נפתח בווידוי מרגש : לפעמים, אני מדמיין את החיים שלי כמו סצנה מסרט. קצת מביך (אבל רק אתם ואני פה, הסוד שמור) אבל אשכרה קורה. אני שם, למשל, אוזניות ביציאה מהרכבת, שם שיר מקפיץ ומדמיין שזאת סצנת הפתיחה של הסרט. אפשר לומר שזה מוזר, הזוי ושאני קצת (חכו לזה) חי בסרט. אבל ככה אני.
ככה דמיינתי את מה שקרה אתמול: הנה אני, בשכונה בקצה ירוחם. מולי וילה יפה עם המילה 'שלום' על שער הכניסה ומימיני מדבר שמעליו אור כוכבים. רגע לפני שאני פותח את הדלת אני מסתובב אחורה (אל המצלמה, יעני), מחייך ואומר – אתם בטח תוהים איך הגעתי לכאן.
אז הגעתי כי חיפשתי חיוביות.
אודה על האמת, אני בד"כ שונא חיפושים כאלו. אחד הרגעים השנואים עליי בשיחות הוא כשהפרטנר פולט אנחה עצבנית ועייפה וספק-מבקש-ספר-דורש: 'בואו נדבר על משהו שמח'. כממזר הציניקן והחמוץ שאני, אני חושב שמבט על המציאות חייב להיות, ובכן, מציאותי. המציאות לפעמים משמחת ולפעמים קשה, ולברוח מפצע רק כי לא נעים להביט בו או לחשוב עליו רק יעמיק אותו. יחמיר אותו.
ובכל זאת, הגעתי לקצה ירוחם ביום הראשון של חול המועד כדי לחפש קצת חיוביות. תאמינו לי, הצביעות של השמאל מרקיעה שחקים.
אבל, אם לטעון להגנתי, החיוביות שחיפשתי היא לא חיוביות במובנה הבוב-מארלית. לא אסקפיזם שמח ובריחה מהמציאות אלא חיוביות במובנה המילולי ביותר.
אנחנו בתקופה של מאבק על דמותה של מדינת ישראל. מושגים בסיסיים כמו זהות, דמוקרטיה, יהדות וציונות נפתחו לשיח לוהט, אגרסיבי, לעיתים מדמם. אני לא מהאו"ם בסיפור הזה ואוחז בצד מאוד ברור, מאוד (ואני מקווה שאתם קוראים את זה בישיבה) שמאלני. אני לא מתנצל על כך וחושב שמחובתי להתנגד לצעדים ולתפיסות שמסוכנים לקיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. שמאיינים את החלום לחברת מופת.
ועדיין, כבר תקופה ארוכה שאני חש שרוב עיסוקי ועיסוק המחנה שאני נחשף אליו נוגע בעיקר בשאלת ה'לא'. מה מסוכן. מה אסור. למה צריך להתנגד. יש לזה כמובן הצדקות מכאן ועד הירח – אנחנו לא בשלטון, המחאה היא בעיקר נגד שורת צעדים הרסניים (לשיטתנו). ועדיין, אני חושב שהמחאה והמציאות הישראלית בחודשים האחרונים חשפה שורה ארוכה של בעיות עומק ופצעים שדורשים דיון ומחשבה עמוקה ורצינית. דיון אמיץ בצד החיובי של המשוואה – מה כן נכון לעשות. מה אפשר לעשות מחר בבוקר. אחד הנושאים הללו הוא השותפות היהודית-ערבית בישראל בכלל ובנגב בפרט.
אני מתנדב כבר שנים ארוכות ב'זיכרון בסלון'. אורח די קבוע ומכובד בסמינר המובילים של הארגון הוא הרב שי פירון. את הרצאתו הוא נוהג לפתוח בהצהרה הבאה:
העניין בחברה הישראלית הוא שמתקיימות בה מספר קבוצות שמספרות סיפור שונה. והסיפורים הללו, בחלקם, פשוט לא מסתדרים זה עם זה. והקושי הזה גרם לנו, במשך שנים ארוכות, להתעלם מהפער. להכחיש אותו. עד הפיצוץ הבלתי נמנע.
אין משל יותר בולט להתעלמות שלנו מהחברה הבדואית בנגב מאשר הדרך לירוחם. כל נוסע יודע על הדיסוננס הקסום שמגיע אם מעמיקים מספיק לתוך הנגב. משלב מסוים הוויז מציג כביש שסביבו כלום. ימין ושמאל, רק חול וחול. אבל אם מביטים לא דרך התמונה הפורמליסטית שהוויז מציג אלא דרך, ובכן, החלון, מגלים את ההיפך מכלום. שורה ארוכה של יישובים – גדולים, קטנים, בינוניים ועניים להחריד. בתי מגורים מקש, מפח, ללא כביש, ללא תשתיות. מראות שקשה להאמין שמתקיימים בישראל 2023.
וזה, בעצם, מייצג לדעתי את היחס הישראלי הרשמי לסיפור הבדואי בנגב, והערבי בישראל בכלל. בעינינו הם לכל היותר ה'פזורה'. מושגים כמו משבר הקרקעות, או הפעולות שנקטה ישראל הצעירה כדי לרכז את הבדואים באיזור מתוחם בנגב, או המשמעות של מושגים כמו 'ייהוד הנגב' שנזרקים ללא מחשבה בשיח המיינסטרימי היהודי עבור אזרח או אזרחית בדואית והיכולת שלהם להרגיש שייכות בחברה הישראלית – כמעט ואינם נידונים.
אז הגעתי לסוכה בקצה ירוחם כדי לשמוע את שני המנכל"ים השותפים של ארגון אג'יק (גילוי נאות – עשיתי שם את ההכשרה המעשית שלי בתואר) – ד"ר אילן עמית וח'יר אלבז. אם עד כה דיברנו על חיוביות, אז אג'יק הוא הארגון החיובי ביותר שניתן לדמיין בכל הקשור לשותפות יהודית ערבית. ארגון ערבי יהודי שמטרתו היא קידום מרחב משותף שוויוני, המאפשר לערבים ויהודים לחיות ביחד תוך שמירה על זהותם ותרבותם. את זה הם מנסים להשיג בשיטה רדיקלית, חדשנית, יש שיאמרו הזויה – הם פשוט פוגשים את האוכלוסייה, שואלים מה הצרכים, ומייצרים פתרונות.
כך למשל, הם למדו על אחוז גבוה מאוד של סוכרת בקרב נשים בדואיות שנובע, לדבריהם, מחוסר ידע ומענה בנושאי אורח חיים בריא. ולכן הם הקימו חדר כושר ייעודי לנשים ברהט, שכולל גם הרצאות בנושא אורח חיים בריא, ליווי תזונתי ועוד. צורך אחר שעלה, במיוחד ביישובים השונים, היה מה שאלבז מכנה 'חינוך לערכים' ומה שאצלנו מכונה חינוך בלתי פורמלי. תנועת נוער, בפשטות. אז הם הקימו ארגון נוער ערבי שמונה כיום יותר מ-8,000 חניכות וחניכים ברחבי הארץ.
האג'נדה של אג'יק, כמו שהציגו אותה המנכ"לים המשותפים, בעיקרה, היא ההבדל בין מה שמכונה 'דו קיום' לבין קיום משותף. דבריהם בסוכה החזירו אותי שנים אחורה, לפאתן זינאתי עליה השלום, אקטיביסטית ואשת חינוך מהגדולות שקמו בארצנו ומי שניהלה במשך שנים ארוכות את מתנ"ס 'שיקאגו' בלוד. בפעם הראשונה שפגשתי אותה היא ביקשה להבהיר, בתור התחלה, דבר אחד: היא נגד דו קיום. דו קיום, כך אמרה, זו גישה שמובילה או למציאות אדישה שבה השאיפה היא שנתקיים במציאות מקבילה, זה לצד זה בלי שום קשר, או שנתמזג לאחד. אבל אתה, הצביעה פאתן, הוא אתה. ואני היא אני. הדרך לחיות ביחד היא לתת מקום לזהות הנפרדת של כל אחד, ולמצוא את המשותף.
באג'יק פועלים לפי הרוח הזאת, כשבעיניהם המשותף הוא קודם כל האינטרסים היום יומיים. אחד הפרויקטים הראשונים שלהם היה להקים עסק חברתי של קייטרינג, ולענות על הצורך בחברה הבדואית לפרנסה. פרויקט אחר שלהם משתף את תנועת 'הצופים', ובו צעירים וצעירות בדואים מתנדבים במשך שנה בבתי ספר יהודיים, וצעירי שנת שירות יהודיים מתנדבים ביישובים בדואים. לא ניסיון פטרוני להציל ולהושיע, אלא מפגש הדדי.
בשלב מסוים הגיעו שאלות מהקהל. השאלה הראשונה עסקה, כמובן, בתופעת האלימות והפשיעה בחברה הערבית. בניתוח של ד"ר עמית ואלבז, על סמך המפגש היום יומי שלהם עם מגוון הקבוצות השונות בתוך החברה הבדואית (שגם היא, כמו בחברה היהודית, לא מקשה אחת), הסיפור מתחלק באופן ישראלי משהו לשלושה חלקים: תעסוקה, ערכים והזדמנויות.
הדבר שצריך להבין, אומר ד"ר עמית, הוא שארגוני הפשיעה בחברה הבדואית הם המעסיק הטוב ביותר. היציב ביותר. הם מציעים משכורת קבועה, אמינה (חלקם אפילו מבצע הפקדות מסודרות). סיבה לקום בבוקר. לפי שירות התעסוקה, שיעורי האבטלה בחברה הבדואית גבוהים פי 3.5 מבשאר האוכלוסיה. אחת הסיבות קשורה לחלק השלישי של התופעה, ההזדמנויות. המגורים בכפר בלתי מוכר, למשל, משמעותם פעמים רבות נסיעה של שעות עד למקום הקרוב ביותר שיכול להציע עבודה. גישה אפסית לחינוך, לרפואה, להכשרה.
אג'יק גם מציעים פתרונות מעשיים. הם הקימו תוכניות מוצלחות להכשרות מקצועיות לנשים בדואיות ('נשים רוקמות חלום') ומכינה שנועדה לגשר על הפערים החינוכיים שנוצרו בעקבות המענה הבעייתי שקיבלו כנערים, בדרך לאקדמיה. יש ארגונים נוספים שעושים דברים דומים – למשל כוכבי המדבר. הם מציגים נתוני הצלחה מעודדים אבל אומרים באותה נשימה שבסוף, זוהי טיפה בים.
על הצורך בערכים מדבר ח'יר אלבז, דווקא כגבר ערבי, מוסלמי, הבכור מבין 21 אחים. לדבריו, במשך שנים ארוכות המיקוד של מערכת החינוך היה לעשות ככל האפשר (ואני מוסיף, בהצלחה מוגבלת אם להשאר בתחומי הנימוס) כדי לתת מענה לימודי גרידא. אבל במהלך השנים, מסיבות שקשורות גם למהלכים שביצעה המדינה וגם לתהליכי עומק בחברה הבדואית, המבנה הקהילתי נחלש ולכן הערכים שח'יר גדל עליהם – של כבוד האדם, כבוד למבוגר, קדושת החיים ועוד, נחלשים גם הם. דבריו מתבטאים גם בנתונים. על פי מחקר שביצע 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', בשנות ה-90 שיעור הפשע בחברה הערבית היה נמוך מזה של החברה היהודית. עד 2010 הפער הודבק בגלל הליך מקביל של הפחתת הפשיעה בחברה היהודית והתגברותה בחברה בערבית. על ההווה אין מה להכביר.
זו הסיבה שאג'יק, כאמור, מציעים להטמיע ולקדם מענים של חינוך לערכים. אלו מענים שמשתמשים בהם רבות בחברה היהודית – מעני איתור וטיפול במרחב הבלתי פורמלי. דוגמא אחת היא תנועות הנוער השונות, אבל ישנם גם מענים יעודיים לנוער בסיכון כמו שמפעילים בעמותת עלם, נירים בשכונות, מדריכים מאתרים של שירות הרווחה ועוד רבים אחרים. יש מענים כאלו גם בחברה הערבית, אבל מעטים מאוד וכמעט שלא נוכחים ביישובים הבדואים, בטח אלו הלא מוכרים.
לכן, ההצעה למי שרוצה להילחם באמת באלימות ובפשיעה בחברה הערבית היא פשוטה: השקיעו ככל הניתן באפשרויות תעסוקה, בהזדמנות להכשרה מקצועית ואקדמית וקדמו מענים בלתי פורמליים מתוך הקהילה. הצמיחו מנהיגות בתוכה, שמרגישה חלק וחיבור זהותי אבל גם רוצה להשפיע לחיוב.
השאלה האחרונה באותה סוכה הייתה שלי. שאלתי על פוליטיקה, וזהות. אג'יק, כתפיסה, נמנעים מפוליטיקה כמו מאש. לא תשמעו מהם ביקורת על הממשלה או שיח שעוסק בסוגיות כמו כיבוש. מבחינתי, עונה ד"ר עמית, פוליטיקה היא הדבר שמפריע לעבוד. ח'יר ואני יכולים להגיע ביחד עד הירח וחזרה והדבר שהבנו לאורך הדרך הוא שזה עובד כשאנחנו מניחים בצד את הוויכוחים התיאורטיים, כי צורך השעה הוא הרבה יותר דחוף. זה גם לא הוגן, הוא מוסיף, לנסות לנהל דיון פוליטי עקרוני כשהפערים כל כך גדולים. כששוויון ההזדמנויות כל כך, ובכן, לא שווה. אחרי שנצליח להגיע למצב שווה יותר, הגון יותר, יציב יותר – אפשר יהיה לנהל באמת שיחות על זהות ופוליטיקה.
אז אם, כמו בסצנת הפתיחה שדמיינתי, שאלתם איך הגעתי לסוכה באמצע המדבר, אני מניח שעכשיו הבנתם. אמנם יש לי שאלות ותהיות על דברים שנאמרו (כזה אני, מעצבן) אבל לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שאני חלק מהדיון החשוב באמת. הנקודה החשובה ביותר שעלתה מהדברים הייתה שאנחנו נמצאים בצומת דרכים שהיא חשובה כמו שהיא מסוכנת.
אפשרות אחת היא לפנות מעבר לשפת התהום וליפול. לטבוע. להתרסק. שהרעיון של החברה הישראלית יהפוך לאיי חורבות ומאבק אינסופי שימעך את כולנו, יהודים וערבים, לאבק. אבל יש גם אפשרות אחרת.
האפשרות האחרת היא מבט אמיתי, כנה, אמיץ, על הפצעים השונים בחברה הישראלית. מבט שיוביל לדיון ולחיפוש אמיתי אחרי פתרונות. בסוף הדרך הזאת לא נצליח לרפא את כל הפצעים, ולפחות בחלק מהמקרים תישאר עדיין צלקת כואבת. אבל רק בדרך הזאת, בדרך החיובית, נוכל להבריא מספיק כדי להתקדם קדימה.
