הסדקים במעמדו המאחד של טקס המשואות בחברה הישראלית (היהודית) נחשפו במלוא עוצמתם לפני שנה: אז החליטה השרה רגב להקליט מראש את הטקס, מחשש למהומות על רקע ההפיכה המשטרית וההפגנות ההמוניות. רגב, נחושה לרצות את משפחת נתניהו, רצתה לשמור על הטקס ״ממלכתי״, כלומר ״ימני״ במקרה הטוב או ״נטול חופש ביטוי״ במקרה הרע, ולכן דאגה שיוגש לצופים מוקלט מבעוד מועד. ערוצי החדשות בחרו לא רק שלא לאתגר אותה, אלא הקלו עליה את המלאכה כאשר שידרו את הטקס במתכונת לבקשתה.
השנה, נדמה שהשרה טרחה לבחור בקפידה את התמהיל של מאפייני הקיטש, הפשיזם והאסתטיקה המיליטריסטית, לכדי תערובת גרוטסקית המוכתרת בשם ״טקס״, וכוללת כוריאוגרפיה שמדמה אנשים הבורחים בין העצים באתר מסיבת הנובה ברעים (וכל זה בהשתתפות משפחות שכולות, לא פחות).
קשה לתפוס במילים את רמת הניתוק שרגב מדגימה בבחירות הללו. ראשית, כי חבלי הארץ שבהם החליטה למקד את הצילומים ריקים ברובם מתושבים, שעקורים בארצם כבר מעל לחצי שנה. שנית, כי רגב מצד אחד יוצרת מראית עין של הכרה וכבוד לקורבנות טבח שבעה באוקטובר, ומצד שני עושה זאת בצורה כה פופוליסטית וחלולה, שמלבד זלזול משווע בקורבנות הנובה – כאשר באופן מילולי רוקדים על דמם – אין בה דבר מלבד פסאודו-הנצחה. קיטש כתעמולה, ממש לפי הספר. הרי המשפחות השכולות, שרבות מהן סירבו לתת יד ל-״מיצג״ התמוה של רגב, לא זכו לצדק המגיע להן, להודאת האחריות הכל כך מתבקשת מצד הממשלה, אותה ממשלה שכעת שופכת הון עתק על הפקות מורבידיות בשדה הקטל של הנובה (ולא על נפגעי המלחמה שעוד מתחוללת). אבל מעל הכל בוער נושא אחד שאי אפשר להתעלם ממנו: החטופים.
סוגיית החטופים והחטופות קורעת את המדינה הרבה יותר מכל הפיכה משטרית ששמחה רוטמן אי פעם יוכל להעלות על דעתו – וזאת למרות שנושא כזה היה אמור לאחד את העם באופן חסר תקדים. לכאורה, היינו אמורים לראות אחדות מימין ועד שמאל על דחיפות נושא השבת החטופים, אבל ההפך הוא הנכון. בישראל נוצרו שני מחנות בתוך האוכלוסייה היהודית: חפצי החיים וחפצי המלחמה. מחנה התבוסה ומחנה הנקמה, אם תרצו.
הראשונים מבקשים להכיר במורכבות שאסון בקנה מידה כזה מציף, על כלל התהיות שנובעות ממנו, ובייחוד על מעמדה של ישראל וההפרה (המתמשכת) שלה את החוזה הלא-כתוב שעליו חתמה עם אזרחיה, לפיו היא אחראית על ביטחונם ושלומם. מחנה הנקמה, מנגד, תובע את הצדק בדרכים אחרות. הדרכים האלה רואות בחטופים נטל, מעמסה שפוגעת ב״ניצחון המוחלט״ (שגם פשרו עדיין בגדר חידה). הם מכפישים את משפחות החטופים, ויש גם מי שמרחיקים לכת עד למחוזות החזרה לגוש קטיף.
רגב שייכת למחנה השני, והשימוש הציני שלה בחטופים במסגרת טקס המשואות ממשיך את הקו הזה בדיוק. מי שיושבת בממשלה שמפקירה את החטופים מדי יום ומעוניינת בהם רק כשיש לה רווח פוליטי – ברור שתשקיע יותר זמן בנראות של טקס המשואות מאשר בקידום עסקה. זו הסיבה שכל כך חשוב לה שהטקס בניצוחה יסחוט דמעות: הן מסמאות את העיניים מלראות מי באמת מונע מהחטופים לחזור הביתה.
הגיעה העת שערוצי התקשורת הישראלית יבחרו צד אל מול הניסיון לטשטש, להקהות ולצמצם את אחריות הממשלה למחדל העצום בתולדותיה של ישראל, בעוד שזו מכסה אותו בהירואיות פטריוטית מאולצת. ההתקרנפות הזאת היא יריקה בפרצוף של משפחות החטופים, המפונים, המשפחות השכולות וכלל אזרחי המדינה, שחייהם השתנו ללא היכר באותה שבת.
לשידור הטקס יש גם משמעות סימבולית: הוא יהווה מתן לגיטימציה לאסקלציה האנטי-דמוקרטית שישראל עוברת ואף ינרמל את הממשלה הגרועה בתולדותיה. כשהתקשורת החופשית בוחרת לתת לכך במה, היא מכלה את עצמה וגם את המרחב הדמוקרטי.
אם זעקת משפחות החטופים מדירה שינה מעיניכם, אם כבוד הנרצחים נמצא בראש מעייניכם – אין מקום להפוך את האסון הגדול בתולדות המדינה לפיאסקו של רייטינג ופולחן אישיות. מוטב יהיה אם ערוצי החדשות ששמץ עיתונאי עוד נותר בהם יבחרו לא לשדר את הטקס כי מדובר בתעמולה. גם לנו, הצופים, יש אחריות: אם הראשונים לא ינקטו עמדה ברורה נגד הטקס, עלינו להחרים אותו. אולי מחנה הנקמה יגיד שאנחנו לא פטריוטיים, אבל אנחנו נוכל להשיב לו בדרכנו. כדי לתקן מחדל בקנה מידה כמו שהתרחש כאן באוקטובר האחרון, צריך הרבה יותר מהפקה סטרילית על אדמת גיא ההריגה של ישראלים תמימים.
