החלום היה לנסוע לדיסניוורלד. כל הילדים ידעו. אפילו אלה שמעולם לא היו, בעיקר הם, כלומר אנחנו. לא ידענו להגיד מה יהיה בדיסניוורלד, כל מה שהיה לנו להיאחז בו הן שמועות על גן שעשועים אדיר ממדים שיש בו את כל הדמויות של הסרטים ומתקנים, רכבות, נדנדות.
לעתים רחוקות מאוד היה איזה ילד חוזר לבית הספר עם חולצה או אוזני מיקי מאוס מפלסטיק. הבנות חזרו עם משהו ורוד, כתר או בובה או שמלה. אנחנו, ילדי הבלוק, כולנו ילדי מהגרים, היינו יורדים לשחק למטה בסולם בצורת חצי עיגול שהיה פעם ירוק – המתקן היחידי שעדיין מותר היה לעלות עליו.
חוץ ממנו היה ברווז פיברגלס בודד ונכה, שהיה נעוץ בבטנו על קפיץ גדול שעליו פעם אפשר היה לשבת ולהתנדנד קדימה ואחורה, אבל בינתיים הברווז קרס הצידה ומשך איתו את יציקת הבטון שלתוכה ננעץ צדו השני של הקפיץ. אז היה רק הסולם האחד הזה, בתוך גן שעשועים שהיה מרוצף חצץ לבן ומכאיב. אם לא פתחת אף פעם את הסנטר או הראש על החצץ בגן השעשועים, כנראה לא גדלת בשכונת נווה יעקב בירושלים.
היינו מטפסים על הסולם המתפורר מחלודה שהריחה כמו דם, ומדברים על היום שניסע לדיסניוורלד. בדיסניוורלד אוכלים רק ממתקים. בדיסניוורלד אין לילה, כל היום רק יום. בדיסניוורלד הילדים קובעים והמבוגרים חייבים להסכים להכל.
בפנטזיות שלנו דיסניוורלד היה ערבוביה מדומיינת בין "ווילי וונקה ומפעל השוקולד", עיר החמורים ב"פינוקיו" והיום האחד הזה שנסענו לתל אביב לדולפינריום ועוד לא ידענו שהדולפינים עצובים וחולים.
אחרי שסיימנו לדבר על גן השעשועים שאף אחד מאיתנו לא היה בו, היינו יורדים מראש הסולם, משפשפים את שאריות החלודה מהידיים על גדר האבן או בעלי חוביזה, ועולים הביתה כי כאן כן יש לילה עוד מעט, המבוגרים כן קובעים, וממילא נהיה קר.
גינה ציבורית בשדרות
*****
בגינות הישראליות של היום כבר לא פותחים את הסנטר על חצץ, הנדנדות והסולמות כבר לא עושים כוויות ביום חם וצובטים ידיים קטנות בכפור ביום קר. הסטנדרטיזציה שעברו גני השעשועים הישראליים ומשטחי הגומי הבטיחותיים מבלבלים.
לרגע קצר היה נדמה שלכולם יש אותו הדבר. ליהודים, כמובן. שהסוציאליזם, שדאג פעם לקופות חולים לכל פועל, פיזר באותו האופן גם צלוני פלסטיק אחידים מעל למתקנים, החליף את הפיברגלס השורט בפלסטיק צבעוני נוצץ, סילק את האבנים המכאיבות וריפד בחיפויי גומי קופצני. העניין הוא שכשצובעים משהו סדוק בצבע חדש, זה לוקח איזה זמן, אבל אז רואים שהצבע פשוט שקע אל תוך הסדק, ומתוך הסדקים תמיד מתגלה האמת.
והאמת היא שבנצרת, למשל, ילדים משחקים בגן שכל סביבותיו מרובבים בבקבוקים זרוקים ובזבל, ושמה שדוקר את העין בצילום הוא לא אגם האשפה שבתוכו צף גן השעשועים כמו רפסודה טרופה, זו הילדה שיושבת על הקרקע. אולי מחכה לתורה בנדנדה האחת שנשארה, שלא נתלשה, או קרסה, בכל אופן נעלמה. הילדה שיושבת בהכנעה שדוקרת את העין.
ביפו ובנתיבות כבר היה צריך להחליף את חיפויי הגומי המתפוררים, את המתקנים שדהו לצבעים לא שמחים. בבני ברק גן השעשועים הוא קטנטן, ושפת האבן של הגדר שסוגרת אותו קרובה באופן מציק לנקודת היציאה של המגלשה. אף חתיכת אבן לא צריכה להיות קרובה כל כך לפעוט שנע לעברה במהירות בוטחת.
האמת היא שבנחלת יצחק לא מרססים גרפיטי על מתקני השעשועים, ואם כן, הם יוחלפו באחרים. בצור הדסה המתקנים הם חדשי־עד, ובמתקן שנראה כמו ספינה יפהפייה יפליגו הפעוטות של היום אל האופק התכול של מחר. שכונת הווילות נווה חורש בדימונה לא צריכה לרמוז בכל מיני רמזים עבים שמדובר בווילה בג'ונגל, מספיק להביט בצהוב המסנוור של מתקני המשחקים. ובשדרות ובאופקים אין מה לדבר על תאוריית החלונות השבורים – הן עצמן חלונות שבורים שישראל משקרת לעצמה כל מיני סוגים של שקרים משתלמים־לעכשיו לגביהן.
זה בסדר גמור לבנות מטוסי ג'מבו, כמו שכבר אמר ב־1970 קט/יוסוף סטיבנס, אבל איפה משחקים הילדים? זה יופי להשיג כל מה שרוצים, אם אתם רוצים, כי אתם יכולים להשיג כל דבר; אבל תגידו רגע – איפה הילדים משחקים?
כל הכבוד על כרטיס התן ביס, על הגשושית "בראשית", גם על "בראשית מהיר ועצבני 2", כל הכבוד על מערך הסייבר, על ההזמנות מאמזון, על האינטרנט המהיר, אבל איפה הילדים משחקים?
המקום שבו הילדים משחקים הוא המקום שבו הם טווים את החלומות שלהם, מדמיינים את העתיד שלהם, לומדים מה קיים ומה אפשרי, לומדים גם מה לא יהיה להם.
גינה ציבורית באופקים
*****
אני לא נסעתי לדיסניוורלד, אף פעם. לדעתי גם ליטל וזיוה לא. מרינה בטח שלא, ולא ולריה אחותה. הן אפילו לא טיפסו על הסולם, לא עם השמלות הנקיות. יונתן וההורים שלו עזבו לעיר אחרת. חגי, שהגיע משיקגו בגיל 4, חזר עם ההורים לארה"ב. קינאנו בו מאוד.
יום אחד, אחרי לילה של ברד חזק, הגענו, אלו שנשארנו, לגן השעשועים, והמתקן היחיד שנשאר לנו נקשר בחבל שעליו תלו שלט "אסור לטפס". גם הסולם קרס הצידה ומשך איתו את יסודות הבטון האכולים, שלד של חיה פרהיסטורית שלא ידעה להסתגל. עד שעזבנו את נווה יעקב כשהייתי בת 10, לא החליפו את הסולם.
