כשנהפוך לזרים

בקיצור: הבטום זרהום ואיאד אל־חלאק החפים מפשע, נורו למוות על לא עוול בכפם, והאנשים שהרגו אותם המשיכו בחייהם באישור המדינה. במקביל, נערים תיעדו את עצמם מתעמרים ומסכנים את חייהם של עובדים זרים שרכבו על אופניהם. בין כל אלה עובר קו אחד – היחס שלנו אל הזר בחברה, יחס שמקבל בשנים האחרונות אישורים מהמחוקק וגם מבתי המשפט

על פניו, כותרת הרומן ״הזר״ מאת אלבר קאמי, מתייחסת לצעיר הצרפתי מרסו, שהרומן מציג את הניתוק שהוא חש מהחברה ואת חוויית האבסורד הכללית שמועברת באמצעותו. אך בתחילת הרומן קיים זר נוסף, אנונימי – הצעיר הערבי שאותו רוצח מרסו, הצרפתי הקולוניאליסט שעובד כפקיד באלג׳יריה. 

בספר ״מרסו חקירה נגדית״ מאת כאמל דאוד, בונה הסופר ביוגרפיה לאותו צעיר ערבי אנונימי שנרצח בידי מרסו. הוא מעניק לנרצח אח שמתאר את קורותיו, ובכך גואל אותו מהפשע השני שנעשה כלפיו – מחיקת זהותו על ידי החברה הצרפתית שמתייחסת אליו בתור ״הערבי״.

ההתנגשות הזו בתוך החברה הקולוניאלית, מלמדת מהו המעמד הפגיע ביותר שקיים בחברה: הזר. היה זה לוינס שאמר שמחויבויות אתיות שלנו כלפי האחר צומחות מתוך הפָּנים: הפנים אומרות לנו ״לא תרצח״ ואדם אתי מגיב אליהן. על כן הסכנה הגדולה ביותר בתוך חברה היא להיות אדם חסר פנים, כזה שנתפס כאובייקט, כחלק מבליל או קולקטיב לא ברור, שהפנים שלו לא מאירות אליי כשאני מסתכל עליו. על פי קאמי, כזה היה ה״ערבי״ האנונימי שהופיע מול מרסו בעיני הצרפתים, אך לצערנו זוהי אינה דוגמא ספרותית ויחידה.

מפלצות אדם

הגבול הזה בין מי שהוא חלק מהקולקטיב לבין הזר, מתבטא קודם כול באופן רשמי בשאלה מי אזרח ומי לא. רק לפני כחודש התפרסם סרטון מזעזע של נערים ישראלים דוחפים מתוך מכונית נוסעת עובדים זרים שרוכבים על אופניהם החשמליות. את הפעולה מסכנת החיים האכזרית הזו צילמו הילדים לטיקטוק בצחוק מתגלגל. מה אִפשר להם לעשות זאת? הזרות של אותם קורבנות טבועה בשם הרשמי שנתנה להם המדינה: עובד זר. אך מהו המנגנון שמאפשר לנו לייצר דה־הומניזציה לזר?

באחד הפרקים של ״מראה שחורה״, נראים חיילים בריטים נלחמים במפלצות בכפרים מרוחקים במדינה זרה. הם טובחים בהם כמו במשחק מחשב, והדבר נראה כמו סרט פעולה רגיל שבו נלחמים במפלצות או חייזרים לא אנושיים. רק כאשר הקסדה המשוכללת של אחד הלוחמים מתקלקלת, מתגלה לצופה האמת: הקסדה שמה פילטר על המציאות, וגורמת לחיילים לראות בני אדם שאינם לבנים, כמפלצות. הדה־הומניזציה שהמערכת עושה לקורבנות, מאפשרת לחיילים להרוג אותם מבלי ייסורי מצפון. 

כמובן, איננו זקוקים למערכת משוכללת שתעשה זאת. תפיסות פוליטיות לאומניות וגזעניות מאפשרות דה־הומניזציה לאחֵר גם מבלי לשנות את מראהו: הפליט הופך ל״מסתנן״ מסוכן שעתיד לאנוס ולרצוח; הלא יהודי הופך לנחות, כמעט לא אנושי, שאפשר לפגוע בו בשביל סרטון; וכל מי שהוא לא חלק מהקולקטיב המרכזי עובר תהליך של הוצאה מהכלל, הזרה שלבסוף מובילה לדה־הומניזציה.

אלו תהליכים חברתיים שקורים כמעט בכל חברה מפוצלת עם מיעוטים תרבותיים, ובטח בחברה שמתמודדת עם גלי פליטים בזמן קצר – וישראל היא כזו. התהליכים החברתיים האלה מחוזקים ומקבלים גיבוי ממערכות שאמורות לפעול כנגד אפליה, דיכוי ודעות קדומות.

דוגמא לכך היא סיפורו של הבטום זרהום ז״ל, מבקש מקלט אריתראי שהיה קורבן ללינץ׳, רק בשל היותו זר במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. בשנת 2015, במהלך פיגוע שהתרחש בתחנה המרכזית בתל אביב, החליטו אנשי כוחות הביטחון שזרהום הוא המחבל. הוא לא היה חמוש ולא עשה דבר שיכול להפוך אותו לחשוד, מלבד היותו שונה מהסביבה. חייל צה״ל וקצין שב״ס בעטו בו והטיחו בו ספסל, לאחר שסברו שמדובר במחבל וזאת לאחר שהוא נורה ע"י כוחות הביטחון האחרים מה שהביא למותו. התוקפים זוכו מחמת הספק, לאחר שהשופט קבע שאין לו ספק שהנאשמים היו בטוחים שמדובר במחבל.

שי דרומי הפלסטיני

ניתן לחשוב על שינויים חוקיים והחלטות שונות שפועלות על אותו מכניזם. שי דרומי, למשל, ירה במסיגי גבול שנכנסו לחווה שלו והרג אחד מהם, חאלד אל־אטרש. טענת ההגנה העצמית של דרומי לא הייתה עומדת, מכיוון שהכוח שהשתמש בו לא תאם את הסכנה, אך המחוקק התגייס לשנות את החוק טרם פסק הדין, כדי שמניעת פריצה לשטח תשמש כהגנה, בתיקון שמכונה ״חוק שי דרומי״. 

האם זהות היורה והקורבן השפיעו על המחוקק? בעיניי, הייתה השפעה לעובדה שהיורה מחזיק בנגב חווה שמסייעת לנרטיב החזקת אדמות בידי הלאום, כנגד ״ההשתלטות הבדואית״, שההרוג השתייך אליה. 

לפני כחודשיים פלשו מספר מתנחלים לבתים של פלסטינים בכפרים טובא ומעייר אל עביד בשטחים הכבושים. הם לא הסתפקו בפלישה וערכו על חלק מהתושבים חיפוש. 

נניח לרגע ששי דרומי הוא פלסטיני מאחד הכפרים, שירה בשני מתנחלים שפרצו לו לשטח. ברור לנו שהמחוקק לא היה עושה דבר כדי להגן על הפלסטיני מפני הרשעה. הפלסטיני הוא הזר ולכן אין לו זכות להגנה עצמית אל מול המתנחל החמוש, שנתפס כחלק מהקולקטיב הריבוני. 

חודש לאחר מכן התרחשה סערה כאשר קב״ט של קיבוץ ירה באוויר כשמפגיני ימין חסמו את שער הקיבוץ, והוא גם נלקח לחקירה. סערות כאלה לא מתרחשות כשרבש״צים בשטחים יורים בפלסטינים חפים מפשע, מפני שהפילוג הפוליטי עדיין לא הופך אזרחים יהודים לזרים בעיני אחרים (אם כי ניסיונות דריסה של מפגינים מלמדים שאנו עלולים להגיע לשם).

אלו דוגמאות ספורדיות, מחרידות, שמצביעות על כך שאלימות שמופעלת כלפי הזר בישראל, מנורמלת ונתפסת כחמורה פחות, אך ניתן לזהות שגם לבתי המשפט יש תפקיד בעיגון תפיסה זו ובמתן הצדקה נורמטיבית לה. 

המשפט הישראלי עושה זאת באמצעות דוקטרינת ההגנה העצמית המדומה. מכיוון שלא מדובר במאמר משפטי, אסביר רק כי הגנה עצמית היא סייג לאחריות פלילית, כלומר, כאשר אדם מבצע עבירה (למשל שימוש באלימות שלא כדין) ישנם סייגים שיפטרו אותו מאחריות. סייג ההגנה העצמית קובע כי אדם לא יישא באחריות פלילית על מעשה שהיה דרוש באופן מיידי להדוף תקיפה המובילה לסכנה ממשית לו או לאחר. 

על פי פרופ׳ יורם שחר, כלל הסייגים במשפט הפלילי צומצמו במהלך השנים, מלבד סייג ההגנה העצמית, שהשימוש בה להגנה על נאשמים במשפט הפלילי הורחבה. ההרחבה הזו נעשתה באמצעות דוקטרינת ״ההגנה העצמית המדומה״, דוקטרינה הקובעת שהסכנה הממשית לא צריכה להיות אובייקטיבית אלא סובייקטיבית. כלומר, הסכנה לא צריכה להיות אמיתית, ומה שחשוב הוא תחושתו של הנאשם בעת ביצוע המעשה. 

כך, לא משנה האם הבטום זרהום היווה סכנה לחייהם או לשלמות גופם של האנשים בתחנה המרכזית בבאר שבע. מה שמשנה הוא שהתוקפים חשו סכנה.

הזר האולטימטיבי

כאשר בוחנים את פסיקת בית המשפט והשימוש בהגנה עצמית מדומה, מגלים שהיא משמשת פעמים רבות כדי לפטור את כוחות הביטחון מאחריות להרג פלסטינים. המקרה המפורסם ביותר עד כה לשימוש בהגנה העצמית המדומה כדי לפטור מאחריות שוטר מג״ב, הוא בהריגתו המחרידה של איאד אל־חלאק.

איאד היה הזר המושלם. לא רק שהוא פלסטיני, מה שבישראל הופך אותו לחשוד מעצם קיומו, הוא גם אוטיסט. מטבע מגבלתו, התנהגותו לא בהכרח מתאימה לסיטואציה, והוא לא נענה להוראות או מגיב כמו כל אדם. הנה כי כן: אוטיסט פלסטיני, שילוב שבמזרח ירושלים הוא הפך את איאד לבן־מוות.

אחד השוטרים חשד שאיאד מתצפת עליהם בעודו מחזיק אקדח, ומכיוון שהלך הלוך ושוב, הכריזו בקשר שמדובר במחבל. מפקד אחר זיהה את איאד וביקש ממנו לעצור, וכשזה ברח בשל הפחד, המפקד ירה לעברו שני כדורים שלא פגעו. לפי עדות מדריכתו של איאד, היא הסבירה לחיילים שהיא איתו עוד בטרם נורה, ללא הועיל. איאד נמלט והסתתר בחדר אשפה, שם נורה על ידי לוחם, שהוסיף לירות כשראה שאיאד עדיין זז. 

במהלך משפטו של השוטר שירה באיאד, הפגין השר לביטחון לאומי מול בית המשפט. לאימו של איאד, רנא, שצעקה על המפגינים, הוא בחר לקרוא ״מחבלת״. צעקתו של הבריון, הגזען עלוב הנפש, עלולה להיראות כדבר של מה בכך לאור דמותו המפוקפקת של השר, אך לצערנו התפיסה שכל פלסטיני חשוד כמחבל באה לידי ביטוי גם בבית המשפט, והשוטר זוכה על בסיס סייג ההגנה העצמית המדומה. 

על אף שאיאד לא היווה אף לא לרגע סכנה לאף אדם, תפיסתם של שוטרי מג״ב את הפלסטינים סביבם, קיבלה גושפנקא מבית המשפט והיא מאפשרת לכל יהודי שיורה בפלסטיני בסביבה מתוחה, לטעון שהוא חש סכנה. 

הסובייקטיביזציה של הסכנה הממשית בחברה מקוטבת מסוכנת מאין כמוה, מסביר פרופ׳ יורם שחר. משמעותה שבית המשפט מעגן תפיסות גזעניות של הזר, במקום להילחם בהן ולהוקיע אותן.

בין ידיד לאויב

התפיסה הזו מחלחלת גם לרשויות החקירה. בפיגוע דקירה שהתרחש ברמת החייל בתל אביב, אזרח נטרל את המחבל. לאחר שירה בו מספר כדורים הוא פרק אותו מהסכין, ואז ירה בו פעם נוספת עד שהרגו. הטענה שלוּותה לוויכוח סביב המקרה, הייתה שבזירת פיגוע לא ניתן לדעת אם יש על המחבל מטען או נשק נוסף. במקרה הזה אפילו לא נפתחה חקירה, והשר לביטחון לאומי הזמין את היורה לקבלת תעודת הוקרה. 

כל חברה כוללת בתוכה אלימות של השלטון ושל האזרחים. אחת ההצדקות הבסיסיות לשלטון להפעיל אלימות, היא מניעת הפעלת אלימות של אזרחים כלפי אזרחים אחרים, גם באמצעות אלימותו שלו. כפי שניתן לראות בבירור, המערכת המשפטית והנורמטיבית הישראלית מתייחסת באופן שונה לאלימות שמופעלת כלפי מי שהיא קובעת שאינו חלק מהכלל. אלימות כלפי עובד זר אינה חמורה כאלימות כלפי יהודי. אלימות כלפי הפלסטיני מקבלת הצדקה קבועה, גם כשהיא סוטה מכל כלל חברתי.

הפילוסוף והמשפטן הנאצי שמיט, שהוזכר בטור זה מספר פעמים, טען שהפוליטיקה היא הבחנה בין הידיד לאויב, וכך גם המשפט – שכולו פוליטיקה. נראה שהמקרה של הגנה עצמית והפעלת אלימות בישראל ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר: הכלל המשפטי והיחס החברתי משתנים דרמטית ביחס לזהות הקורבן. 

מפגינים שהם חלק מהכלל, מזועזעים בימים הללו מכך שאלימות השלטון מופעלת כלפיהם באופן חריג. בעיניי, המסקנה היחידה מכך היא שכל עוד לא נעקור משורש את האפשרות להפעיל אלימות כלפי הזר מבלי לשאת באחריות, אין לנו דרך להבטיח שיום אחד לא נהיה אנחנו הזר עצמו, כמו הבטום זרהום, איאד אל־חלאק ועוד רבים ששילמו בחייהם, כאשר הורגיהם זוּכּוּ מכיוון שמעשיהם לא נתפסו כחריגה מהנורמה, הדורשת צעדים כאלה.