בקיצור: אבות־אבותיהם הגיעו לנגב כעבדים, לאחר שנקנו בשווקים באפריקה. הם חיים כאן בלי לדעת מהם שורשיהם, מהיכן הגיעו, מהם המנהגים והמסורות שלהם. ברחוב הבדואי ההיררכי, המסורתי, הם סובלים מגזענות על בסיס יומי– קוראים להם ״עבדים״, מקשים עליהם בתעסוקה, לא מוכנים להינשא להם. מצד שני, הם מתקדמים במהירות, ליברליים יותר, משתלבים בחברה הישראלית. היכרות עם האפרו־בדואים, מהקבוצות המופלות ביותר בחברה הישראלית.
״מצד אחד אני בדואית, וככזו אני סובלת מאפליה קבועה בחברה הישראלית – בגלל השפה, בגלל המראה, בגלל דרך החיים. מצד שני, אני גם שחורה, צאצאית לעבדים מאפריקה, וככזו אני סובלת מאפליה בתוך הקהילה שלי בגלל צבע העור שלי. בעצם אני קבוצת מיעוט בתוך קבוצת מיעוט, ומשלמת פעמיים מחיר בחברה גזענית שחיה בתוך חברה גזענית״.
מלאק (שם בדוי) היא צעירה המתגוררת באזור הדרום, ובשיחה עימה מתבררת המורכבות הרבה של חיים במדינה שבה היא מופלית שוב ושוב – בתוך קהילתה שלה וגם בחברה הישראלית כולה בשל צבע עורה ובשל ההשתייכות האתנית־תרבותית שלה. כמותה ישנם עוד רבים בישראל המתמודדים עם גזענות ואפליה כפולות ומכופלות.
בתחתית ההיררכיה
הקהילה הבדואית השחורה היא קבוצת מיעוט המתגוררת באזור הנגב, בעיקר בעיר רהט. בני הקהילה הם צאצאי עבדים, אבות־אבותיהם נחטפו באפריקה בידי סוחרי עבדים ערבים בתקופת האימפריה העות'מאנית, ונמכרו בשווקים של זנזיבר, סעודיה ומצרים. עד שנות השישים של המאה העשרים רבים מהם היו עבדים במשפחות בדואיות "לבנות", ועל כן קיבלו את שם המשפחה ״אל עביד״, שמשמעותו ״עבד״.
כיוון שאבותיהם נמכרו לעבדות, רובם אינם יודעים מהם שורשיהם, ועל כן אין באפשרותם לשמור על המנהגים, המסורות והתרבות של מקור מוצאם. רק בשנים האחרונות החלו רבים מהם לאמץ זהות של ״אפרו־בדואים״, זהות שמרבית אזרחי ישראל אינם מכירים.
החברה הבדואית מטבעה היא היררכית, מדגישה את המסורת ומאורגנת בשבטים ובחמולות, שכל אחת מהן מחולקת לתת־חמולות או משפחות מורחבות. בתוך כל שבט ישנה היררכיה ברורה המבוססת על גיל, מגדר ושושלת. דירוג זה מוביל לגילויי אפליה – לעיתים דורסניים – כלפי הקהילה הבדואית השחורה, הנתפסת כמעמד הנמוך ביותר בתוך הקהילה הבדואית, שהיא עצמה – על פי מדדים סוציו־אקונומיים – הקהילה החלשה והמופלית ביותר בישראל.
לאורך ההיסטוריה וגם כיום, התמודדו ומתמודדים הבדואים השחורים עם אפליה והזנחה מצד החברה הבדואית הלבנה. הם חווים הדרה, דחיקה חברתית, כלכלית ופוליטית. לדוגמה, במקרים רבים לא מאפשרים להם לשכור או לקנות בתים באזורים ״לבנים״; נמנעים מלהינשא עימם; בתעסוקה הם מודרים מתפקידי מפתח; וככלל – הם סובלים מגזענות יומיומית המנציחה את מורשת העבדות, ביטוי לכך הוא קריאות הגנאי שהם סופגים מעת לעת וכינויָם במילה שכבר נראה היה שעברה מהעולם – "עבד".
אסמאא אלקאדי (32) היא תושבת רהט, משפטנית, פעילה חברתית ופוליטית, בעיקר בסוגיית האפליה נגד הקהילה שלה. ״קודם כול, אני אישה שחורה״, היא אומרת. ״בשנה האחרונה התחלתי להשתמש בהגדרה ׳אפרו־בדואית׳, כי אני אפריקאית במקור, יש לי תווים של אישה אפריקאית: שיער, צבע עור, פנים, התנהגות; ובדואית, כי אני מוסלמית, דוברת השפה הערבית, נולדתי וגדלתי לתוך החברה הבדואית ואורח חייה. אני מגיעה ממשפחה די קטנה. מעבר לזה אני לא יודעת מאיפה אנחנו במקור. לפי הסיפורים של סבתא, סבא־רבא היה בן 5 כשנחטף מאזור מצרים ונמכר למשפחת אלקאדי בעזה – משם שם המשפחה שלי. המשפחה שאליו הגיע גידלה אותו כבן, אבל באופן עקרוני מדובר היה בסחר עבדים״.
ניסית לחקור מהיכן השורשים שלך?
״זה תמיד העסיק אותי. גם הסיפור של המשפחה שלי באופן ספציפי, העוול שנגרם לנו, החטיפה, המכירה לעבדות, איך אף אחד לא לוקח אחריות, איך אף אחד לא בודק מאיפה אנחנו. 99% מהבדואים השחורים בנגב לא יודעים מהיכן הגיעו. זה מתסכל, כי עצם העובדה שלא הייתה לנו הזדמנות לשמור על התרבות והמנהגים שלנו, היא עוול גדול״.
אלקאדי מספרת על חוויית גזענות כמעט יומיומית, שמלווה אותה במשך חייה. ״בהתחלה חשבתי שהגזענות היא רק בגלל צבע העור – יכולים להצביע עלייך ברחוב ולקרוא לך ׳עבד׳״, היא אומרת. ״כשהפכתי להיות אקטיביסטית וגם התחלתי לעבוד בעיריית רהט, הבנתי שהאפליה נובעת לא רק מצבע העור, אלא גם בשל המעמד החברתי״.
״נלחמו בי״
ברהט מתגוררים כיום 80 אלף תושבים, אך באורח פלא באזור המתפתח של העיר אין כמעט שחורים. ״בפעימה האחרונה של חלוקת המגרשים ברהט, מתוך 500 משפחות שהיו זכאיות, רק לתשעה אנשים שחורים הייתה זכאות לדיור״, ממשיכה אלקאדי. ״מה משותף לכל אותם תשעה? הם שירתו בצה״ל, ולכן הייתה להם פריווילגיה מטעם המדינה. אלמלא השירות, הם לעולם לא היו יכולים לגור שם. הגזענות הזו היא כביכול עניין פנים־חברתי, אבל זה משבר שהמדינה מתעלמת ממנו לחלוטין. אף אחד לא כותב על זה, אף אחד לא מתעניין״.
מאג'ד כמלאת (52), אב לשמונה ילדים, מכהן כסגן ראש עיריית רהט – האדם השחור הראשון בתפקיד, מה שמלמד על שינוי מסוים בכל זאת. הוא נולד בכפר לא מוכר, גדל באוהל ולמד בבית הספר ביישוב הקרוב ביותר – חורה. לפני כמעט יובל שנים עבר עם השבט מהכפר לרהט, בתקווה לבנות עתיד טוב יותר ברמת חיים גבוהה יותר.
״החברה הבדואית שמרנית ומסורתית, יש בה אפליה ומעמדות, והקהילה השחורה נמצאת במעמד הנמוך ביותר״, הוא אומר. ״היום מתנהל מאבק בין קהילות, כשהקהילה האפרו־בדואית מנסה להיאבק על הזכויות שלה בתוך החברה הבדואית הלבנה, שעדיין נאחזת במסורת הפרימיטיבית שהשקפתה מאוד גזענית כלפינו״.
לדבריו, בעשורים האחרונים שינו רבים מבני הקהילה האפרו־בדואית את שם משפחתם, כך שלא יהיה עוד ״אל־עביד״. ״אלה דברים שאנחנו עובדים עליהם במהלך 20 השנים האחרונות באופן אינטנסיבי, והבנו שהשינוי צריך להתחיל קודם בקהילה עצמה״, הוא אומר. ״רוב האנשים תופסים את החברה הבדואית כמקשה אחת, אבל היא מורכבת משבעה שבטים, שגם בתוכם יש אפליה וגזענות״.
איפה זה בא לידי ביטוי?
״בכל דבר. ביחס לכבוד המשפחה, בתפקידים, בעבודות. אחד היתרונות שלנו כקהילה השחורה הוא שהמעבר מעבדות לחיים מודרניים שיחק לטובתנו. יש לנו יותר עצמאות, אנחנו לא תחת החסות של השבט. לכל אחד יש את הבית ואת המשפחה שלו. אנחנו קהילה פתוחה יותר משאר החברה הבדואית המסורתית־שמרנית, מבחינת דת וליברליות״.
המונח ״עבד״ עדיין קיים בחברה הבדואית?
״כן, מטמיעים את זה אפילו בילדים. יש לא מעט ילדים שיראו ילד שחור ויגידו ׳עבד׳.
זה נולד איתם, האופי הגזעני, למרות שהקהילה האפרו־בדואית פורצת דרך ומשנה תדמית.
זו תרבות שהם התחנכו בתוכה״.
ובכל זאת הגעת למשרה הנוכחית שלך, כסגן ראש העיריה.
״היה מאוד קשה להגיע לזה, נלחמו בי מכל הכיוונים. כולם ראו בי ובמטרה שלי איום אסטרטגי, כביכול שהקהילה השחורה תקבל כוח. נלחמו בי בתקציבים, במשאבים, בהסתה. ניסו להמעיט ביכולות שלנו, ובכל זאת הצלחתי. אנחנו בסך הכול 10% מכלל התושבים ברהט, אבל המנהלת הראשונה היא שחורה, הרופאה הראשונה היא שחורה, הקהילה שלנו ללא ספק פורצת דרך״.
כסגן ראש העיר, מכיר כמלאת מקרוב את האפליה על כל רבדיה. למשל, בדיור. ״בשכונות הוותיקות זה עדיין קיים״, הוא מודה. ״בשכונות החדשות זה משתנה כי סגנון הדיור משתנה. כיום יש יותר בלוקים, אבל עדיין יכול להיות בלוק של שחורים ובלוק של לבנים״.
הגזענות כלפיכם פוחתת עם השנים?
״יש פה עניין של אגו. כלומר, מבינים שהאוכלוסייה השחורה מתקדמת ומתפתחת, שהנשים משכילות. הם מודעים לאמת, אבל בינם לבין עצמם – קשה להם. מצד שני, היחס היום באמת טוב יותר. בשיחות איתנו פנים אל פנים הדיבור כבר פחות מזלזל, מאחורי הגב זה סיפור אחר״.
