כבר בשעות הצהריים של שבעה באוקטובר, הפסידה ישראל את מלחמת ״חרבות ברזל״.
לא משנה מה עשתה או הייתה עושה הממשלה – העובדה הזאת לא הייתה משתנה: אלפי מחבלים חדרו את גבולותיה, טבחו במשך שעות באזרחים וחטפו מאות מהם לרצועת עזה.
במדינה שמנוהלת על פי סטנדרטים מקצועיים ובאופן מחושב אסטרטגית, עוד באותו היום היה מכנס ראש הממשלה את הקבינט ואת בכירי מערכות הביטחון, ומגיע ביחד איתם לתובנות מהן המטרות המוגדרות ומהם היעדים הברורים שיש להשיג, על מנת לסיים את המלחמה.
אבל ישראל, כידוע למירי רגב ועוזריה, אינה מדינה שמתנהלת על פי שום סטנדרט מקצועי, ותחת הנהגתו של נתניהו אין לה כל חשיבה אסטרטגית. התוצאה: במקרה הטוב, הטקטיקה הופכת לאסטרטגיה, במקרה הפחות טוב – האסטרטגיה היא ״נכנס בהם״ או ״נקמה״, שתי פעולות שמתאימות יותר למכורים, ופחות למנהיגים. בשני המקרים, ישנו סיפוק רגעי, ומיד דרישה להעלות את הרף ולספק את אותה תחושה משכרת.
כמו מהמרים, שמאמינים שהסטטיסטיקה תתיישר איכשהו לטובתם אחרי ההפסד הצורב בסיבוב הראשון, הם ממשיכים להמר: לזרוק עוד כסף, או במקרה הזה חיי אדם, תוך אמונה שיש להם שליטה על הסיטואציה וממש בעוד רגע הם ״מביאים את המכה״, או את ״הניצחון המוחלט״.
סליחה על הצרפתית, אבל מדובר בבולשיט.
זה המקום להכיר את אחת התופעות המעניינות בפסיכולוגיה שלנו, שנקראת ״אפקט ההוצאה האבודה״, והיא אחת הסיבות העיקריות לאסקלציה בקבלת החלטות. ההטיה הבלתי נסבלת הזאת גורמת לאנשים שקיבלו החלטה גרועה, להמשיך להשקיע בטעות הזאת עוד ועוד, לעתים עד שהם מאבדים הכול, גם כאשר ברור לכל שההחלטה הנכונה ביותר היא לחתוך הפסדים ולנסות לשנות את הסיטואציה.
נראה שאין טובה מממשלת נתניהו – לפחות במשהו היא טובה – על מנת לבחון את האפקט הזה וכיצד הוא פועל. ניקח לדוגמא את ההחלטה להעביר לחמאס מיליארדי דולרים. כבר בזמן אמת, היה ברור שזוהי החלטה מוטעית, אבל מרגע שהתקבלה, התמכרו נתניהו וכל אנשי המקצוע והשקיעו את כל כולם בהחלטה הזו, ובשלל הסיפורים והאגדות הנלוות לה, כמו ״חמאס לא מעוניין בהסלמה״ כי ״יש לו מה להפסיד״.
במקום לנסות לחתור למהלך מדיני, ואם זה לא יעבוד – למהלך צבאי, בחרה ישראל של נתניהו כהרגלה לנסות למשוך זמן ולגלגל את הבעיה לממשלה הבאה, שבמקרה או שלא במקרה גם היא ממשלה של נתניהו שפועלת באותו אופן תמוה למדי.
נמשיך לשבעה באוקטובר. מרגע שישראל אפשרה לחמאס לרצוח ולחטוף נשים, גברים וילדים מבתיהם – היא הפסידה במלחמה. כעת, נשארו רק ברירות רעות, אבל בשל ההפסד הראשוני, חוששים נתניהו ושות׳ מהפסד נוסף ולכן במקום לחפש תוצאות טובות ולחתוך את ההפסדים, הם מגדילים את סכום ההימור.
כך בדיוק הגענו ממצב שבו כל העולם איתנו, למצב שבו כל העולם נגדנו וההפסדים הולכים ונערמים. למרבה הפלא, ככל שהם נערמים – הכלכלה קורסת, הצונאמי המדיני מכביד, המצב החברתי רעוע במיוחד – כך ממשלת נתניהו רק מגדילה את ההימור, ובכך מגדילה את ההפסדים.
מהי תוצאה טובה יחסית, תשאלו? ובכן, למשל, שינוי פני המזרח התיכון באמצעות הסכמים שיבטיחו עתיד טוב יותר; והחזרת החטופים הביתה בתמורה להסכם שיבטיח חופש פעולה מוחלט של צה״ל בתגובה לכל מהלך טרור מרצועת עזה. אבל כדי לצאת מהמצב הזה נדרשת מנהיגות. כזו שמקבלת את ההחלטות הנכונות עבור המדינה.
למרבה הצער, המנהיגות בישראל מורכבת היום משילוב של מהמרים כפייתיים ופירומנים. הראשונים רק מחפשים איזה נס ש״יביא את המכה״ או ״הניצחון המוחלט״. האחרונים – חולמים על בית המקדש ועל מלחמת גוג ומגוג.
זה מביא אותנו לדוגמא הבאה לאפקט ההוצאה האבודה: השרים וחברי הכנסת מהקואליציה שאינם שייכים לאגף הפירומנים או המהמרים. אלה כבר מודים בחדרי חדרים שהממשלה שהם חברים בה מחורבנת, אבל הם כל כך מושקעים בה שהם רק מגדילים את סכום ההשקעה. כך גם תומכי נתניהו.
אני באמת ובתמים מאמין שרבים מאוד מאלה שעדיין תומכים בו, פשוט לא מסוגלים לשאת את המחשבה שבמשך כל השנים האלה הם לא בחרו ב״שומר ישראל״ אלא באיש שבמו ידיו מחרב אותה. כעת הם פשוט עומדים ומחכים לנס, למישהו שיביא להם את ה״ניצחון המוחלט״ שיוכיח שהם צדקו. ספוילר: זה לא יקרה.
מה קורה בינתיים? גם הם רק מגדילים את סכום ההימור. החייל המורד – הוא עצמו, או סוכני הכאוס שיצרו והפיצו אותו – הוא דוגמא מצוינת. במקום לשבת בבית ולהתבייש, הוא ושותפיו מבצעים צעד מטומטם במיוחד, שגם פוגע בהם אלקטורלית וגם פוגע ביכולת של המדינה לנהל את המלחמה הזאת.
למה נתניהו ושותפיו עושים זאת? פשוט, כי הם כבר מהמרים כפייתיים שהפסידו את הכסף ואת התחתונים, ועכשיו מהמרים על החיים ועל הבית. הבעיה היא שאלה החיים והבית של כולנו.
