבוציים ותלוש השכר המכובד יחסית, עדיין – כאשר אנחנו עולים לאוטובוס, ישנה תחושה שהנהג שלנו, "החברה'מן" כדברי השיר מפעם, שווה פחות מאיתנו.

כרוניקה של ניכור

מדי בוקר אני נוסעת לעבודה בקו 172 של חברת "דן"; צופה במתרחש, בעולים והיורדים מן האוטובוס, ואיך לא, גם בנהג הלאֶה ובהתרחשויות שמתחוללות מאחורי גבו. נראה שהרוב המוחלט של הנוסעים מתעלמים מקיומו. אומנם יש נוסעים שאומרים לו "שלום" ואף "תודה", אך במצבים שבהם הנהג מתמודד עם נוסע חצוף, הוא נותר לבדו במערכה. רוב הנוסעים אינם מרגישים בנוח לומר מילה.

אנחנו רואים זאת שוב ושוב, בסרטונים ברשתות החברתיות וגם בנסיעות בתחבורה הציבורית, כאשר נוסע זה או אחר מתנהג בגסות כלפי נהג האוטובוס, הנוסעים האחרים מעדיפים להסתובב לצד השני, לתקוע את המבט בטלפון או בכל נקודה אפשרית אחרת. עולה תחושה שמחיצת הפלסטיק השקופה שמפרידה בין הנוסעים לנהג לא תמיד מועילה בתפקידה כמגן עבורו, ואולי דווקא אנחנו, ציבור הנוסעים, יכולים לשנות משהו. 

ראשית, למגר את הניכור – שנדמה שהפך למגפה. אפשר לראות זאת באוטובוס, במטוס, בהמתנה בתור בבנק, בקופה בסופר-מרקט ובכל מצב של אינטראקציה עם זרים. אבל לא סתם זרים, אלא אלו שנותנים לנו שירות. 

ההתקדמות הטכנולוגית שחווינו בעשורים האחרונים ממסכת גם את חוויית הנסיעה באוטובוס, והופכת אותה לקרה ומנוכרת; ברוב הנסיעות נראה צעירים ומבוגרים בוהים בצג הטלפון, לעיתים אף האוזניות פועלות, אוטמים את העיניים ואת האוזניים למתרחש בנסיעה, לא בודקים מי יושב לידם, מתביישים להישיר מבט אל האדם שמולם.

התשלום עצמו מתבצע באופן דיגיטלי, ובכך נחסכת מהנוסע האינטראקציה האנושית הבסיסית שהייתה לו בעבר עם עלייתו לאוטובוס, והנהג כבר לא מקבל את ה"שלום" הפשוט והתמים, ולא "תודה" אחרי שהחזיר לנו עודף במטבעות קטנים.

גם לקידוש האינדיבידואליזם יש ודאי חלק בריחוק מנותני השירות, בהם אלה שאני פוגשת בתחבורה הציבורית. כיום ה״אני״ הוא עולם ומלואו, והאדם ממלא את עצמו במחשבות ועשייה שמתרכזות בו וברצונותיו. 

רבים מהנוסעים סביבי הם אקדמאיים, בניגוד לנהג שככל הנראה כלל לא קיבל הזדמנות לרכוש השכלה גבוהה. ומכאן, הוא הרי נהג אוטובוס ולא הייטקיסט או רופא בבית החולים. כלומר, כבר מראשיתו המפגש עם הנהג עשוי לכלול רגשי עליונות מסוימים, שבאים לידי ביטוי בגישה.

״חינוך מהבית״

את בועז (שם בדוי), נהג בחברת "דן", אני פוגשת בשעת בוקר מוקדמת ואפרורית. האוטובוס של בועז נקי ומצוחצח. הוא עובד כנהג כבר חמש שנים, ומעולם לא ויתר על ניקוי כלי הרכב שלו לפחות שלוש פעמים ביום. 

תוך לגימות ראשונות מהקפה המוקדם, הוא משתף בחוויותיו כצופה מן המראה הקדמית. "פעם, לפני שלוש שנים, עלתה לאוטובוס חבורת נערים. כולם נראו בערך בגיל של בתי, 15–16 לפי דעתי״, הוא מספר. ״הם ראו אדם עם צרכים מיוחדים יושב וממלמל לעצמו, והחליטו שזה הזמן והמקום להראות איך גידלו אותם בבית. הם הקניטו את הבחור, צילמו אותו, ואחרי כמה תחנות ירדו והמשיכו בדרכם. אם הייתי רואה דבר כזה כשאני מחוץ לתפקיד, אני מבטיח לך שהחבורה הזאת לא הייתה חוזרת אותו דבר הביתה. הם היו עוברים חתיכת שיעור לחיים״.

מה היית עושה?

"מצלם אותם ומראה להם את ההתנהגות המבזה שלהם. גועל נפש. אבל מה כבר אפשר לעשות? זה הכל חינוך מבית".

ולהעלות את המודעות – אפשר?

"אני חושב שדבר כזה יהיה מאוד קשה בחברה שלנו. כמו שאומרים, הגמל לא רואה את דבשתו, אז כך גם הפרט לא רואה את ההתנהגות שלו במרחב הציבורי. זה צריך להתחיל במבקר אוטובוסים שנמצא לאורך הנסיעה, ותפקידו לאבטח את הנוסעים ולהשרות עליהם ביטחון. בפועל, מה שהם עושים זה לחלק קנסות לכאלה שלא שילמו או שכרטיס הרב קו שלהם התקלקל. הם לא באמת מעוניינים בשלום הנהג והנוסעים".

בועז מניח את כוס הקפה במתקן מחזיק הכוסות שנמצא משמאלו, שם מונחות כבר כמה כוסות קפה דלוח חצי ריקות. ״אתם צריכים להבין, כשאני נוהג, אין לי יכולת להגן על עצמי או על אף אחד מהנוסעים שלי״, הוא אומר. ״הדבר היחיד שאני יכול וצריך לעשות זה לנסוע. קרו כמה מקרים שעצרתי את האוטובוס כדי לפתור מריבה, אבל את שאר הנוסעים זה לא עניין, הם ביקשו שאכנס לתא שלי ואסע כדי שהם לא יאחרו. אולי אם היו עוזרים או מגבים, הייתי יכול לעשות את העבודה שלי וגם להרגיש בטוח".

נשמע שמאוד מכעיס אותך שלא קמים ומושיטים לך יד לעזרה.

"איך מצפים מאדם במשך חמש שנים לשתוק ולהתבונן מהצד על סיטואציות כאלה? כמו שאותה חבורה התעללה בבחור המיוחד והתעצבנתי, ככה גם מקומם אותי שאנשים כבר לא קמים ומפנים מקום לקשישים או לנשים בהיריון, למשל. הם מסתכלים עמוק על מסך הטלפון שלהם ולא ערניים למה שמתרחש סביבם״. 

אני לא כאן

למחרת אני עולה על קו 71 של חברת אגד, שם אני פוגשת את יאיר (שם בדוי), שהתעקש להמשיך בשיחה תוך כדי הנהיגה, מסביר שהוא לא רגיל שמישהו מהנוסעים מתעניין בשלומו.

כבר 18 שנים שהוא עובד באגד, ממשיך את דרכו של אביו – שגם הוא היה נהג בחברה. ״פעם, להיות נהג היה מקצוע כמו כל מקצוע״, הוא אומר, ״כולנו עבדנו עבודת כפיים, לכולנו היה מקצוע שרכשנו, ולאו דווקא השכלה. היום כולם הייטקיסטים ועם יותר מדי תארים אקדמיים. מי אני לידם בכלל עם המקצוע שלי? הם לא יודעים שמה שאני ראיתי וחוויתי על האוטובוס הזה, הם לא יחוו בחיים מאחורי השולחן שלהם״.

לתחושתי, נראה שיאיר צודק בחלק ניכר מדבריו. אנחנו יכולים לראות היום פערים גדולים בין אנשים בני אותו גיל מבחינת המקצוע, רמת ההשכלה וגובה השכר. לעומת זאת, לפני 30 שנה החברה הייתה שוויונית יותר: רוב האוכלוסייה העובדת הייתה ממעמד הביניים הגבוה־נמוך. האקדמיה לא הייתה בראש מעייניו של האדם הצעיר, והוא חיפש מקצוע מכניס ומקום עבודה שייתן לו רשת ביטחון. מאז המציאות השתנתה. אולי לטובה, אולי לא. עניין של השקפה.

״לנוסעים לא אכפת ממני״, ממשיך יאיר במונולוג הכאוב. ״הם לא שואלים את עצמם כמה שעות נהגתי היום ואם יש לי זמן להפסקת אוכל או שתייה, מתי הלכתי להתפנות, אם בכלל… מעניין אותם להגיע למשרד שלהם. ואני? לי אכפת מהם. אכפת לי, אז אני נוסע לאט יותר כשהאוטובוס דחוס, אני מביט במראה וזוכר כל נוסע שעלה על האוטובוס. אני יודע שחלק מהם זוכרים את הפנים שלי, אבל הם לא אומרים לי שלום או להתראות. משחקים את עצמם כאילו אני לא כאן… אולי אומרים לי תודה בשקט, כשמתחשק להם".

מה קורה באמת כשאתה צריך ללכת להתפנות?

יאיר מביט בי במבט המום, ולא מוציא הגה. לרגע חששתי שאולי חציתי את הגבול בשאלה אינטימית ומביכה. ״אני מתאפק עד סוף המסלול״, הוא עונה לבסוף. ״זה לא כזה נורא, אם אני זוכר ללכת לשירותים לפני שאני יוצא לנסיעה״. 

אנחנו משתתקים לכמה רגעים נוספים, מסכימים ללא מילים שזה לא צריך להיות כך. אחר כך פניו של יאיר מתכרכמות, והוא מתמלא כעס על התנאים שהיה רוצה לקבל – כנהג, כאדם.

"אבא שלי ז"ל היה זוכר כל נוסע, ומדבר איתם בכל בוקר״, הוא חוזר בנוסטלגיה לימי ילדותו. ״הוא היה מכיר את הילדים ומי ההורים שלהם ומתי הם מסיימים ללמוד, ואיזה ילד בדיוק לא יכול לשלם על הנסיעה באוטובוס, ולכן היה מוותר לו על התשלום. באהבה. אבא היה קם ועוזר לזקנה מהשכונה לרדת מהאוטובוס, ועל הדרך מותח את גופו. לפעמים מישהי הייתה עולה לאוטובוס ומציעה לו מסטיק או סוכריית מנטה. חשבתי שזה מקצוע עם אהבה גדולה לציבור, שאתה פותח כל בוקר את הדלת ומחייך לאנשים שאתה מסיע, וזה באמת היה ככה בשנים הראשונות, עד שהחינוך השתנה והטלפונים הופיעו… אנשים פשוט התחילו לפחד מאנשים״. 

אולי, אני מנסה לסנגר, הם חושבים שלך אין כוח? בכל זאת, אתה כל יום על הכביש, בוקר וערב, בין שיש פקקים ובין שלא. זו לא סיטואציה אידיאלית להציק למישהו בשאלות.

"נכון, אני רוב היום מחוץ לבית, יושב על אותו כיסא בערך שעתיים וחצי ברצף. הפקקים מתסכלים אותי מאוד, אבל יותר מתסכל מהפקקים זאת העובדה שאין לך עם מי לדבר, שלפעמים אתה רק מחכה שיתחיל איזשהו בלאגן באוטובוס כדי שיפנו אליך או כדי שתרגיש משמעותי… בהתחלה הייתי מנסה לנהל שיחות עם הנוסעים שישבו במושבים הקרובים אליי, אבל קיבלתי מלא דחיות. או שאנשים לא ענו לי או שהם נפנפו אותי וחזרו להיות בתוך עצמם… לא טוב היות האדם לבדו, את יודעת״. 

כמה זה עולה להם

שכר המינימום השעתי לנהג אוטובוס בחברת דן עומד על כ־48 שקלים, והתשלום עולה בהתאם לוותק. כיום, נהגי דן נהנים מהתנאים הטובים ביותר בענף מבחינת השכר, ההסכמים הקיבוציים, התמריצים, התגמול על שעות נוספות ועוד. השכר השעתי באגד מתחיל ב־43.5 שקלים, ועליו נוספים תשלומים שונים, כגון עבור שעות נוספות, עבודה בסופי שבוע ועוד. 

לכאורה, תנאי השכר וההעסקה של נהגי האוטובוס רק הולכים ומשתפרים. אם כך, מדוע המשרות לא מאוישות? ראשית – בתקופת הקורונה חלה ירידה במספר הנוסעים בתחבורה הציבורית, ובמשך זמן רב הצורך באוטובוסים ובנהגים לא הורגש בציבור. 

סיבה נוספת: על הנהגים מוטלת אחריות רבה. עליהם לנסוע שעות רבות באופן בטוח, לשים לב למתרחש בתוך האוטובוס ומחוצה לו, ולא להיות מוסחים. אפילו לנו – או לכם, ההורים – קשה לנהוג עם שני ילדים במושב האחורי. עכשיו דמיינו עשרים כאלה. 

לאלה נוסיף אי־זמינות של תא שירותים, אוכל ושתייה, דבר שקשה להעלות על הדעת כשחושבים על יום עבודה רציף. לפי עדויות הנהגים, יש כאלה שלבשו חיתול או הטילו את מימיהם לבקבוקים במהלך נסיעות ארוכות.

אם זה לא מספיק, נהגי האוטובוס נחשפים למצבי סיכון רבים, אם מצד נוסעים חמומי מוח, אלימים או שיכורים, אם מצד נהגים אחרים שנוסעים בפראות, ושלל מצבים מאתגרים נוספים.

נהג האוטובוס מבלה את כל שעות העבודה כשהוא מוקף באנשים, חלק מהם ישהו במחיצתו זמן רב, חלק פחות, ורובם יתעלמו מקיומו לחלוטין. אחרים לא מתעלמים, ולא במובן החיובי, הם פשוט מדברים לא יפה, מתנכלים, מציקים, מתנשאים. 

העבודה הזו עשויה להיות קשה ובודדה מאוד, ללא הקשרים עם הנוסעים ובלי אפשרות לשתף ולפתוח את הלב בנסיעות הארוכות, בפקקים המעצבנים, בזמנים לוחצים ובתקופות ביטחוניות מתוחות. 

שנהיה יותר אודי

ישנה בעיה בחברה שלנו, וכנראה לא רק בה. בעיית תקשורת קלה. את זה אנחנו יודעים משחר הקמת עמודי האינסטגרם לחתולים. אך יש גם צדדים נוספים בנסיעה באוטובוס, שאליהם לא נכנסים מהדלת הקדמית וגם לא מהאחורית. ניתן לראות את הצדדים הללו רק אם מסתכלים ממש מקרוב.

אודי, נהג אוטובוס, מפעיל עמוד פייסבוק "יומנו של נהג אוטובוס", שם הוא משתף במפגשיו עם הנוסעים, בנקודת מבטו עליהם ועל עבודתו המעניינת והמאתגרת. 

 אודי אינו נהג סטנדרטי, והדבר ניכר מהרגע הראשון. הוא כנראה יפתח איתכם בשיחה, יספר על אירוע שקרה לו הבוקר או יתעניין בשלומכם. הוא אוהב לעזור, לפגוש אנשים חדשים, לשמוע את סיפוריהם המרתקים של הנוסעים שלו ולכתוב על כך. יום אחד הרשימות שלו אולי יהפכו לסרט, או לספר. הייתי רוצה למצוא את עצמי מבלה את שעות הנסיעה עם נהג כמו אודי. אולי, שכולנו נהיה קצת יותר כמו אודי. לא רק באוטובוס.