לא הכרתי את אלירן מזרחי, שאובחן עם פוסט טראומה אחרי 186 ימי לחימה בעזה ושם קץ לחייו ממש כאשר היה אמור להתחיל עוד סבב של מילואים. אני לא מתיימר להבין מה עבר עליו, אבל אני יודע שייתכן מאוד שאפשר היה להציל את חייו, לו מדינת ישראל הייתה עושה את תפקידה, ומטפלת בו כראוי.
במקרה שלו כבר מאוחר מדי, אבל לכל הפחות ראוי להכיר בו כחלל צה״ל, לאפשר לו קבורה צבאית ולהעניק למשפחתו את הזכויות הנלוות למשפחת חלל צה״ל. העובדה שמשרד הביטחון לא עושה כך, לא פחות משהיא תוצאה של קהות חושים, היא עדות לכך שאנשי המשרד מבינים היטב בפני מה אנחנו עומדים: צונאמי של אתגרים נפשיים, שידרוש משאבים שאין לממשלה הנוכחית כל רצון להשקיע, בשל סדרי העדיפויות העקומים של חבריה.
בינינו מסתובבים אין ספור אנשים כאלה. יש בהם כאלה שהגיעו לשלב הפוסט-טראומה, ואחרים שלא חוו או לא יחוו אותה; חלקם מטופלים וחלקם לא; הם ניצולי הטבח בעוטף עזה, חיילים הלומי קרב, או נפגעי זירות נפילה של רקטות, חטופים ששוחררו ובתקווה ישוחררו בעתיד או בני משפחותיהם. על רבים ניכרים סימני הטראומה – בעיניים הכבויות שחותמות לילות אפופי חרדה וסיוטים, בעיגולים השחורים מתחת לעפעפיים, בדריכות המוגזמת.
אבל הם לא היחידים.
באופן אישי לא נלחמתי בעזה. בשבעה באוקטובר מחבלים לא פרצו אליי הביתה ואפילו לא הגיעו לעיר שלי או לסביבתה. במקום שבו אני גר לא נפלו טילים, וגם מספר האזעקות שנשמעו היה קטן יחסית. אף על פי כן, כבר שמונה חודשים שאני מסתובב עם מועקה גדולה בחזה וגוש בגרון שמסרב לרדת. התפקוד היומיומי שלי נפגע, ואני מרגיש כמעט מדי יום כאילו האדמה תחתיי רועדת וכל מה שהיה ברור לי ומובן מאליו במשך כל ימי חיי – גם בימים הקשים ביותר – כבר אינו כזה. העתיד – האישי, המשפחתי, הלאומי – לוט בערפל, ולעתים אינו נראה כלל לעין.
הטראומה שלי, הפרטית, היא בעצם חלק ממה שמכונה ״טראומה קולקטיבית״, מונח שתיעד בין השאר הסוציולוג האמריקאי קאי אריקסון. היא מתייחסת לפגיעות הנפשיות שמשפיעות על קהילות שלמות, כתוצאה מחוויות משותפות של אירועים טראומתיים.
החוקר הישראלי גלעד הירשברגר, מסביר שהטרגדיה מיוצגת במקרים הללו בזיכרון הקולקטיבי של הקבוצה, ובדומה לטראומה פרטית, היא כוללת גם שחזור בלתי פוסק של האירועים במוח בניסיון למצוא הסבר או הגיון למאורעות. במידה רבה, טראומה קולקטיבית היא אירוע שמנפץ את המרקם הבסיסי של החברה, ומלבד אובדן החיים המחריד יש בה גם אובדן של משמעות. עבור כולנו, הקורבנות, הטראומה מובילה לאיום קיומי.
אחד המונחים המשמעותיים בהקשר הזה, הוא מה שמכונה ״אובדן עולם ההנחות״. אנחנו מתנהלים ביום-יום מתוך הנחות בסיסיות שהן אקסיומות שמאפשרות לנו לשרוד בעולם: אמונה שמה שקרה אתמול יקרה בוודאי גם מחר – השמש תזרח, ההורים שלי יאהבו אותי, ברק לא יפגע בי כשאצא לרחוב. הנחה בסיסית שעולה מכך, היא גם שלמעשים שלנו יש השפעה על התוצאות. שאנחנו שולטים בגורלנו.
כאשר מתרחשת טראומה כזו, כל ההנחות הללו מתרסקות על קרקע המציאות ואנחנו מתמודדים עם בושה, חוסר אונים, אובדן שליטה, אובדן ביטחון ופגיעה ממשית בזהות. שום דבר אינו בטוח עוד, והחרדה משתלטת על חיינו. בשלב הבא, מתרחשת במקרים רבים האשמה עצמית – אנחנו מעדיפים לקחת אותה על עצמנו, מאשר להאמין שהכול אקראי ושאין לנו שליטה או השפעה על המתרחש.
בשבעה באוקטובר, התרסקו כל ההנחות שלנו. גרוע מכך, הן התרסקו בין השאר בשל בגידה. לא, לא התיאוריות המופרכות של חובבי הקונספירציות או אלה המנסים להשיל את האחריות מהממשלה. בגידה של המדינה באזרחיה. ההנחה הבסיסית של כולנו, זו שבגינה בכלל התארגנו לכדי מדינות, היא שאנחנו נמלא את כל חובותינו, והמדינה תשמש לנו כמגן. תוודא שאיש לא יכול לפגוע בנו. המדינה כשלה, והחוויה היא חוויה קולקטיבית של בגידה. התוצאה היא אובדן מוחלט של אמון.
מכיוון שזה לא שיעור בפסיכולוגיה של הטראומה, אתמקד בעיקר: אזרחי ישראל, כקולקטיב, מתמודדים עם טראומה. כל אחד בדרכו, ובעוצמות שונות. אי אפשר לשפוט את אלה שקשה להם יותר, כפי שאי אפשר לבקר את אלה שמצליחים להמשיך בחייהם כרגיל.
העניין המרכזי, הוא ההשלכות של הטראומה הזו. ברמה הפרטית, בהיעדר טיפול עלולה פוסט טראומה להוביל לייאוש ולייצר הרס עצמי עד לכדי היעלמות כוח החיים והרצון להמשיך להתקיים, כפי שקרה לאלירן מזרחי ולאחרים.
הבשורה הרעה עוד יותר, היא שגם הטראומה הקולקטיבית יכולה להוביל לכך, ובמידה מסוימת – היא מהווה איום ממשי על המשך קיומה של המדינה, בטווח הבינוני והרחוק.
עם זאת, יש דרך למנוע את האסון. ג׳ודית לואיס הרמן, פסיכיאטרית שחוללה מהפכה ביחס לפוסט-טראומה, הגדירה כמה שלבים להחלמה. בקצרה, הראשון הוא יצירת ביטחון והחזרת השליטה לנפגעים; השני הוא התמודדות באמצעות זיכרון ואבל; השלישי – ביסוס קשר מחודש. בספרה האחרון, היא הוסיפה שלב נוסף, קריטי לא פחות: צדק והכרה. במקרה הקולקטיבי, אני מרשה לעצמי להרחיב ולטעון שהצדק וההכרה נדרשים גם מהעולם כולו כלפי ישראל כמדינה; אבל גם מהמנהיגים שלנו, שיכירו בטראומה, שיכירו בבגידה שחווינו מצדה של המדינה בשבעה באוקטובר. ושיעשו את הצעד הצודק.
הבשורה הטובה, על פי הירשברג, היא שהטראומה הקולקטיבית מעודדת חיפוש אחר משמעות, ובעקבותיו – בניית עצמי-קולקטיבי בין-דורי. התהליך הזה יכול להיות הפתח לריפוי שלנו לא רק כאזרחים, אלא גם כמדינה. הוא יכול להיות השער לבניית חברה מתוקנת יותר: לחזק את הסולידריות, להכיר את הסיפורים שלנו, לקדם תחושת חוסן וזהות קולקטיבית.
את התחושה הזאת של הלכידות ניתן היה לחוות בשבת, כאשר הגיעה הבשורה על שחרורם של ארבעת החטופים. מעולם לא מצאתי את עצמי בוכה כך, בגלל שובם הביתה של אנשים שכלל לא הכרתי. הבכי הזה, הוא חלק מתהליך הריפוי הפרטי שלי, אבל גם חלק מתהליך הריפוי שלנו כחברה.
רק מנהיגים ערלי-לב, קהי חושים או רשעים מרושעים, לא מבינים עד כמה זהו צעד בסיסי, ראשוני, בהשבת האמון ובתיקון הבגידה: להחזיר את כולם הביתה, עכשיו. אחר כך, לעשות צדק וללכת הביתה בעצמם, כדי לאפשר לנו להמשיך במלאכת התיקון.
