מדינה מוזרה, ישראל. ומוזרה עוד יותר הפסיכולוגיה הפוליטית, שמנחה את הציבור הישראלי.
מזה שלושה עשורים מונהגת כאן מדיניות ימין-שמרני: מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית ודתית. לעתים זו מדינות ימין רך, לפעמים ימין-מרכז, ולעתים ימין-ימין.
פעם אחר פעם, מתנפצת המדיניות הזו אל קרקע המציאות, לעתים התנפצות קלה ולעתים התרסקות מפוארת. ובאורח פלא, פעם אחר פעם חוזר הניגון: ״השמאל אשם״.
אירועי שבעה באוקטובר היו אמורים להיות קריאת השכמה מצלצלת לכל אזרחי ישראל. אחרי הכול, מדיניות הימין לשחד את החמאס במזוודות עמוסות במיליארדי דולרים הוכחה לא רק ככושלת, אלא כמסוכנת לעתיד המדינה; הניסיון להפריד בין הרשות הפלסטינית לעזה התברר כרעיון עוועים; ופירוק כל מוסדות המדינה על פי הטקסט-בוק הימני-פופוליסטי, הוביל אותנו לחוסר תפקוד שלטוני קיצוני בשבועות שלאחר הטבח בשמחת תורה.
הנה כי כן, כל בר דעת אמור להגיע למסקנה הפשוטה: ככל שהשלטון בישראל יותר ימני, שמרני, פופוליסטי – כך המצב במדינה נעשה גרוע יותר. וכאשר ישנה ממשלת ימין-ימין, המדינה הולכת לעזאזל. במלוא מובן המילה.
למרבה הפלא, המנהיגים של רוב מפלגות המרכז רואים מול עיניהם מציאות אחרת. ככל שהימין כושל יותר, כך מסקנתם היא שצריך להתחנף עוד יותר לימין ולבוחריו, לנסות לקנות את בוחרי הליכוד, את הביביסטים, בהצעות למדיניות ימנית לא פחות, כאילו לומר להם: ״הימין הזה שבשלטון הוא בכלל לא ימין, אנחנו הימין האמיתי״.
זה מכבר קראתי ברשתות החברתיות כל מיני צייצנים ואחרים, שמזדעקים מול כל פרשן או פובליציסט שמעז להביע עמדות שמאל, שמא אלה יעצבנו את מצביעי הימין ויגרמו להם לחזור לחיקו של נתניהו, ככלב השב על קיאו – במקרה הזה אפילו לא מטאפורית, ואני עוד עושה חסד עם ממשלת נתניהו שאני מסתפק בלהמשיל אותה לקיא, ולא לדברים גרועים יותר.
בעיניי, זהו גלגול פוליטי לגזענות של ציפיות נמוכות. האם אתם, אנחנו, סבורים שהבוחרים בישראל כל כך מטומטמים, שהם מעדיפים לכרות לעצמם את העין, האף, האוזניים, הלבלב ועוד איברים – רק כדי שלשכן שלהם תכאב הבוהן?
מאז 1996, ניסתה ממשלת ישראל כמה וכמה סוגים של ממשלות ימין. מבנימין נתניהו ומדיניות הימין שלו לייבש את השירות הציבורי למוות, כולל מערכות הבריאות והרווחה והחינוך; דרך אהוד ברק ומדיניות הימין-ימין שלו לצאת ללא הסכם מלבנון ולקבוע ש״אין פרטנר״ ולהבעיר את השטחים ואת ירושלים; או אריאל שרון ומדיניות הימין שלו ״להתנתק״ מעזה בלי הסכם, על מנת לבדל אותה מיהודה ושומרון; ועד לממשלות נתניהו השונות, שהביאו עלינו פעם אחר פעם את האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
לזכותו של האחרון ייאמר שהוא בהחלט המגוון ביותר מכל ראשי ממשלות הימין-ימין, ומאז הגיח לחיינו בשנת 1996 הצליח להנהיג לפחות אסון אחד משמעותי בכל קטגוריה – מאסון השריפה בכרמל, דרך באסון מירון וכלה בטבח שבעה באוקטובר (מבלי להזכיר את אסון המכביה, או את אירועי מנהרת הכותל).
בכל אחד ואחד מהם יש קשר ישיר בין מדיניות הימין-ימין שלו, לבין האסון ותוצאותיו: בייבוש המערכות הציבוריות (אסון הכרמל), בהפרטת המנהיגות ומדיניות איש הישר בעיניו יעשה (מירון) ובטיפוח החמאס, על מנת למנוע כל אפשרות למו״מ מדיני עם הפלסטינים (שבעה באוקטובר).
צריך לומר ביושר, שכמעט כל הסקרים שנערכים כיום מלמדים על כך שלו היו בחירות, הייתה מוקמת כעת ממשלה שמדיניותה ברוב התחומים אינה שונה מהותית מהמדיניות של זו הנוכחית, למעט אולי בניקיון הכפיים. אביגדור ליברמן וגדעון סער, למשל, אינם שונים מנתניהו באופן מהותי. הסיבה היחידה שבגללה הם לא איזה פער אידיאולוגי, אלא העובדה שנשתניהו מעדיף להרוג את האלטרנטיבות האפשריות לשלטונו.
הגיע הזמן שמנהיגי המחנה המכנה את עצמו ליברלי יתעשתו ובמקום להציע עוד מאותו דבר, רק נעים יותר לעין ורועש פחות (אהלן ממשלת השינוי), יציעו מדיניות אחרת, אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. אפילו, השם ישמור, מדיניות סוציאל-דמוקרטית, מדינת רווחה עם כלכלה קפיטליסטית אך חומלת.
