כשמגיע הקיץ, כל יציאה לרחוב מלווה בהכנה רגשית. אני מחשב את המסלולים שלי לפי כמה צעידה בשמש מצפה לי. אני מצמצם הליכה ברחוב, מנסה להגיע גם למקומות קרובים בנסיעה בתחבורה ציבורית, מוצא את עצמי נכנס לחנויות רהיטים, למרות שיש לי את כל מה שאני צריך בבית וגם ככה אין לי כסף לספה חדשה, רק כדי להעביר את ההמתנה לאוטובוס בתוך חנות ממוזגת, כי רוב תחנות האוטובוס לא מספקות צל. חולצה להחלפה בתיק הפכה כבר ממזמן לדבר הכרחי. התחושה היא שפשוט אין לאן לברוח מהחום.
הקיץ הנוכחי היה (ועודנו) מהחמים שידענו. בכל רחבי העולם, וגם כאן בישראל, הכו גלי חום. יולי היה החודש המתועד החם ביותר בהיסטוריה, ושיחה על מזג האוויר הפכה מקלישאה לשיחה החמה בעיר. תחזיות שפורסמו לאחרונה צופות לנו חורף גשום במיוחד. גם כאלה אנחנו מכירים. שכונות שהופכות לשלולית ענקית כשזה קורה, כי מערכות הניקוז לא ערוכות. תשאלו את תושבי שכונת הארגזים בתל-אביב, למשל. בשנים קודמות, אירועים כאלה גם הביאו לשטפונות בנהריה ובתל אביב-יפו ועלו בחיי אדם. גם להם פשוט לא היה לאן לברוח.
שתי התופעות האלו הן חלק מהמציאות החדשה של חיינו – חיים בעידן של משבר אקלים. במקרה הטוב אנחנו מסתובבים עם חולצה להחלפה בקיץ, וגרביים ונעליים להחלפה בחורף, במקרה הרע זה נגמר במוות. החיים האלו יהיו מסוכנים יותר. שינויי האקלים, שנגרמים כתוצאה מפעילות אנושית, מתבטאים בשלל אירועי קיצון אקלימיים שכל אחד מהם פוגע בנו בדרכים אחרות: החל מהתארכות הקיץ והתעצמות גלי חום ושריפות, דרך בצורות ועד לאירועי גשם אלימים. לפי מחקר של אוניברסיטת ת"א ב-2022, כל גם חום מביא איתו תמותה עודפת של 45 בני אדם.
אני לא כותב את שורות אלה כדי להיות נביא זעם, אלא כדי להראות שזו לא בעיה עתידית ושהפתרונות לא ינחתו עלינו משמיים. אבל אם אנחנו יודעים מה צפוי, אנחנו גם יכולים להתכונן, ואולי אפילו נגלה שהמרחב הציבורי יכול להיות נעים יותר משאנחנו חושבים.
מי שאמורה ויכולה להוביל את ההתמודדות עם המשבר היא הממשלה, אך בימים אלו היא עסוקה בדברים "דחופים" יותר, כמו הרס המרחב הדמוקרטי. ממשבר האקלים היא מתעלמת, ואם חבריה ימשיכו לקבל השראה מהימין האמריקאי – לא ירחק היום שבו יטענו שמדובר בקונספירציה שמאלנית. לכן, בזמן שהשרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, ממלאת את היומן שלה בפגישות עם עסקנים מהליכוד בשביל לשמור על הכיסא שלה בפריימריז הבאים, המשימה הזאת חייבת לעבור לערים, ובמיוחד לגדולות והחזקות. אלה יכולות לא רק לקדם תכניות היערכות שיטיבו עם תושביהן, אלא גם להדגים מה צריך לקרות ברמה הארצית בשני אפיקים רלוונטיים: צמצום פליטת גזי חממה מחד, והיערכות לשינויי האקלים שבכל מקרה תוקפים אותנו.
באפיק הראשון – ערים כמו ירושלים, תל אביב-יפו, באר-שבע או חיפה צריכות ללמוד מג'לג'וליה, למשל. עיר שבה מתרחשת לא פחות ממהפכה אנרגטית בהנהגת העירייה, שהציבה על גגות מבני הציבור פאנלים סולאריים – שחוסכים בפליטה של גזי חממה, והם גם רווחיים. במדינה שטופת שמש כמו שלנו – זה ממש מתבקש שעיריות נוספות יעודדו מהפכות מסוג זה. הן גם יכולות לשנות את סדרי העדיפויות בתנועה בעיר ולתעדף תחבורה ציבורית על-פני רכב פרטי עם יותר נת"צים, למשל. כשמירי רגב רוצה לבטל אותם, העיריות צריכות להראות לה שאפשר אחרת. גם פה יש כמה רווחים: יותר שקט, פחות זיהום אוויר, פחות פקקים והרבה פחות גזי חממה שמשתחררים לאטמוספירה ואופים אותנו לאט-לאט. בימים שבהם משרד התחבורה מוריד מהאתר שלו דו"ח רשמי שמזהיר מפקקים חריגים בחודש ספטמבר, ואז מגיב לכתבה בנושא עם שלל פתרונות טכנולוגיים שנשמעים לקוחים מספר של ז'ול ורן (האם שמעתם על הרחפות?) – עיריות יכולות וצריכות להדגים איך נראה טיפול אחראי בבעיה, ואיך באמת משחררים אנשים מהתלות ברכב הפרטי.
אבל בכך לא נגמרת העבודה: העיריות צריכות גם להכין את המרחב הציבורי. לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי ממתין לאוטובוס בתחנה בדרך קיבוץ גלויות. כתבתי "תחנה", אבל למעשה מדובר היה בעמוד, וזהו. לא הייתה שם תחנה פיזית, לא ספסל, לא שמשיה. כשהאטובוס כלל לא הגיע, נצמדתי לחלון הזכוכית של אחד הבניינים באזור, שהייתה קרה בזכות המזגן בפנים. עיריות צריכות לדאוג שההמתנה לאוטובוסים תהיה בתחנות מוצלות ונעימות, ובכלל עליהן לטפח טבע עירוני שכל-כך חסר כאן במקום עוד אספלט ובטון. כמה זה כבר משמעותי? דרום ת"א, שמתאפיינת בפחות עצים ויותר אספלט, חמה לפעמים ב-7 מעלות יותר מצפון העיר, לפי מכון המחקר "מוסד שמואל נאמן". זה מתחיל בנטיעת עצים ובעיקר הפסקת כריתת עצים בוגרים – שנותנים לא רק צל, אלא גם מורידים את הטמפרטורה, זה ממשיך בפתרונות הצללה טקטיים, כדוגמת שמשיות וגגונים היכן שעוד אין עצים, ומגיע עד השקעה בגגות ירוקים ובברזיות, בסגירת רחובות לכלי רכב ובהפיכתם למדרחובים מוצלים, בנטיעה של יערות מאכל ואף בקידום של חקלאות עירונית. בערים כמו סיאול, למשל, הפכו אוטוסטרדות שלמות לפארקים מלאי עצים. בהתחלה כולם שואלים איך ניתן לוותר על הכביש, ואחר-כך לא מתחרטים לרגע. כל צעד כזה מחזיר עיר חיים, מחבר בין חלקיה והופך אותה למוכנה הרבה יותר לעתיד.
גם בתחום הבנייה יש לעיריות מה לעשות. ענף הבנייה הוא אחד מהענפים המזהמים ביותר, ובנייה לפי תקנים ירוקים מתקדמים היא צו השעה. בברצלונה, למשל, הקימו מקלטי חום – מרכזים עירוניים מקוררים שאליהם אפשר לברוח בימי החום. בערים שלנו, פתרון כזה הוא הכרחי. ולבסוף, על העירייה להכין גם את שירותי הרווחה שלה לעידן החדש ולהבטיח שיינתן מענה אקטיבי לזקוקים לכך. בערים גדולות בעולם, למשל, יוצרים קשרים עם אנשים מבוגרים בעת גלי חום ומוודאים שיש להם כל מה שהם זקוקים לו, ואם צריך – עורכים עבורם קניות וכן הלאה. הכל כדי שלא ישארו להתמודד לבד. זה צריך לקרות גם כאן.
ההצעות האלו אינן חלום. הן כולן אפשריות, וכבר מתרחשות בעולם וברמה מסוימת גם בארץ. כעת עלינו לקחת זאת צעד קדימה, ולהבטיח שכל זה קורה בהקדם. כך נרוויח לא רק יותר ביטחון בימי משבר, אלא גם ערים נעימות יותר. וזה כבר רווח נקי, ולא רק מגזי חממה.
איתמר אבנרי הוא חבר בפורום האקלים הישראלי, מתמודד למועצת העיר תל-אביב-יפו ברשימת עיר סגולה – תנועה עירונית של תושבות ותושבי ת"א-יפו, ודוקטורנט למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן.
