בקיצור: גיליון ה־100 והאחרון בפורמט מודפס של ״ליברל״, מוקדש למציאות. בדיוק כפי שהיא. מייאשת לפעמים, קשה להכלה, אבל גם ניתנת לשינוי. הבחירה בידינו, ואין לנו ספק שגם מהתהום הזו שאליה נפלנו, נדע לצאת ולבנות חברה בריאה יותר.
בראשיתו של החודש התשיעי למלחמה, לראשונה מאז אותה שבת שחורה בשמחת תורה, התגנב לליבי חשש שאי אפשר יהיה לחיות כאן. שהמלחמה הזו, שנמשכת ונמשכת, לא הולכת להסתיים בקרוב. שתחת ממשלה של פסיכופטים שבוזזים את הכסף שלנו, של הילדים והנכדים שלנו, גם אם המלחמה הזו תסתיים – לא יהיה אפשרי לגדור כאן ולגדל ילדים, בשל המצב הנוראי שאליו הם גררו אותנו.
לעיתים קרובות, כאשר אנחנו מצויים תוך כדי תהליכים היסטוריים, קשה לנו לראות ולהבין אותם ואת משמעויותיהם. אנחנו מסתכלים על היום־יום, מנסים לשרוד רק עוד יום, לקוות לטוב ולהאמין שעברנו כבר ימים גרועים מאלה.
זהו מנגנון הגנה הגיוני. אם נרים את הראש ונתבונן סביב, אנחנו עלולים להבין שאנחנו מצויים במה שמכונה ״התלכדות זירות״, אבל לא מה שחשבתם. הזירות שמתלכדות לנגד עינינו, הן שותפות הגורל בין הגורמים המסוכנים ביותר שקמו למדינת ישראל מאז הקמתה.
מצד אחד, איראן ושלוחותיה סביבנו – חמאס וחיזבאללה – מעוניינים להמאיס עלינו את החיים כאן. הם עושים זאת באמצעות טרור, הפחדה, מלחמת התשה. ספק אם מנהיגי איראן, החכמים והנבונים, סבורים שהם יוכלו להשמיד את ישראל באופן פיזי. הם בהחלט מבינים שהם יוכלו לגרום לנו לרצות לעזוב, ובכך להחליש את המדינה.
מן העבר השני, מצויים השותפים הרעיוניים בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ׳ – המאמינים הראשיים בקונספציה של מימון החמאס וחיזוקו – לצד סוכן הכאוס ותומך הטרור המורשע איתמר בן גביר. אלה מעוניינים להמאיס עלינו את החיים, לגרום לנו להתייאש, על מנת שהם יוכלו להמשיך לשלוט.
האחרונים אומנם בזים כנראה לאזרחי ישראל – ולראיה, התנהלותם הבלתי נתפסת, המנוגדת לכל היגיון – אבל בוודאי זקוקים לכספם, כספנו, על מנת להמשיך להחזיק כאן מדינה. או לפחות קולחוז המתחזה למדינה. בשל כך, המהלכים הבאים שלהם עשויים להיות מסוכנים במיוחד. תפקידם של כל שומרי הסף – אלה שאנשי נתניהו טרם הכחידו – לפקוח עין.
ותפקידנו שלנו, הוא לא להתייאש ולהבין שלפעמים זה לוקח זמן. אני יודע שלמרות הקשיים זה הבית שלי. זה הבית שלנו. הם לא ינצחו. לא חמינאי. לא נסראללה. לא סינואר. לא בן גביר ולא סמוטריץ׳. אפילו לא נתניהו. סיפור החורבן לא ישוב. אלעזר בן יאיר ומופע ההתאבדות המטורף על מצדה לא ישוב. מצדה לא תיפול. מצדה אפילו לא תקום.
היא לא תקום, בזכות אלה שיוצאים שבוע אחר שבוע מהבית. לא תקום, על אפו וחמתו של האיש בשיער הסגול, שכל כך רצה להיזכר בהיסטוריה כמגן ישראל, ובמקום זאת הוא עושה צעד אחר צעד בשלומיאליות להחרבתה.
״אנחנו תחת איום קיומי״, אמר ראש הממשלה נתניהו, בפנים חמורות סבר, מאופרות כהרגלו בכבדות. ״איום קיומי״, הוא אמר על האיראנים ושלוחיהם ברחבי המזרח התיכון. מה משמעותו של איום קיומי? הכחדה, השמדה טוטאלית. במובן הכי פשוט: איום על הקיום שלנו כמדינה, ובמשתמע גם על הקיום שלנו כבני אדם, במרחב הזה ובכלל.
אף על פי שבניגוד למשה דיין במלחמת יום הכיפורים, ספק אם סגול השיער התכוון ליותר מעוד סיבוב הפחדה כדי לגייס מצביעים חרדים פוטנציאליים, דווקא הפעם אין לי אלא להסכים איתו ולקבוע שהוא צודק: מדינת ישראל אכן ניצבת בפני איום קיומי, לפחות כמדינה.
מיהו ומהו אותו איום קיומי, שעלול להכחיד את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה? לא מדובר ב־200 אלף הטילים, הרקטות והמל״טים או הרחפנים שמקיפים את ישראל מכל כיוון. אלה בהחלט מהווים איום ביטחוני, אך לא כזה שיכול להוביל להכחדה, ולו משום שישראל מחזיקה נשק קטלני פי כמה וכמה, בכמויות אדירות, ומחזיקה במאזן אימה אל מול מדינות.
גם ארגוני הטרור השוכנים כאן במרחב, או אפילו מעבר לכביש, אינם מהווים איום קיומי. חרף המחדל העצום בשבעה באוקטובר, צה״ל, השב״כ ואפילו המשטרה שהולכת והופכת למיליציה בשירות שר תומך טרור, יודעים להתמודד באופן מספק עם האיום הזה. גם שבעה באוקטובר, אירוע שאין חולק על מידת הזוועה שבו, לא היה איום קיומי על מדינת ישראל.
האיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל, הוא המשך שלטונו של נתניהו והמשך כינונה של ממשלת ישראל הנוכחית, שכל מתבונן תבוני מהצד היה מגדיר אותה כפיגוע מתמשך נגד אזרחי ישראל וקן־קוקיה, שאלמלא הבדיחה הייתה עלינו, היינו כנראה צוחקים ממנו.
כל יום של נוסף של ממשלת נתניהו, הוא איום קיומי בדמות שקיעה לסכסוכים חברתיים קשים שימאיסו את החיים כאן על כל מי שאינו מוכן להקריב את חייו וחיי ילדיו על מזבח המשיחיות. לאלה נוסף גם איום כלכלי חמור, שיוביל לכך שהילדים והנכדים שלנו יצטרכו לממן את ההשלכות של מחדלי נתניהו וממשלתו עוד שנים רבות מאוד, כפי שמתארים כאן במאמרם יוג׳ין קנדל ורון צור.
אם במקרה של נתניהו, האיום הקיומי הוא המדיניות, במקרה של חלק מחברי ממשלתו – האיום הקיומי הוא פרסונלי. מספיק לראות את הפוגרומצ׳יק העבריין בחליפה, איתמר בן גביר, כדי להבין את מידת הנזק שיכול לגרום למדינה כולה, אדם אחד לא ראוי בתפקיד משמעותי.
״באיום קיומי״, חתם נתניהו, ״מאחדים כוחות ולא מפלגים אותם״. גם כאן, אין לי להסכים. אל מול האיום הקיומי צריכים לקום בסך הכול חמישה אנשים מהליכוד, שיפעלו יחדיו ויפזרו את הכנסת. מכיוון ששמעתי אותם, אני יודע שישנם יותר מחמישה שחושבים שנתניהו הוא איום על עתיד המדינה. כעת, הם רק צריכים לפעול כמו שהם חושבים. אנחנו כבר ניקח את זה משם.
