אי שם בשנת 1967, בזמן שבישראל חגגו את ניצחון פירוס של מלחמת ששת הימים, ביצע הפסיכולוג מרטין סליגמן מאוניברסיטת פנסילבניה ניסוי פסיכולוגי מהפכני, גם אם אכזרי.
בחלקו הראשון של הניסוי הוא הכניס שלוש קבוצות של כלבים לכלובים שניתן לחשמל. את הקבוצה הראשונה הוציאו בתום הניסוי מבלי לחשמל; הכלבים בקבוצה השנייה הוכנסו בזה אחר זה לכלוב שחושמל מעת לעת באופן אקראי, אך החשמול היה נפסק אם הכלב לחץ על מתג שהונח בכלוב; והכלבים בקבוצה השלישית הוכנסו לבדם לכלוב שחושמל באותו אופן, אך בלא שביכולתם להפסיק את מכות החשמל.
מיד לאחר מכן, הועברו כל הכלבים לתאים מחולקים המופרדים במחיצה. החוקרים חישמלו אקראית חלק אחד של הכלוב, כך שהכלבים היו יכולים לעבור בקפיצה לצד השני. להפתעת החוקרים התברר שהכלבים משתי הקבוצות הראשונות, למדו במהירות שהם יכולים להימנע משוק חשמלי; ולעומת זאת רוב הכלבים בקבוצה השלישית, אפילו לא ניסו לעבור את המחיצה וקיבלו את מכות החשמל כגזירת גורל שאין להימנע ממנה. גם התבוננות בכלבים האחרים מקפצים מעל המחיצה, לא גרמה לכלבים מהקבוצה השלישית להפנים שישנה אפשרות כזו.
רק כאשר החוקרים עצמם הרימו את הכלבים והזיזו אותם מעל המחיצה שוב ושוב, הם למדו שיש להם אפשרות להפסיק את הזרם ולהימנע מהחוויה הקשה. בהמשך, הכלבים בקבוצה השלישית גילו גם זמן רב לאחר הניסוי תסמינים של דיכאון קליני, אדישות ופעילות נמוכה, וחלקם נמנעו מאכילה ומשתייה.
התופעה הזו, שבאה לידי ביטוי גם בבני אדם, נקראת ״חוסר אונים נרכש״ והיא תוצר מובהק של מצבי טראומה או קושי מתמשכים שבהם אין לנו כל השפעה על התוצאה, ואנו חשים שאין לנו שליטה על גורלנו. בחלק מהמקרים, יכול האדם להאמין שהשינוי תלוי כולו במקור חיצוני. במקרים אחרים, האדם יכול להאשים גורמים חיצוניים גם כאשר הוא מאמין כי הוא הגורם לנסיבות.
התבוננות במדינת ישראל ב-7 החודשים שעברו מאז השבעה באוקטובר, מלמד שכולנו עושים צעדים מהירים בדרך לחוסר אונים נרכש קולקטיבי. לא כולנו, עדיין, אבל רבים מאיתנו, כפרטים וכחברה, הולכים ומאבדים את האמונה שבכוחנו לשנות את המצב.
אני מסתכל, למשל, על הילדים שלי. בשבועות הראשונים, הם שאלו כמעט מדי יום ״מה עם הירש?״ (החטוף היחיד שאותו הם מכירים בשמו ובפניו, בשל ההשתייכות לקהילה הספורטיבית המשותפת). האם הוא חי? מתי הוא משתחרר? בכל פעם שאוהדי הפועל ירושלים שרו ״להחזיר את כולם הביתה״ או ״להחזיר את הירש עכשיו״, הם הצטרפו מתוך אמונה פנימית שהקול שלהם נשמע; ושהשירה הזאת מגיעה למעלה ואולי תסייע בשחרורו. בשבועות האחרונים שמתי לב שהם שואלים עליו פחות ופחות, וגם משתתפים פחות בשירה ובקריאה לשחרורו. במידה רבה, הם חווים את אותו חוסר אונים נרכש, ומאבדים את האמונה שבכוחם להשפיע על המציאות, גם אם בזעיר אנפין.
כבני אדם, אנחנו חייבים להרגיש שיש משמעות לצעדים שלנו. שיש לנו השפעה על המציאות. שיש לנו שליטה. אי אפשר אחרת. הבעיה היא שמולנו ניצבת ממשלה נכלולית, בראשות אדם מניפולטיבי וחכם, שכל חפצו הוא הישרדות בכיסאו ותו לא. מכיוון שכך, הוא יודע היטב שכל יום שחולף מאז האסון והוא עדיין על כיסאו, כמו וירוס, מגדיל באופן מעריכי גם את הסיכוי שהוא יוכל להמשיך כשכל זה ייגמר.
לא לשווא, הוא משחק בהתשה: נלחם להרוויח עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, ועושה הכול גם כדי להמשיך את המלחמה. הייאוש של הציבור הישראלי – הוא הניצחון שלו. נתניהו רואה את הסקרים, שגם אותם ניתן להסביר בחוסר אונים נרכש, ויודע שעוד קצת והוא יוכל לשרוד על המפה הפוליטית גם את זה, כמו את כל המחדלים האחרים שלו.
לתופעה הזו יש השלכות הרסניות, לא רק על הנפש שלנו כבני אדם, אלא על הדמוקרטיה הישראלית. כאשר אנשים מרגישים שאין להם השפעה על הנעשה, הם עשויים להיות מיואשים מכדי להצביע בבחירות, שהרי ״שום דבר לא עוזר״.
סביר להניח שנתניהו בונה על זה, ולכן אסור להתייאש, ומלבד אורח רוח והבנה של היריב שעומד מולנו – יש צורך לייצר סט של פעולות ומטרות שניתן לממש בטווח הקצר. אם רוח המחאה תישמר, חוסר האונים יתחלף בכעס, שיומר בשיעורי השתתפות גבוהים ובפעולה קולקטיבית לשינוי.
