יש בינינו אנשים, מתברר, שסבורים שאם האמריקאים יעזבו אותנו לנפשנו, לא קרה כלום. יותר מכך, שמעתי בחודשים האחרונים לא פעם את התזה ש״עדיף לנו לא להיות תלויים בנשק האמריקאי״ ו״אנחנו יכולים להסתדר לבד״. שני הטיעונים הללו, הם קרובי משפחה לא מאוד רחוקים של הטיעון שהביע בזמנו ידידי מאיר רובין, מנכ״ל פורום קהלת, שהציע להתחיל להסתמך פחות על האמריקאים ולמצוא שותפים קרובים אחרים, למשל הצרפתים.
טיעון אחר, שמגיע ממעריצי ולדימיר פוטין – אלו שמלכתחילה חשודים כסוכני כאוס מטעם משטרו, אך לצורך העניין אתייחס אליהם ברצינות – שמציעים פשוט להצטרף לציר הרוסי-סיני, במקום זה המערבי. כמה פשוט וקל. כמו מיניונים, להחליף פטרון, והפעם – כמו בסרט – ברשע האמיתי, זה שמציק לעולם ומתבריין.
לעיוורון או הטמטום הזה – מוזמנים למחוק את המיותר או לקעקע אותו על המצח – יש כמה וכמה תשובות. אחת מהן היא שאף אחד בעולם המערבי לא מחכה להפוך לפטרון שלנו, אם לאמריקאים יימאס; שנייה, היא שגם אם נרצה מאוד ונשעבד את הכלכלה שלנו לחלוטין לתעשיות הצבאיות – אין לנו שום יכולת לייצר את כמות הנשק שאנחנו זקוקים לה. זו פנטזיה סהרורית, הנשענת על שורשים משיחיים ויסודות של תפיסת מציאות בעייתית, וזה עוד לפני שדיברנו על החורבן הכלכלי-חברתי המוחלט של מדינת ישראל במצב שכזה.
אבל נניח לרגע את הטיעונים הללו בצד. אחת הסיבות המרכזיות לאותה שאיפה להתנתק מהאמריקאים, נעוצה ברעיון הדמוקרטי. או יותר נכון, בחוסר חיבתם של המציעים לרעיון הזה. האמריקאים תומכים בישראל לא ״בגלל השואה״, ולא בזכות שותפות גורל היסטורית. הם עושים זאת בגלל שותפות הערכים, ומכיוון שישראל נתפסת ככזו המקדמת את הערכים – וגם את האינטרסים, כמובן – האמריקאים.
בימים האחרונים גילו שוב שלוחיו של ראש הממשלה נתניהו והאזרחים התומכים בו ובבן-גביריו, או להפך, תופעת טבע מדהימה, מוזרה. אנשים משתמשים בזכותם הדמוקרטית להפגין! הם יוצאים מהבתים ומקדישים מזמנם, מרצם ואל מול משטרת-בן-גביר גם מגופם, על מנת לזעוק את כאבם. ביניהם, ישנם גם משפחות של חטופים, שמעזים לקרוא לעסקה שתביא לשחרור יקיריהם הנמקות ונמקים במרתפי הזוועה של חמאס.
״היו בחירות!״ צועקים המתנגדים, ״לא מפגינים בזמן מלחמה!!״ אפשר לשמוע את סימני הקריאה מהדהדים. ובכן, מבזק חדשות: דמוקרטיה היא לא רק שלשול פתק בקלפי פעם בארבע שנים, או שנתיים. היא מערך ערכים וזכויות, כולל הזכות להפגין. גם בזמן מלחמה, כאשר כבר ברור לכל שהיא מתנהלת באופן שאינו משרת בהכרח את אזרחי ישראל, אלא באופן שעשוי להיחשד כמשרת אך ורק את האינטרסים של ראש הממשלה.
מול ההפגנות הללו מתפתח ציר אנטי-דמוקרטי, שכולל את השר הכושל ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, עבריין מורשע, תומך טרור, סוכן כאוס – כל אלה באדם אחד! – שהופך את המשטרה למעין גרסה מקומית לבאסיג׳ האיראנית; שרים שעדיין מחפשים הזדמנויות להחליש את שומרי הסף, כדי שיוכלו לבצר את שלטונם; ואיש מבוגר שנאבק על חפותו, אבל במקום לעשות זאת בבית המשפט, עושה זאת באמצעות קמפיינים.
הרעיון להתנתק מהאמריקאים, מגיע באופן גורף מאלה, המעוניינים שישראל תפסיק להיות דמוקרטיה-ליברלית, ותהפוך למשהו בין דיקטטורה לדמוקטטורה, או לקלפטוקרטיה משיחית.
מדינת ישראל שואבת את כוחה מהיותה דמוקרטיה מערבית. הסיבה ש״העולם״ תמך ותומך בנו, היא בזכות היותנו כאלה. אם ישראל תפסיק להיות דמוקרטיה, או תמשיך בצעדים מהירים של שקיעה לעבר שלטון טוטאליטרי, הצרפתים לא יחליפו את האמריקאים. וגם לא הגרמנים או ההולנדים. אולי המיקרונזים והחברים היקרים מאיי מרשל.
מי שחושב שניתן להחליף את כיוון הרובה ולהצטרף לציר הרשע, במקרה הטוב הוזה, ובמקרה הפחות טוב חשוד כסוכן כאוס מטעמם. לאויבים הרבים של ישראל במרחב, יש הרבה יותר מה להציע לסין ולרוסיה, פשוט מהסיבה הפשוטה – שהם הרבה יותר אנשים, עם הרבה יותר משאבים, הרבה יותר שטח והרבה יותר אפשרויות.
האופציה היחידה שתיוותר, במצב עניינים שכזה, הוא להיות צפון קוריאה – מדינה מצורעת עם יכולת גרעינית, שאזרחיה גוועים ברעב ואין לה כל קיום, מלבד לשכבת המקורבים לשלטון או לצבא.
דווקא משום כך, אין דבר חשוב יותר ותורם יותר למדינת ישראל, מאשר ההפגנות בימים הללו. זו לא רק זכות דמוקרטית להתנגד לשלטון, זו חובה מוסרית, וזהו צעד פטריוטי, אולי אחד הצעדים האחרונים שיוכלו להציל את מדינת ישראל מעצמה.
