הֲכִי נוֹרָאָה תִּהְיֶה הַשִּׁגְרָה.
כְּשֶׁהַיְּלָדִים יַהַפְכוּ לַשֵּׁמוֹת,
וְהַשֵּׁמוֹת לְמִסְפָּרִים.
מִטְּרָגֶדְיָה לַסְּטָטִיסְטִיקָה.
עוֹד שׁוּרָה, פָּחוֹת שׁוּרָה.
גַּם הַמִּלְחָמָה הֲכִי צוֹדֶקֶת הוֹרֶגֶת,
אֶת הַיְּכֹלֶת לְהִזְדַּעֲזֵעַ מִזְּוָעוֹתֶיהָ,
וְאֶת הַיִּרְאָה, אֶת חֶרְדַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁלִּפְנֵי,
אֶת הַהֲבָנָה –
שֶׁכָּל אָדָם הוּא אָדָם וְעוֹלָם,
לִפְנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן.
יֶלֶד, אִשָּׁה וְאִישׁ
לֹא מֵתִים בִּשְׁבִיל שׁוּם דָּבָר.
צוק איתן, 75 הרוגים
את הטקסט הזה כתבתי אי שם לפני כמעט עשר שנים, ביולי 2014, במהלך ״צוק איתן״ המכונה משום מה מבצע, כאילו מונח על המדפים בסופר, לא מותיר לנו ברירה אלא לקחת. והוספתי: שְׁנַיִם פְּלוּס אֶחָד, רַק הַיּוֹם בַּמִּבְצָע | כִּי אֲנִי חַיָּל, רַק שֶׁלֹּא תִּהְיִי יְתוֹמָה | זוֹ רַק מַעֲרָכָה רִאשׁוֹנָה, וַאֲנִי הָאֶקְדָּח, מִי לֹא יִירָא?
שבעים וחמישה אנשים נהרגו בחמישים ימי הלחימה, וכל אחד ואחת מהם צרב לי בלב. לא הבנתי איך אנחנו מתרגלים למוות הזה, ועוד מסיימים בנשיפת הקלה, בידיעה ברורה שכמו במבצע, גם הבא אחריו יגיע, וגם זה שאחריו.
״מותו של יחיד הוא טרגדיה, מותם של רבים הוא סטטיסטיקה״, מיוחס הציטוט (ככל הנראה בטעות) לצורר הגדול יוסיף סטלין, והמלחמה הבלתי-נגמרת בעזה, ממחישה שוב עד כמה נכון המשפט הזה. כאשר לכל נופל מוקדש מקום, ויש שהות לחשוב עליו ועל עולמו, על האנשים שהותיר מאחור והחיים שנגדעו – אנחנו חווים את הטרגדיה. כאשר השמות הופכים למספרים, אנחנו הופכים קהי חושים ואומרים, נו, עוד אסון.
12 חיילים נהרגו בשבוע החולף. נתון שקשה לעכל אותו, ובוודאי טרגדיה עבור המשפחות והמכרים של ההרוגים. אבל מי שעוקב אחרי אחרי החדשות והתגובות השונות, לא יכול שלא להגיע למסקנה שבשבילנו, כחברה וכמדינה, זה רק עוד מספר שמצטרף לאלפי ההרוגים.
אבל זה לא אמור להיות כך. מוות של כל אדם במלחמה הוא טרגדיה שאמורה לטלטל אותנו. קודם כל, מפני שלכולנו יש בני משפחה או חברים שמשלמים בגופם ובנפשם; ושנית, מפני שהדרך היחידה להבין את זוועות המלחמה, היא לחוות אותם באופן אמפתי.
מדוע זה לא קורה? מפני שהנפש לא מסוגלת לשאת את המוות ואת הכאב הבלתי נגמרים. יום ועוד יום ועוד הותר לפרסום, ומול העיניים מרצדות כל כך הרבה תמונות שכבר אי אפשר להתמקד בסיפור אחד. כל שנותר הוא מספר – אלף ארבע מאות שמונים ושמונה גברים, נשים, ילדים, ילדות, שכבר אינם. אוסף של תמונות שמצטמצמות לכדי גודל בול כדי להיכנס בעמוד אחד.
העניין הוא שהמנגנון הפסיכולוגי שמאפשר את קהות החושים הזאת, הוא גם זה שמאפשר את המלחמה והמשכותה. בכך שאנחנו כבר לא עוצרים להתבונן בתמונה ובסיפור שמאחוריה, אנחנו נעשים קהים לעולמם של אנשים שהותרנו מאחור. קהים למשפחות המתפוררות. קהים למחיר הנורא של המלחמה.
במידה רבה, כמות ההרוגים הגדולה היא גם מה שמאפשר לאחראיים למחדל להמשיך כרגע כרגיל – שהרי גם אנחנו המשכנו, הפסקנו לעצור את הנשימה בכל בוקר. אנחנו יוצאים ומבלים וחוגגים. בכך, כולנו הופכים שותפים, אחראיים להמשך המוות וההרג, להמשך מעגל הנקמה חסר התכלית שרק מעכיר את הנפש, מפני שכדרכה של תאווה – אי אפשר לדעת שובע.
על כן, כדי לעשות לזה סוף, עשיתי לעצמי מנהג: לקרוא בכל יום על אדם אחד שהיה כאן ואיננו בשל המלחמה. לקרוא מה אהב, על מה חלם, מה יכול היה להיות ונגדע. זה עובר את הנפש וכועס, אבל זו הדרך היחידה להבטיח שעדיין יהיה לנו אכפת מספיק כדי לעשות כל מה שצריך כדי לסיים את המלחמה.
