בקיצור: בסיטואציה הנוכחית אנחנו זקוקים למדינה שמסוגלת לקבל הכרעות, אחרת הן יתקבלו עבורנו. אנחנו חיים עשורים תחת מדיניות ימין, שאיש כמעט לא העז לערער עליה, עד שהשתכנענו שהיא א־פוליטית. היא פוליטית ועוד איך. אנחנו ניצבים בפני שאלת עתיד השטחים. לכל החלטה שנקבל יהיה מחיר.
לא רציתי להתרגש מקמפיין "אין ימין שמאל" שהשתלט על המסכים ועל לוחות המודעות מאז הטבח המזוויע ב־7 באוקטובר. בעל כורחי התרגשתי. אני מבינה את הסנטימנט. אכן, נקרענו כאן לגזרים בעשור האחרון; היינו כפסע מלהפוך לאסופת שבטים, אח אוחז בגרון אחיו, כשמתחתם האדמה רועדת. כן, אנחנו שותפי גורל, ואנחנו חייבים למצוא דרך לזכור זאת גם מבעד למחלוקות. אבל אם כל מה שנלמד מהטבח וההשפלה והמחדל הוא לטשטש את המחלוקות, נגיע מאוחדים רק לאסון הבא.
הלוואי שלא זה יהיה הלקח שלנו מהאסון המחריד. כי מבעד לאש ולגופרית שאנו מתיזים זה על זה, נתח אדיר מהציבור שלנו חולק את אותן עמדות בדיוק. נתניהו בנה את עצמו באמצעות פילוג ושיסוע, אבל אלו הסתירו אחדוּת דעות הרת אסון. דיברו איתנו על שחיתות, אבל הסכימו על הדוקטרינה המטורפת של "ניהול הסכסוך"; פוליטיקאים התכסחו על כספים קואליציוניים, אבל הסכימו ביניהם על ייבוש הרווחה, הדיור הציבורי, הבריאות; שפתיהם הקציפו על השקרים וההסתה והגזלייטינג, אבל לא על הסיפוח הזוחל בגדה או דוקטרינת הסבבים ו"כיסוח הדשא" בעזה.
כל אחד ואחד מהנושאים שעליהם רבנו היה מהותי, אבל ההסכמות השקטות בינינו היו מהותיות פי כמה. טבח אוקטובר רק חידד אותן. ישראל יצאה למלחמה בחמאס בלי שום תוכנית ליום שאחרי, משום שהממשלה הזו הניחה שישראל יכולה לחיות בסכסוך מתמיד, על אש קטנה, בעלות הזניחה של איום נצחי על תושבי העוטף, עשרות הרוגים בישראל ואלפים בעזה מדי מבצע, וכרסום הולך וגובר בלגיטימציה הבינלאומית שלנו.
את הקונספציה הזו חלק גם נתח נכבד מהאופוזיציה, שניסה לערוך כאן מערכת בחירות אחר מערכת בחירות על שאלת נתניהו בלבד. טבענו בפוליטיקה של עלבונות והיעלבויות, כמו משפחה לא־תפקודית בליל הסדר, ולאחר כל המיקרו־אגרסיות והמריבות הכבושות שרנו ביחד "מה נשתנה" כאילו כלום.
אבל משהו חייב להשתנות. אין ברירה. בפודקאסט שלו, ראיין עזרא קליין לאחרונה את יוסי קליין הלוי, שניסה להסביר כמיטב יכולתו את הנרטיב הישראלי ביחס לסכסוך. כשנשאל על הבנייה במאחזים וההתנחלויות, הסביר קליין הלוי שרוב הישראלים פשוט התייאשו מהסיכוי לשלום עם הפלסטינים והעדיפו לנהל את הסכסוך עד שמשהו ישתנה. אבל בימין הקיצוני דווקא ידעו טוב מאוד מה הם רוצים לעשות, ומאחז אחר מאחז לקחו איתם לשם את החברה הישראלית כולה. ככה מצאנו את עצמנו, 23 שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, טובעים עמוק יותר בבוץ, כשבינינו מהלכים עוד ועוד יתומים ואלמנות, ישראלים ופלסטינים. אם לא ניזהר, זה בדיוק מה שיקרה גם בעזה.
יותר מדי זמן החלטנו שלא להחליט, ומצאנו את עצמנו צריכים עכשיו לבחור מתוך מספר קטן ואכזרי יותר של אפשרויות. נתנו לנתניהו ללעוג בבוז לאזהרות מצונאמי בינלאומי, ומצאנו את עצמנו בשיאו, בדיוק כשאנו זקוקים ללגיטימציה בינלאומית כאוויר לנשימה. אפשרנו למתנחלים לספר לנו שהתנחלויות הן ביטחון, וגילינו שכל הגדודים שלנו נמצאים בגדה בדיוק כשצריך אותם בעזה. ידענו שהמדינה קצת "שכונה", והתעוררנו בליבו של משבר ביטחוני וחברתי, כשכל המוסדות שלנו עומדים פושטי יד, כקבצנים בפתח.
אנחנו זקוקים למדינה שמסוגלת לקבל הכרעות, אחרת הן יתקבלו עבורנו. אנחנו חיים עשורים תחת מדיניות ימין, שאיש כמעט לא העז לערער עליה, עד שהשתכנענו שהיא א־פוליטית. היא פוליטית ועוד איך, ולמדנו לקח אכזרי לגבי שוויה האמיתי. אנחנו ניצבים בפני שאלת עתיד השטחים. לכל החלטה שנקבל יהיה מחיר. המחיר הזה לא ייעלם אם נמסמס את ההכרעות שלפתחנו, רק יהפוך לכבד יותר.
