אי שם, בשנות השמונים, ואני ילד כבן שש. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה על בטני, עוצם את עיניי וסופר את מכות החגורה על גבי. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, והנה תגיע החמישית והשישית וכנראה גם העשירית. פה ושם חייכתי לעצמי, או הרגשתי חזק – שאני מוכן לטקס הכמעט יום-יומי לפני השינה.
בדיעבד, אני יודע שלא היה לי נעים להיות חלק מהטקס הזה, אבל החיוך והמוכנות הנפשית היו חלק מהחוסן שפיתחתי, חלק מהיכולת שלי לצאת מזה עם טראומה מינימלית. במילים אחרות, פשוט התרגלתי, על מנת שלא להתפרק.
שנים לאחר מכן, בראיון עם שורד שואה יוצא דופן שגם לחם במסגרות הפרטיזניות, שאלתי אותו: איך הצלחת לשרוד את הזוועות האלה? איך לא התייאשת, יום אחר יום, חודש אחר חודש, מחנה אחר מחנה?
״איך?״ הוא הרים את ידיו לצדדים, ״פשוט התרגלתי. בסוף מתרגלים להכול – לרעב, לצמא, לכאב, לפחד. אנשים שרוצים בסך הכול לשרוד, יתרגלו להכול, כל עוד הם חיים. וכשיפסיקו להתרגל – סביר להניח שהם כבר יהיו מיואשים, מורעבים, צמאים וחולים מכדי לעשות משהו בנדון״.
אי אפשר לזלזל בכוח האנושי הזה, להתרגל כדי לשרוד, כדי לתפקד ביום-יום, כדי להתגבר על הטראומה. אבל ארבעה חודשים לאחר השבעה באוקטובר, נדמה שגם אנחנו מתרגלים קצת יותר מדי. מתרגלים לרעיון שישנם יותר מ-130 אזרחים ישראלים החטופים בידי חמאס בעזה. מתרגלים ל״הותר לפרסום״ כמעט מדי יום, עם שמות של חיילים – חברים, אחים, ילדים. מתרגלים לירי של רקטות מהצפון וגם מהדרום.
מתרגלים לממשלה שבכל הזמן הזה עסוקה בביזה של הקופה הציבורית. מתרגלים לסטנדרטים שלטוניים עלובים. מתרגלים לרעיון שאולי באמת לא יכול להיות טוב יותר.
זה לא מתרחש בחלל ריק. לראש ממשלת ישראל ושותפו – אויב המדינה היהודית-דמוקרטית, איתמר בן-גביר – יש אינטרס שנתרגל. למען האמת, הם עושים הכול כדי שנתרגל. הסיבה העיקרית לאי-לקיחת האחריות של נתניהו, זו ההבנה שלו את המנגנון הפסיכולוגי האנושי.
הם יודעים שנתרגל. לכן הם מושכים זמן, מנסים להרוויח עוד שבוע, עוד חודש, עד שנתרגל אליהם, נתרגל לאי-לקיחת אחריות, נתרגל לסטנדרטים מבישים, נתרגל לממשלה ששונאת את אזרחיה ורואה בעצם שלטונה את חזות הכול.
דווקא השעה הזאת, של ההרגל, כשאט-אט אנחנו חוזרים לשגרה – של ירי, של פיגועים, של כלכלה מתרסקת כאילו זו גזירת גורל – היא השעה המסוכנת ביותר, אבל גם זו שמציבה בפנינו את ההזדמנות הגדולה ביותר לשינוי.
כאשר הייתי כבן שבע ושמונה, החלטתי שלא במודע להפסיק להתרגל. החלטתי למרוד. לא לשתוק אלא לומר את דעתי, לשתף במחשבותיי, להתריס. להראות שאני לא מתייאש ולא נכנע. אינני יודע מהיכן שאבתי את הכוחות, אבל אני יודע שמשם התחיל השינוי. מחוסר נכונות לקבל את המציאות הזאת ולהתרגל אליה.
באותו אופן עלינו, אזרחי ישראל, מוטלת היום משימה: למרוד, לא לשתוק, להתריס. להראות למשטר האימים, שהעולם כולו מבקש לראות בו מצורע, שהבידול בינינו האזרחים לבין השלטון כפי שהגדירה אותו סגנית נשיא ארה״ב קאמלה האריס – מוצדק.
להפסיק להתרגל, לפני שנתייאש.
