חברות שמעסיקות פועלים בשחור, גורמים עברייניים שחדרו לענף כדי להלבין כספים, סכנת חיים יומיומית, ובעיקר – עצימת עיניים מצדנו | מכיוון שלרוכשים לא אכפת, יצאנו לבדוק מי מרוויח ממחירי הדירות המאמירים ומי משלם את המחיר

עבור רובנו – כלומר אתם, או למי מכם שיש את האמצעים לכך, לנוכח העלייה התלולה במחירי הדיור – רכישת דירה חדשה מסתכמת במו"מ ובביקורים מזדמנים במטרה לבדוק את קצב ההתקדמות של בנייתה. אבל מאחורי הקלעים של החתימה על החוזה עם היזם או המשווקים שלו, אלו שעמלים יותר מכל על הפיכתה של קרקע לבניין הם מי שאפשר לכנות "שקופים" – עבורנו ודאי, אך לעיתים גם עבור אלו שמרוויחים על גבם את הונם.

הם עובדים שעות רבות, בשמש הקופחת ובגשם השוטף, ומתנהלים בשגרה בחשש מתמיד לחייהם. רק בשנת 2021 נפגעו עד כה 473 עובדים, ויותר ממחציתם הם פועלי בניין (251). לפי נתוני עמותת "קו לעובד", 34 פועלי בניין נהרגו השנה. בניסיון לפרק את המוקש, יצאתי למסע בתחנות שונות שמרכיבות את הבניין, והכרתי את האנשים שבשולי הבמה ואת חייהם.

תחנה ראשונה | ההונאה
כשהעבריינים מזהים הזדמנות

תמונת המצב הבטיחותית שונה בכל אתר בנייה, וייתכן שהחיים והמוות הם ביד השיבוץ. לא מעט תלוי במנהלי הפרויקט, ולעיתים גם ברוח שנושבת מכיוון היזמים. אלה, מן הסתם, הם המרוויחים הגדולים מכל מיזם: כל מגדל שנבנה בתל אביב יניב ליזם רווח של עשרות מיליוני שקלים ומעלה. בניין יניב רווח של מיליון עד עשרות מיליונים. מתברר שיש כאלה, מעטים אומנם, שהסכומים הללו אינם מספקים אותם, והם מחפשים דרכים לחסוך בבטיחות או באיכות.

ככלל, מתוך הסכום שאנחנו משלמים על דירה, היזם צריך לשלם לשלל ספקים: ארכיטקטים, קבלני בניין, קבלני מעליות, מהנדסי ביוב ועוד. אלה, בתורם, צריכים לשלם על החומרים ולפועלים. האחרונים, כמובן, הם החוליה החלשה בשרשרת: אלה שמשלמים את המחיר על ליקויי בטיחות, על כשלים ועל גחמות של מנהלים.

נשאלת השאלה אם יש הלימה בין מחירי הדירות, שעלו בצורה דרסטית, לאיכות החיים של הפועל. לפי דן ורשבסקי, מנופאי ובשש השנים האחרונות גם יו"ר האיגוד, התשובה שלילית. "לפועל אין איכות חיים", הוא אומר. "המשכורות הן אותן משכורות. אולי עלו טיפה".

הבעיה בענף הבנייה לא מתחילה בבטיחות ולא נגמרת בה. לפי ורשבסקי, ולפי עדויות נוספות שיובאו בהמשך, זהו תחום פרוץ לחלוטין: שלל תאונות עבודה, פיקוח אפסי, ניצול, חוסר שקיפות והרבה הרבה כסף שחור.

על הנייר, המשכורת הממוצעת של עובד בניין היא 6,000 שקל בחודש. מנופאי אחרי הכשרה ירוויח כ־52 שקל בשעה, בעת שהיקף השעות משתנה לפי צורכי המעסיק. בפועל, המשכורות עשויות להיות גם גבוהות יותר. פועל פלסטיני יכול להרוויח 7,000־9,000 שקל בחודש, מולדובי או בולגרי בסביבות 11,000 שקל, ומשכורתו של פועל סיני יכולה להגיע ל־18,000.

נשמע סביר, אבל הלכה למעשה עובדי הבניין מוחזקים כבני ערובה, שכן יותר ממחצית המשכורת שלהם אינה מדווחת. "בשש השנים האחרונות נכנסו גורמים עברייניים לענף הבנייה", אומר ורשבסקי. "למה הם נכנסים לענף? בגלל הכסף השחור. הלבנת הון. יש הרבה חברות בנייה קטנות שנפתחות רק בשביל הכסף. הם עוקצים את המדינה. אם הענף היה עובד בלבן, המדינה הייתה יכולה לגבות מיסוי של 140 מיליון שקל בחודש".

נשמע כמו מקרה קלאסי שבו יש למדינה אינטרס להתערב, אך לפי ורשבסקי, כסף הוא גם הסיבה לכך שזה לא קורה, מפני שברגע שהמדינה תפעל כדי להסדיר את הענף, יהיה עיכוב בבנייה, והדבר עלול לגרום לפשיטות רגל רבות. "בנית פה שיטה דפוקה", הוא אומר. "בדיוק כמו שעכשיו ניפחת את המחירים של הדירות. היה אפשר להתמודד עם זה לפני 15 שנה, כשראו שהדירות עולות".

לטענתו, הלבנות הכספים והזלזול בבטיחותם של העובדים שזורים זה בזה, והם הפיגומים שעליהם נבנה הענף כולו. יש קשר ישיר בין העבודה בשחור לבין הניצול, התאונות ומקרי המוות של עובדי הבניין. כאשר לא שומרים על הזכויות של עובדים, זה משפיע באופן ישיר על הבטיחות שלהם.

תחנה שנייה | המנופאים
אל תביטו מטה

על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, אסור לעבוד יותר מ־12 שעות ביום, כולל שעות נוספות, וכן אין להעסיק אדם יותר מ־58 שעות בשבוע. אך התשלום בשחור מאפשר לעקוף את החוק. לרוב יום עבודה של מנופאי מורכב מ־12 שעות על המנוף. אבל מפני שרוב המנופאים מועסקים דרך חברות כוח אדם, אם הם יתלוננו על הפרת החוק, פשוט יחליפו אותם. במצב כזה, אין בכלל מה לדבר על בטיחות.

השם ניסים ללוש אולי מצלצל לכם מוכר בשל סיפורו האישי העצוב, שהגיע לכותרות בקיץ האחרון, כשקארין אשתו נפטרה בעת שילדה. במקצועו, ניסים הוא מנופאי, אך בחודשים האחרונים הוא אינו עובד מאחר שהוא נשאר בבית, מטפל בבתו הבכורה ובתינוקת. כשישוב לעבודה, לא יעלה על מנוף, בשל הסיכונים, וישמש כאחראי על המנופים.

"אני מנופאי כבר עשר שנים", הוא מספר. "אני מתחיל את יום העבודה שלי בשעה מוקדמת מאוד בבוקר. בשש וחצי אני כבר שם  –  עד שש וחצי בערב. 12 שעות ביום, ואפילו ביום שישי שמונה שעות. אלו הם אילוצי הענף, ונדיר למצוא מנופאי שעובד פחות. מובן שזה גובה מחיר יקר מאוד: הזמן שנותר להקדיש למשפחה ולגידול הילדים הוא מועט ויש סכנה לבריאות. השקופים בענף הם רבים, אבל המנופאים הם המסכנים ביותר".

ללוש מתאר עבודה מסוכנת מאוד, שמתנהלת בתנאי בדידות קיצונית. "הם נמצאים על המנוף, שהוא אבי העורקים של אתר הבנייה", הוא מסביר. "המנופאי שחוק. הוא צריך לתת מענה ל־70 אנשים באתר הבנייה. במשמרת של 12 שעות יש הפסקה אחת של חצי שעה – ורק הירידה מהמנוף לוקחת 10 דקות. המנופאי מביא לשם אוכל, ועל צרכים לא נדבר. אדם חזק מאוד מסוגל לעשות את זה חודש, אבל בענף הזה אנשים עושים את זה שנים, ורמת השחיקה שלהם היא מטורפת".

בזמנו התייחס שופט בית המשפט העליון מישאל חשין לזכויות הפועלים, ואמר שרובם נכונים לשאת את הפגיעה בכבודם ובחירותם, בלית ברירה. גם אם הסדרים מסוימים נבנו למצער לטובתו של אדם, החברה המוסרית לא יכולה לאפשר אותם, כך הסביר.

"להיות מנופאי זה להבין שאתה ­­­­­­חשוב באתר, אבל שאתה שקוף", ממשיך ללוש, "שתופסים ממך מכונה ולא בן אדם, ואתה צריך להבין שמצופה ממך להגיב כמכונה – לא מתעייף, לא חולה, לא צריך חופשים".

כמו ורשבסקי, גם ללוש מדגיש את היותו של השוק פרוץ לחלוטין כנקודה המרכזית שגורמת לכל הבעיות. "יש חברות כוח אדם שמוגשות נגדן האשמות חמורות, אז הן פועלות במשך שנה, ואז סוגרים את החברה ופותחים חברה אחרת בשם שונה", הוא אומר. "ויש המון בשחור. יש בחור באשקלון שהתהפך עם המנוף, והתברר שעבד דרך כוח אדם שלא שילם לו ביטוח לאומי, ובגלל זה היה בעייתי מאוד להציג את זה כתאונת עבודה".

ללוש מספר שאשתו קארין ז"ל תמיד רצתה שיירד מהמנוף ויעשה שינוי. "אני מנסה כבר שנתיים־שלוש לפתח אלטרנטיבות, אפילו תחביבים, כדי שאם אשבר לגמרי, יהיה לאן ללכת", הוא אומר. "אבל אי אפשר ללמוד תוך כדי המנוף, אי אפשר להירשם ללימודים במכללה. אנחנו עובדים ככה, כמו רובוטים, במשך המון שנים, מאתר לאתר. זה קשוח מאוד".

מה שקרה עם קארין גרם לך להגיע לתובנות?

"ברור. כשנמצאים בעין הסערה קשה למדוד את הדברים. עכשיו אני עובר ליד מנופאים ובוכה על עצמי. לא סתם קוראים לזה 'שעות נוספות', הן נוספות על חשבון משהו – הבריאות שלך, המשפחה שלך. אנחנו משלמים את המחיר, והשינוי הזה לא יכול לבוא מתוך המנופאים שמפחדים על מקום העבודה שלהם. הם מחכים שמישהו ידאג להם".

תחנה שלישית |  באתר
מסע בין פיגומים

בין גורדי השחקים הגבוהים של תל אביב יש שלל פיגומים – שתי וערב של ברזלים, מעוטרים בפועלים, לכל אחד חזות תרבותית אחרת, עוטים תלבושת אחידה של קסדות ואפודים כתומים זוהרים.

באחד ממבוכי הפיגומים אני פוגשת את אוריאל, מהנדס בניין שהגיע לתחום דרך סבא שלו, שהיה מנהל עבודה. בחיוך שחציו שמח וחציו עצוב, הוא מספר על האתגרים הרבים הגלומים בענף – אתגרים הנדסיים, אתגרים הנוגעים לשעות העבודה, לחוסר הוודאות, וכמובן – לתקריות בטיחות. החברה עורכת תחקירים פעם בחודש, הוא מספר לי, אבל מאחר שהענף פרוץ ואין בו פיקוח הדוק, לעיתים קרובות הפקחים אפילו לא נכנסים לאתר.

עניין הבטיחות באתרים מסוימים מקבל תפקיד משני לעומת המשימות הרבות שעל התזמורת הקבלנית להספיק. לפני 4־5 שנים הייתה אותה תזמורת מסתובבת עם פחות כלים – חובת חבישת הקסדה, הרתמה והווסט הוחלה רק בשנים האחרונות.

בתקופת הקורונה ייסדו בהתאחדות בוני הארץ את התוכנית "כוכבי בטיחות" לחברות הבנייה. זו מעניקה כוכבי בטיחות לחברות שעומדות בתנאים מסוימים, במטרה להפחית את מספר התאונות באתרי הבנייה ולהטמיע תרבות חדשה באמצעות ייעוץ והדרכות.

בישראל כמו בישראל, גם זה כמובן לא בחינם, והטיפוס לכוכב הראשון בתוכנית – שכוללת כאמור הדרכות וייעוץ –  יעלה לחברה גדולה 70,000 שקל, ולחברות קטנות כ־15־20 אלף שקל. "אנחנו קיבלנו כוכב בטיחות", אוריאל מספר, "אבל הדרך ארוכה כי אצל אנשים מושרש כבר במשך עשורים שאבות אבותיהם היו עובדים ככה, בלי קסדה, בלי וסט".

עלות הקמה של הבניין שאנחנו מתהלכים בו מגיעה לכ־30 מיליון שקל. דירה ממוצעת בו תעלה כ־3 מיליון, והנתח שיישאר לחברה הוא כ־70 מיליון שקל. לאחר חישוב גס של עלויות, תשלום לעובדים ומסים, הרווח לחברה יעמוד על כ־30 מיליון שקל. לא רע.

באתר אני פוגשת ארבעה פועלים – עבד, רסלן, ולרי ויורי – שניים פלסטינים ושניים מולדובים. הם מרוויחים 8,000־9,000 שקל בחודש. "במקרה כזה, כנראה שתסתום את הפה, תעשה את העבודה ותחזור הביתה לחיות את החיים שלך", הוא אומר. "אפילו הסינים הם חבר'ה שבאים ממשפחות מכובדות. בנוגע לפלסטינים, זה כבר כל החיים. אם אין סיבה יותר טובה, הם לא יקומו בשתיים בלילה כדי לעבור במחסומים או לא לראות את המשפחה שבוע ימים".

רסלן הוא מאלו שחוזרים בכל יום לביתם. "אם אני לא אראה את המשפחה, לא אעבוד", הוא אומר. לפיכך הוא מתחיל כל יום בבילוי של שלוש שעות במחסום. בחזור זה לוקח בערך שעה. עבד, לעומתו, נשאר במהלך השבוע באתר, וחוזר למשפחה, ליד שכם, בסופי השבוע. ולרי ויורי הגיעו לכאן כי במולדובה אין להם עבודה.

"יש מקומות טובים, ויש מקומות לא טובים", אומר עבד. "אני מכיר חברות שמשלמות 170 שקל ביום, אבל אני מקבל 270, ויכול גם להגיע גם ל־300 שקל ביום".

אף שלטענתו הוא נהנה מהעבודה בענף, את הילדים שלו הוא היה מעדיף לראות במקצועות אחרים. "אני רוצה שהם ילמדו", הוא אומר. "אבל בסוף אין עבודה. גם מי שיש לו עבודה, נניח כמורה, הולך אחר כך לעבוד כחקלאי או כפועל. יש לנו מורה בכפר שמשלים הכנסה בחקלאות באריאל". אח של עבד, למשל, שילם 150,000 שקל כדי לסיים את לימודיו אוניברסיטה, ומאחר שלא מצא עבודה, הלך לעבוד כפועל בישראל. אם כך, למה שהילדים שלך ילמדו, אני שואלת. "שיהיה להם לפחות משהו", הוא עונה. "אם מישהו לומד, הוא יהיה חכם".

אתה מרגיש בטוח?

"רק אללה יודע. הכל תקין והכל בסדר, ואז נופל משהו. הכל הפתעות".

אני מסתובבת עם אוריאל באתר, שיהפוך לבניין ממש בקרוב. מהקומה השלישית אני מתבוננת מטה, בפועלים שיצאו להפסקה, מעשנים סיגריה וצוחקים. המסכנים האמיתיים, אוריאל מספר לי, הם הערבים הישראלים בענף: "ערבים־ישראלים בענף הזה הם משהו שהולך ונשחק", הוא אומר. "וזה קשה נורא".

למה זה קשה?

"כי מצד אחד את חלק מהמציאות פה, אבל מצד שני את מקבלת שכר שקרוב לשכר המינימום, על עבודה קשה מאוד. כל החסרונות שאת יכולה לדמיין נמצאים פה. עדיף ללכת לעבוד בעבודה אחרת, אבל שם לא יקבלו אותם. ענף הבנייה מקבל כי הוא צריך".

אתה מרגיש שיש פה גזענות?

"לא, אבל זה עניין של רווח והפסד. אם אני מרוויח מהם, אני לא אדבר על גזענות, אבל אם לא הייתי מרוויח מהם כלום – לא הייתי לוקח אותם. מדברים על הרמוניה, ואני באמת מת עליהם, הם חבר'ה סבבה ואנחנו ביחסים טובים, אבל תשאלי לא רק אותי, כל בן אדם, אם היה צריך לבחור בין ערבי ליהודי, הוא היה לוקח יהודי. את יודעת, פעם הגיע אדם שאמר שהוא לא מוכן שערבי יישן לו בדירה. לא היה נעים לי להגיד לו שיש כמה סיגריות של ערבים מתחת לבלטות״.

תחנה רביעית | מטייחים
ערבב את הטיח

מ', בן 29, אזרח ירדני ופלסטיני, התחיל לעבוד בירדן עם אביו כשהיה בן 16.5. בגיל 19 חזר לשכם, מפני ששם מרוויחים יותר ומפני שבישראל מותר לפלסטיני להתחיל לעבוד רק מגיל 22. "בגיל 20 נכנסתי לפה מהגדר בלי אישור", הוא משחזר. "במחשבה שלי,  בעיקר היה שאני לא בורח מהמשטרה. הרי מה יעשה השוטר, יהרוג אותי? הוא אולי ישאל אותי מי אני, ואני אגיד לו שאני עובד. זה לא שאני עושה משהו לא טוב".

כמו עבד ורסלן, גם מ' מדבר על הפקקים והמחסומים שמקשים את החזרה הביתה. כמו עבד, גם הוא מעדיף להעביר את ימי השבוע בבניין שהוא בונה בתל אביב, ובסוף השבוע לחזור לאשתו ולילדה שלו.

"אף אחד לא מבסוט שהוא משאיר את המשפחה והילדים שלו ובא לפה, אבל יש לזה שני צדדים", הוא אומר. "יש אנשים שאומרים שנוח להם לישון פה מראשון עד חמישי ולא לחזור הביתה. בגלל הפקקים צריך לקום בשלוש וחצי, ועד שתגיע לעבודה… בשביל מה? אני מפסיד את כל הכוח שלי רק בנסיעות".

כראש צוות, מ' מרוויח כ־10,000 שקל בחודש עם בונוסים ("במזומן, רק במזומן"). פועל "רגיל" באתר שבו הוא עובד ירוויח 6,000־7,000 שקל. לעומתם, מהנדסים, מנהלי עבודה, קבלנים ויזמים ירוויחו הרבה יותר. לפי סקר של קבוצת CivilEng, שנערך בשנת 2018, מהנדס ביצוע מרוויח 11,000־25,000 שקל בחודש, תלוי בוותק שצבר, ומנהל פרויקט יכול להרוויח 16,000־38,000 שקל בחודש.

"מי שנותן את העבודה לוקח יותר, ויש גם בונוסים בשחור. אם אתה עובד חוקי במדינה, זה לא שווה לך", מספר מ', שלדבריו המעסיקים לא מוכנים לומר לו כמה יעלה הבניין שהוא בונה – כנראה כדי לחסוך ממנו את תחושת הניצול –  וגם כמה עולה אישור העבודה שלו בישראל. בדקתי בשבילו, והסכום הוא 1,000־2,500 של בחודש, תלוי בגודלו של הקבלן.

בעבר היה הרישיון מותנה בעובדה שהעובד יועסק בידי המעסיק המסוים שהזמין אותו לעבודה, ובסיום ההתקשרות איתו הרישיון היה פוקע, והמעסיק אף היה צריך להתחייב שאותו עובד יעזוב את המדינה. על העובד חל איסור לעבוד אצל מעסיק אחר או לעבוד בעבודה נוספת. בג"ץ פסל את ההתניה הזו ופסק שאינה חוקתית, שכן היא פוגעת בכבודו ובחירותו של האדם. כך נוצרה תמונת מצב מיוחדת, שבה האנשים שבונים בידיהם את מדינת ישראל לא מורשים להיכנס אליה, לא מורשים לנהוג בה, ועוברים מסכת ייסורים כדי לעבוד בה.

"בכל העולם, מישהו משלם כדי ללכת לעבודה? רק אצלכם זה ככה", הוא אומר. "יש כאלה שקונים אישור מקבלן. משלמים לו רק שיוציא להם אישור לעבוד, ורק אז מגיעים לפה לחפש עבודה".

עד שמלאו לו 22 עבד מ' בישראל ללא אישור. "הייתי מסתובב בתל אביב כמו מישהו שגר פה", הוא מספר. "הייתי שוכר דירה עם האנשים שעבדו איתי, אתה מביא אחד שיש לו אישור, והוא שוכר את הדירה. גם אם חס וחלילה תהיה משטרה, מה יעשו? כלום. לוקחים אותך לתחנה, וקדימה – הביתה".

מ' בנה את ביתו בשכם. 130 מ"ר, וילה. העלות: 170 אלף שקל. אפשר לשער שבישראל זה היה עולה יותר ושהרוכש היה משלם סכום הגבוה פי 20. בתקופת הקורונה, הוא נשאר באתר למשך 50 יום ברצף. "אשתי הייתה בהריון ושלחה לי אוכל מהכפר", הוא אומר. "היינו שולחים מונית מהכפר עד המחסום, והקבלן היה לוקח מהמחסום".

אומנים שקופים

בעבר נחשבו הבנאים לאומנים כמעט. היום רובם אנשים שקופים לחלוטין, וטרם פגשתי רוכש דירה פוטנציאלי שחקר ובדק כמה פועלים נפצעו או נהרגו באתר שבו הוא מבקש לקנות לעצמו בית. ככה זה, בסופו של דבר, רוכש הדירה, היזם, הקבלן, המהנדס, הפועל – כולם אינדיבידואלים עם רצון לקיים את חייהם. כל אחד ועיסוקו, כל אחד וחלומו.

אומנם ענף הבנייה עבר, ועודנו עובר, שינויים מבורכים – יחס הולם יותר לפועלים, תנאים הוגנים, סביבה בטוחה – ונוסף על כך, יש גם תמונה ורודה יחסית של דו־קיום, של אחווה. ובכל זאת, הבעיה העיקרית היא שהתחום פרוץ לחלוטין. בין השאר, משום שעל עשרות אלפי אתרי בנייה יש כמאה פקחים, ויכולת ההשפעה שלהם היא מזערית עד לא קיימת.

הרבה אנשים טובים הציבו לעצמם מטרה לתקן את הענף, אך עד שהממשלה לא תפקח את אוזניה, תטפל ברעות החולות של הענף ותערוך הסדרה גורפת – כנראה חלוקת הצדק באתרי הבנייה תמשיך להיות ספורדית ותיוותר עניין של מזל. כמו שאמר אברהם שטרן בשירו: "אם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים, יקברונו בלילה בלאט… כבמלט נדביק הגופות ללבנים, ובניין המולדת נקים".

–

• הרבה יותר מפיצה | מאת נויה מטלון
• קול הרע"ם | מאת מורשד ביבר
• לסדוק את החומות | טור עורך מאת יהודה שוחט