סיפורן של התצפיתניות באוגדת עזה, כפי שפרסמו בימים האחרונים ירון אברהם מערוץ 12, יניב קובוביץ' מהארץ ועוד לפני כן רוני זינגר בכאן 11, גילה צד נוסף למחדל 7 באוקטובר: ההתעלמות הגורפת של מפקדים בכירים מהתצפיתניות.
מעדויות רבות של תצפיתניות ששרדו, רובן מכיוון ששהו בבית באותה שבת, עולה מסכת שיטתית של התעלמות מההתראות שהעבירו על ההכנות המבצעיות ההולכות ומתגברות של חמאס. מבצעית של החמאס להשמדת תצפיות, טנקים ופריצת הגדר שהולכת ומתגברת. התראות התצפיתניות לא רק נדחו אלא גם נענו באיומים על העלאה למשפט, הטחה בהן שהן צעירות ושהמפקדים בשטח מכירים את החמאס בניגוד אליהן ושההתראות אינן תואמות את המודיעין.
התצפיתניות, שהסתכלו על רצועת עזה במשך 9 שעות ביום מבלי להניד עפעף, מכירות את הגזרה שלהן באופן מושלם. בניגוד למפקדים הבכירים ולגופי המודיעין שהשתמשו בכלים טכנולוגיים ובהערכות מסובכות, הן השתמשו בכלים יחסית פשוטים: עיניים והיגיון בריא. הן, שהוכשרו להכיר כל דמות, כל כוח וכל שינוי בגזרה הצליחו להבין את מה שחיל מודיעין, השב"כ וכל מפקדי צה"ל לא הצליחו להבין: חמאס מתכנן משהו גדול.
התצפיתניות, כך מתברר, עשו את עבודתן באופן מעורר הערכה. כפי שעולה מהדיווחים השונים, ההתראות שלהן מוכיחות לא רק כושר ניתוח אלא גם תושייה ומלחמה דון קישוטית במפקדים שלא ששו להקשיב להן.
אלא שהתצפיתניות סבלו מליקוי אחד שקשה לתקן: הן נשים, ולא סתם נשים, אלא נשים צעירות בדרגות נמוכות במערכת הצבאית. כמו בסיפור של קפקא, הן מילאו את כל ההוראות והפקודות הנדרשות, ישבו 9 שעות אחרי 9 שעות, מילאו יומנים בהתראות ובאירועים מבלי לדעת שאין להן דרך להשפיע על המציאות.
לתופעה הפשוטה והנפוצה מדי של התעלמות מעמדות ומקולות של בני אדם מקבוצה מסוימת רק על בסיס השתייכותן לאותה קבוצה יש שם: אי צדק אפיסטמי. אי צדק אפיסטמי יכול להתבטא בזלזול של עדויות של גורמים מקבוצות מוחלשות, למשל פקפוק בהסבר שנותנת אישה לתופעה לעומת הסבר שנותן גבר רק בגלל המגדר שלה. מדובר בתופעה מוכרת שחוזרת על עצמה ביחס למגדר, גזע וחלוקות נוספות והיא משתנה בין חברה לחברה ובין מגזר למגזר.
יתכן מאוד שהחברה הישראלית, לדוגמא, נוטה ככלל לזלזל בעמדותיהן של נשים לעומת גברים, אך במערכת הצה"לית שהיא מערכת גברית באופן מובהק – הדבר חמור עוד יותר.
העיוות הזה הוא תולדה של תפיסות חברתיות ואינו בהכרח מודע וזו גם הסיבה שקשה לתקן אותו והוא טומן בחובו לעיתים דעות קדומות על אותו המגזר: "נשים הן היסטריות וגברים קרי רוח", "מיעוטים נוטים לשקר או להגזים". כך, למשל, עלול להיווצר מצב שעדותו של בן מיעוטים במשפט תיחשב לפחות אמינה עקב התפיסה המוקדמת שיש לשופט או למושבעים.
באופן קלאסי, כאשר אנחנו מסתכלים על אי צדק אפיסטמי אנחנו מתרכזים באדם שמנסה להעביר מידע וחווה זלזול. ברור שהוא חווה אי צדק מכאיב ומכעיס שלוקח ממנו את קולו. נסו לדמיין את התצפיתניות ששרדו את התופת של 7 באוקטובר וראו את חברותיהן נרצחות ונחטפות לאחר שהן התריעו פעם אחר פעם, כולל בלילה שלפני.
איך זה מרגיש לדעת שמילאת את תפקידך בצורה הטובה ביותר, ניתחת באופן מושלם את המציאות ואפילו אזרת אומץ להתעמת עם מפקדים בכירים בעניין, אבל כלום לא עזר? לא משנה כמה צעקת – בצד השני היה מישהו שלא יכול לשמוע אותך, שלא יכול להבין מה שאת אומרת, שבינו לבין המילים החכמות שלך יש מיסוך.
בדיוק כמו שתושבי עוטף עזה קראו לעזרת המדינה וגילו שאף אחד לא בא, התצפיתניות ידעו שהן יכולות לצעוק כמה שהן רוצות אבל אין מי שישמע. זו חוויה נוראית של חוסר כוח, של חוסר קול ושל הקטנה, וזאת אחריותנו להוקיע את היחס הזה ולהחזיר תחושת סוכנות לאותן הגיבורות שעשו את כל שמוטל עליהן ואינן אשמות בדבר, להפך. אמנם למי שניצלה בזמן שחברותיה מתו קשה לחוש גאווה, אבל עלינו, ובטח על הצבא, מוטלת האחריות לדאוג שהן יפטרו מכל אשמה שיש להן.
אך מלבד אי הצדק שנעשה לגורם המושתק, אי הצדק נעשה גם כלפי כולנו בכך שהמערכות שאמורות להגן עלינו נכשלות בכך עקב דעות קדומות והשתקת קולות שלא מסתדרים עם הקונספציה או עם הדרך בה המפקדים הבכירים מתנהלים.
ב-7 באוקטובר למדנו שחוסר השוויון שמתבטא בהתעלמות מנשים צעירות שמכירות את הגזרה, כנראה טוב מגורמים בכירים מהם – עולה לנו בדם.
והאמת היא שאנחנו משלמים מחיר בכל מקום שבו אנחנו מזלזלים בקבוצות שונות.
ראשית מכיוון שאנחנו לא מנצלים את כלל הכישרון שיש בידינו, דבר שלמדינה שמתמודדת עם אתגרים מורכבים כל כך אין פריווילגיה לעשות.
שנית, מכיוון שאנחנו מאבדים קולות שונים, שיכולים לאתגר באופן מהותי את הלך המחשבה הרגיל. אם נמשיך להקשיב רק לעולם לקולות שגדלו באותם המקומות, חוו את אותן חוויות ונשאו איתם את אותה נקודת מבט – לעולם לא נוכל לאתגר באמת את הקונספציות.
התיקון של הכשל הזה דורש יותר מאשר לתלות שלט באוגדת עזה שיגיד "תקשיבו לתצפיתניות".
הכשל הוא תוצר של תרבות, של חוסר שוויון עמוק במערכת הצבאית ובכלל. נשים יכולות לספר טוב ממני על אינספור חוויות של השתקה, הקטנה והסגברה, גם כאשר אין ספק שהן מבינות יותר מהצד השני.
ואלו לא רק נשים, אלו גם בני מיעוטים וכל מי שנתפס כחיצוני למערכת ולחברה.
7 באוקטובר מלמד אותנו ששוויון הוא לא רק אידיאל יפה ונכון מאין כמותו לחתור אליו, הוא גם הדרך היחידה שלנו לבנות חברה מתפקדת שמתמודדת עם אתגרים מורכבים ולא לוקה במחדלים עצומים, רק משום שיש מי שקולה החשוב לא נשמע.
שניר קליין הוא עו"ד לזכויות אדם
