בקיצור: האם יש קשר בין שחיתות לבין אידיאולוגיה ופוליטיקה? האם אפשר לדבר על תרבות של שחיתות? מה הקשר בין משבר האמון החריף שבין הציבור לנציגים שלו ולשלטון, לבין התופעה של שחיתות אישית? ד״ר יובל קרניאל עושה סדר, ומדגים שלא ניתן לדבר היום על שחיתות ועבריינות של נבחרי ציבור, עובדי ציבור ובכירים, וביטול עילת הסבירות, במנותק מהמציאות החברתית והפוליטית המורכבת, שמהווה כר לתופעה.
אנחנו נמצאים בתקופה של משבר חברתי. המציאות התרבותית, חברתית, תקשורתית, פוליטית ומשפטית בישראל, כמו גם במדינות דומות במערב, על סף רתיחה. התופעה המרכזית שמובילה לכך היא הקיטוב ההולך וגדל בין חלקים באוכלוסייה: בין זרמים פוליטיים, בין המפלגות הגדולות והמרכזיות, לצד עלייתן של תנועות קיצוניות.
הקיטוב, שקשור גם לתופעת הפופוליזם, לעליית כוחן של הרשתות החברתיות, לשקיעתה של התקשורת המסורתית והמקצועית, ולעלייה בהשפעה של תעמולה, שיח שנאה והסתה, מביא איתו את התופעה המסוכנת מכול ליציבות החברתית – שקיעת מעמדה של האמת. אין היום אמת אחת מוסכמת.
המחלוקות הציבוריות לא נסובות רק סביב אידיאולוגיה, אלא סביב תפיסת המציאות השונה. לחלקים שונים בציבור יש נרטיב שונה, סיפור אחר על המציאות, עובדות אלטרנטיביות. מה שנתפס כאמת בצד אחד, נחשד כ"פייק ניוז" בצד האחר. הפערים הרגשיים בין הצדדים במחלוקות הפוליטיות הולכים וגדלים, והסיפורים השונים מציגים את הצד האחר כראוי לבוז, שנאה ופחד. הוא לא רק טועה וחולק עליי בדעותיי, הוא האויב שלי, הוא מסוכן.
לתופעה הזו יש השלכה ישירה מסוכנת וחמורה על השחיתות, ועל היחס לשחיתות, מפני שבמציאות של קיטוב, אין היום הסכמה רחבה וגורפת על השאלה מהי שחיתות בכלל ומה ראוי לגנאי.
כבר לא מובן מאליו
הבסיס לתפיסת השחיתות במשפט ובחברה, הוא ההכרה כי איש ציבור, הממלא תפקיד על פי דין, חייב בחובת אמון לציבור כולו. הוא מקבל משכורת ממשלם המיסים, אסור לו לקבל שוחד או טובות הנאה אחרות, והוא חייב לפעול ביושר ובנאמנות לטובת האינטרס הציבורי הרחב ולמלא את תפקידו הציבורי ללא הטיה, בלי אפליה ובלי לקדם את האינטרס האישי שלו, של משפחתו או של מקורביו ותומכיו. זה אמור להיות מובן מאליו גם היום, וסטייה מהאינטרס הציבורי לטובת האינטרס הפרטי זו הפרת אמונים.
אולם בעידן של משבר אמון, כוחות חזקים של מושחתים וסביבתם פועלים כדי לשכנע את הציבור הרחב ש"כולם מושחתים", שכל עובדי הציבור ונבחרי הציבור, או לפחות רובם, פועלים לטובת האינטרס האישי, שהוא פעמים רבות גם אינטרס פוליטי, משפחתי, קהילתי, וגם בעל משמעויות כספיות. כוחות עברייניים מנסים להטמיע בתרבות כי זוהי שאיפה לגיטימית לכסף, כוח וכבוד, והפנייה לעיסוק ציבורי או פוליטי מטרתה לשרת את השאיפה האישית הזו.
השיח שמנסים להטמיע כאן אינו סביב השאלה האם הנבחר הוא איש ישר ואמין, לא האם הוא מושחת, האם הוא משקר, מרמה, מפר אמונים ולכן פסול, אלא לשם מה הוא מושחת: האם הוא מקדם מטרות נעלות? האם זה לטובת המפלגה שלי, המחנה שלי, לטובת אנשים כמוני? לטובת בן משפחה אהוב או חבר?
אם "כולם" מושחתים, השאלה היא רק האם המושחת הוא ״משלנו״. כלומר האם הוא מעדיף אינטרסים סקטוריאליים, פוליטיים, משפחתיים, אישיים שמשרתים אותי, או את המתחרים והאויבים החברתיים שלי. המטרות הראויות של המחנה שלי מקדשות את האמצעים ומכשירות את השחיתות. זוהי תרבות של שחיתות, והיא הסכנה הגדולה ליכולת שלנו לתפקד כחברה ראויה, תקינה ונאורה.
״גם לי מותר״
ההפרטה של הפוליטיקה, התפיסה הפרסונלית, והיעדר האמת המשותפת, עובדתית וערכית, יצרו מציאות של חוסר אמון בנבחרי ושליחי הציבור. אם אתה בכיר, בעל כוח, כבוד וכסף, בוודאי צברת אותם באמצעות שחיתות, אחרת למה לך יש ולנו אין?
ואם כולם מושחתים, השאלה מצטמצמת רק ל״איזה מושחת אני מעדיף?״ ברור שזה יהיה המושחת שעוזר לי, מקדם את תפיסת האמת שלי, את האידיאולוגיה בה אני דוגל, ואולי גם אינטרס אישי של משפחתי, שלי או של הקהילה בה אני חפץ.
כך זוכים לרהביליטציה אנשים כמו אריה דרעי, שלומי לחיאני, אפי נווה או עבריינים אחרים המנסים לחזור ולהתמודד על תפקיד ציבורי בכיר, גם לאחר שהורשעו בשחיתות וחלקם אף ישבו בכלא.
כך גם מתלכדות התופעות של משבר האמון הכללי ושל תפיסת האמת היחסית והקיטוב הפוליטי. במציאות הזו, האמון מבוסס לא על טוהר המידות, על הנאמנות של הנבחר או עובד הציבור לאמת (שהרי אין כזו) או למשימה המשותפת (שגם היא לא קיימת), אלא על הקִרבה שלו אליי והשייכות שלו למחנה שלי, או שייכות שלי למחנה שהוא מייצג.
אם הוא ״משלנו״, גם המרדף שלו אחר כוח, כבוד וכסף נתפס בעיניי כמוצדק, ראוי. אם הוא "נגדנו", שייך למחנה האחר, הרי ברור שהרדיפה שלו אחר כל אלה היא ביטוי עמוק לשחיתות. עבריינות, שדינה קלון, עונש והרחקה.
השיפוט המוסרי היחסי הזה הופך לחלק ממציאות החיים האישית שלנו. אם לבכירים מותר לקבל "הלוואות" או מתנות מחברים, לדרוש הקלות, טובות הנאה ופינוקים; אם להם מותר למנות בני משפחה, חברים או מקורבים ללא כישורים, לרשום דירות על שם קרובי משפחה, להעלים מס, לזייף כתובת מגורים כדי להיבחר בפריימריז או כדי להימלט מהנחיות הקורונה; אם מותר להם לזייף קורות חיים, הכול למטרות "טובות" – אזי גם לי מותר.
מותר לי, מפני שגם אני קורבן לשחיתות של אחרים. מותר לי, מפני שכך עושים כולם, ואם לא אפעל כך, הם ירמסו אותי. מותר לי, מפני שכך אני מאזן את השחיתות של המערכת כולה, שממילא אינה הוגנת וצודקת.
העובדה שאנחנו קורבנות למעשי שחיתות גדולים יותר, מצדיקה את המעשים הקטנים שלנו. אנחנו רק מתקנים את מה שהתקלקל כאן. המערכת רקובה, לא מעריכה אותי כראוי, לא מתגמלת אותי כפי שמגיע לי. למעשה אני כאן הקורבן. רודפים אותי. תופרים לי תיק.
אנחנו הרי לא פראיירים. ההצדקה הראשונה היא ״כך עושים כולם״, והשנייה היא ״יש לי סיבות ומטרות ערכיות ואידיאולוגיות שמצדיקות את השחיתות״. גם אני עסוק בדברים חשובים: בזכויות שלי בביטוח הלאומי, בבריאות של הילדים שלי עם הצרכים המיוחדים, בעזרה לאחיינית המוכשרת לקבל ג'וב.
הקיטוב, ירידת מעמדה של האמת והיעדר הסכמה, מביאים אותנו לתרבות של שחיתות. מכאן קצרה הדרך לרצון לבטל את עילת הסבירות, למשל. כשהמטרה מקדשת את האמצעים, התרבות כולה הופכת מושחתת.
ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת מאוניברסיטת רייכמן, כתב דוקטורט ומחבר ספר על העבירה של הפרת אמונים. לאחרונה יצא ספרו (עם ד"ר עמית לביא דינור): "משבר אמון – השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה" (הוצאת רסלינג).
