יוסף יצחק הוא נער בן 13 שגר בירושלים, לומד בתלמוד תורה, בעיקר מקצועות קודש, ומעולם לא היה במסגרת משותפת עם נוער יהודי־חילוני. למאר היא נערה בת 13 שמתגוררת בישוב דיר־חנא בגליל, מגדירה עצמה מוסלמית, פלסטינית, ערבייה וישראלית (בסדר הזה) וחושבת שהדור שלה הוא שצריך להביא את השלום. אורי בן 13, גר בשדרות, כבר למד להבדיל בין 'בום' של צה"ל ל'בום' של נפילה, והיה רוצה לשאול את ילדי עזה איך התחושה לחיות בצד השני.
בואו ננסה להיכנס לרגע לנעליהם של יוסף יצחק, למאר ואורי, ונחשוב על האופן שבו חוו את התנודות והטלטלות בהקשר החברתי, הלאומי והפוליטי בשלוש השנים האחרונות בארץ.
ימים של טלטלות
בחודש מרץ 2020 הגיחה הקורונה בן־רגע לחייהם. בפתאומיות עברו שלושתם מהכיתה אל הבית, ובחזרה; התחבטו יחד עם הוריהם והקהילה שלהם בדילמה הבינארית האם להתחסן או לא; ונחשפו לשיח ציבורי ותקשורתי שמחפש ומסמן אשמים – חרדים, ערבים או סרבני חיסונים.
במאי 2021 פרץ מבצע "שומר חומות" והביא לרצף של אירועים אלימים רחבי־היקף בין ישראל והפלסטינים ובין אזרחים יהודים וערבים. מציאות של טילים ואזעקות, אלימות ברחובות, הצפה של תחושות חוסר ביטחון, פחד ובלבול.
ב־2022 ממשלה (שוב) נופלת ואחרת (שוב) קמה. בשלטי החוצות וברשתות קמפיינים שמבטאים שיח של הכפשות, דה־לגיטימציה ומלחמת זהויות. כעת, 2023, הממשלה הנכנסת מקדמת מהפכה משטרית, ומולה מתייצב מחנה פוליטי ואזרחי שנאבק ומשבש את שגרת החיים בישראל. שסע פוליטי מדמם, חופף לשסעים אחרים ומהדהד אותם. עוד משבר זה מתרחש ואחר בא, ובינתיים – יוסף יצחק, למאר ואורי מתבגרים, מתעצבים, מחדדים זהויות ומתקרבים עוד כמה צעדים לסיום פרקם במסגרות החינוכיות שלהם.
בכל הזמן הזה, איזה ידע הועבר להם כדי שיוכלו להבין טוב יותר את המשברים, את הנרטיבים השונים ואת המארג החברתי שבו ירצו או יאלצו להשתלב בבגרותם? אילו מיומנויות רכשו שיעזרו להם להתמודד עם המורכבויות והמתחים סביבם בצורה בונה ולא מפרקת – ברמה האישית והחברתית כאחד? ומה התהליך החינוכי שעברו, שיכול למנוע מתפיסות, עמדות והתנהגויות גזעניות או פוגעניות להתפתח ולהרים ראש ברגע שהמציאות הקונפליקטואלית תדפוק שוב בדלת, ברחוב או בטיקטוק?
עוינות הדדית מצטברת
נראה כי נקודת הפתיחה בניסיון להשיב על השאלות הללו לא מעודדת, בלשון המעטה. קודם כול, עובדה ידועה ומוכרת לכול היא שאורי, יוסף יצחק ולמאר לומדים במסגרות או בזרמי חינוך שונים. ברוב המקרים הם יעבירו את שנות הילדות וההתבגרות שלהם – שנים שברמה ההתפתחותית הן אולי הקריטיות ביותר לגיבוש זהותם ועיצוב תפיסת עולמם – מבלי שנחשפו, הכירו ולפעמים אפילו מבלי שהם מודעים זה לקיומו של האחר.
שנית, חינוך לחיים משותפים, חינוך אזרחי או חינוך למניעת גזענות (שלושתם אומנם שונים אך קשורים) לא הופיעו אצל אף אחד מהם במערכת השעות. אין גם אף מורה במוסד החינוכי שבו הם לומדים שבהגדרת תפקידו אמור לבנות ולהוביל תהליך למידה מהסוג הזה.
ואם זו תמונת המצב ברמה המערכתית, מהי תמונת המצב הרגשית בקרב בני ובנות נוער הנגזרת ממנה? ובכן, זו לא מפתיעה בחומרתה.
מדי שנה, בין השנים 2017–2021, ערך מרכז אקורד סקר "מדד השותפות בקרב בני ובנות נוער מארבעת זרמי החינוך המרכזיים בישראל". המדד מיפה תפיסות, רגשות, עמדות והתנהגויות, שיכולים להוות חסמים או זרזים לשיפור היחסים בין הקבוצות בחברה בישראל.
מעקב אחר ממצאי המדד לאורך השנים ממחיש עד כמה השפעות היעדר תשתית רגשית־תפיסתית נאותה, בהקשר בין־קבוצתי, באות לידי ביטוי ביתר שאת בתקופות משבר. כך, למשל, ממצאי מדד 2020, שנערך בשיאה של השנה הראשונה להתפרצות מגפת הקורונה, הראו בין השאר כי הקבוצות שבני ובנות הנוער תפסו כמהוות איום בריאותי חמור ביותר, הן אותן הקבוצות שמלכתחילה היחס כלפיהן היה סטריאוטיפי ושלילי יותר (בעיקר יהודים־חרדים וערבים). ממצא מטריד עוקב הראה נטייה לתמוך פחות בהקצאת משאבים לקבוצות הללו לצורך התמודדות עם המגיפה.
במדד 2021, שנדגם בחודשים יולי–אוגוסט באותה שנה (מעט אחרי מבצע "שומר חומות" ואירועי מאי), הממצאים היו אף קשים יותר. נמצאו רמות גבוהות ומדאיגות במיוחד של שנאה, רגש שנתפס בספרות המקצועית כהרסני ביותר בהקשר של יחסים בין קבוצות. בקרב בני ובנות הנוער היהודים, כ־16% מהחילונים, כ־43% מהדתיים ו־63% מהחרדים דיווחו על שנאה כלפי ערבים; ובקרב בני נוער ערבים כ־19%, כ־34%, ו47% דיווחו על שנאה כלפי יהודים חילונים, דתיים וחרדים (בהתאמה). בנוסף, הממצאים הראו כי רבים (74%) מבני ובנות הנוער מיואשים ממצב היחסים בין יהודים וערבים או חשים כעס (יותר מ־63%) כלפי הצד השני.
צילום: AP Photo/Adel Hana
שני ממצאים חשובים נוספים מהמדד באותה שנה המחישו את החסך המערכתי שתואר, ואל מולו את הצורך הממשי של התלמידים לקבל התייחסות חינוכית לאירועי השעה: (1) על אף המרכזיות של אירועי ההסלמה (מאי 2021) בתודעה הציבורית וההשלכות החברתיות שנודעו להם, כרבע מבני ומבנות הנוער דיווחו שבבית הספר שלהם כלל לא עסקו או התייחסו לאירועים. (2) כלל בני ובנות הנוער (פרט לנוער החרדי) דיווחו כי היו מעוניינים שבתי הספר שלהם יעסקו בנושא של חיים משותפים במידה רבה יותר מאשר הם עוסקים בו כיום.
רגעים של תקווה
אבל מה זה אומר בכלל, לעסוק בחינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות? מהן המטרות החינוכיות, או הידע והמיומנויות, שיבנו את אותה תשתית פסיכולוגית בריאה ויציבה בהקשר של היחסים בין הקבוצות החברתיות בישראל?
כאן אפשר לראות קפיצה בכיוון הנכון במצפן של משרד החינוך בתקופת כהונתה של שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון. זו יזמה הקמה של ועדה משרדית, שבה השתתפו גורמים בכירים ממינהלים ואגפים שונים במשרד החינוך, ונציגים של ארגוני חינוך וחברה אזרחית שעוסקים בנושא. בנובמבר אשתקד יצא חוזר מנכ"ל תקדימי, אשר נתן ביטוי להמשגות שנכתבו בהמלצות הוועדה. החוזר הגדיר את המשנה החינוכית, המטרות, המוקדים והתהליכים שבאמצעותם מערכת החינוך אמורה לקדם חיים בשותפות.
בין היתר, מתוך שמונה מטרות בסך הכול שהופיעו, הוגדרו גם הבאות: (א) הטמעת ערכים של צדק, שוויון, סובלנות וכבוד לכל אדם באשר הוא, באקלים המרחב החינוכי; (ב) קידום תפיסת המגוון כנכס תרבותי וחברתי; (ג) מיגור גזענות במערכת החינוך ובחברה באמצעות הכרה בתופעת הגזענות על מופעיה הגלויים והסמויים; (ד) מתן הזדמנות, יחס ותחושת ערך שווים לכלל באי מערכת החינוך, תוך שימת לב לצרכים הייחודיים של כל קבוצה ולחסמים השונים העומדים בפניה.
צילום: AP Photo/Andy Wong
התשתית ההמשגתית והמטרות שהוגדרו חשובות ביותר, ואינן מובנות מאליהן כלל וכלל. עם זאת, משרד החינוך לא הספיק להקצות תקציבים ולקדם יישום ממשי של ההמלצות טרם נפילת הממשלה. בשורה התחתונה, חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות נותר כשהיה, מותרות ולא הכרח – ללא עוגנים תקציביים או הסדרה פדגוגית ותפעולית שתביא אותו לכל זרם חינוך, לכל כיתה ולכל תלמיד.
עדיין, עצם קיומו של חוזר מנכ"ל רשמי עשוי להתברר בעתיד, בשעת כושר פוליטית ומקצועית במשרד החינוך, כנקודת הזנק בדרך ליישום נרחב. מדוע? מפני שאחת הבעיות הגדולות ביותר עד כה בתחום של חינוך לחיים משותפים, הייתה היעדר הסכמה או הבנה רחבה ביחס לתכנים וליעדים החינוכיים החוסים תחתיו. בשנת 2017, במסגרת "תקווה ישראלית בחינוך" – מיזם משותף שהובל על ידי בית הנשיא ופורום לאוטמן ונעשה בשיתוף משרד החינוך – קידם מרכז אקורד פיתוח של מודל ייחודי המבוסס על ידע בפסיכולוגיה חברתית, ומגדיר בצורה ברורה ויישומית את היעדים בחינוך לחיים משותפים. בין השאר, נוגע המודל בממדים של זהויות חברתיות, רגשות ותפיסות מכילות וסובלניות, רגישות לאי־שוויון ויחסי כוח ומוכנות לקרבה חברתית.
הממדים והיעדים החינוכיים האלה מקבלים ביטוי נרחב בחוזר המנכ"ל, ואף שימשו כבסיס ליצירת מדד מערכתי מחייב בנושא – בתשפ"ג הכניס משרד החינוך לראשונה לשאלוני האקלים השנתיים, אשר בעזרתם ממפים את האקלים החינוכי־חברתי בבתי הספר, פריטים המתייחסים לחיים בשותפות ולגזענות. זאת במטרה לייצר סטנדרטיזציה, לעקוב אחר מגמות ולסייע לבתי הספר להגדיר יעדים בתחום.
על פניו, זה אומר שהספרות המחקרית, והחל מלפני שנה גם ההמשגה המערכתית, נמצאות בהלימה ובהסכמה, פחות או יותר, על ה״מה״ – יש המשגה לתחום, הוגדרו מטרות ויעדים חינוכיים וגם מדדים אבחוניים. אבל מה לגבי ה״איך״?
צפיה אפקטיבית
הסוגיות הנוגעות לתקציב, לתפעול ולארגון הנדרשים כדי להפעיל תוכניות חינוך לחיים משותפים לאורכה ולרוחבה של מערכת החינוך הן גדולות וחשובות, אבל לפניהן ניצבת שאלת תוכן מהותית – אילו פעולות חינוכיות יהיו בכלל אפקטיביות בקידום אותן מטרות שהוגדרו לחיים בשותפות ומניעת גזענות?
התשובה על שאלה זו סבוכה משנדמה. כבר עשרות שנים מופעלות תוכניות חינוכיות רבות שעוסקות בהיבטים שונים של התחום; למשל טיפוח סובלנות והכלה, קידום ערכי השוויון וההוגנות, קירוב והיכרות בין חברי וחברות קבוצות שונות – אך כיצד נדע שהן אכן מצליחות להשיג את ההשפעה המיוחלת? ניסיון בשטח, משובים אלה ואחרים, שביעות רצון מדווחת של קהל היעד, או שיחות עם המשתתפים לקבלת משוב – כל אלה כלים שכיחים למדי, אך ביכולתם לספק אינדיקציות חלקיות ומוגבלות בלבד להצלחתה של פעולה חינוכית.
למעשה, בסטנדרטים אמפיריים ישנה דרך מרכזית אחת, מורכבת לביצוע אך אפשרית, להשיב על שאלת ההשפעה – והיא, לבחון זאת באמצעות מערכי מחקר ניסויים בשדה.
להמחשת הטענה, נספר על יוסף יצחק, למאר ואורי עוד כמה דברים. יוסף יצחק חי אורח חיים חרדי, אין לו סמארטפון או טלוויזיה, והוא מרגיש שיש חוקים ביהדות שקשה לו לשמור עליהם. נוסף על כך, הוא מספר שקצת חם לו לפעמים עם הבגדים שהוא לובש, וגם שהוא לא מתכנן ללכת לצבא.
למאר גרה גם בדרום וגם בצפון. כשמושמע המנון התקווה היא עומדת כדי לכבד, אבל לא שרה. בטלוויזיה היא צופה בתכנים גם בעברית וגם בערבית, ויוצא לה לראות סרטים שבהם הצד היהודי הוא ה״רע״, וסרטים אחרים שבהם הצד הערבי הוא ה״רע״. נוסף על כך, יש לה שכנים יהודים דתיים והיא מסתדרת איתם טוב מאוד.
אורי נולד בשדרות, וכך גם הוריו, והוא לא מתכוון לעזוב. הוא למד להיות קר רוח בזמן אזעקות, ופעם אחת הוא גם שמע ״צבע אדום״ בזמן הופעה גדולה עם קהל רב סביבו. בתקופות מתוחות הלימודים בבית הספר שלו מתבטלים. אורי חושב שזה נחמד אבל לא באמת שווה את המחיר.
לשלושתם מאפיינים שמבדילים אותם זה מזה, ומאפיינים שדווקא משותפים להם. אחד הדברים המשותפים, וגם הסיבה לכך שיש לנו את כל המידע הזה עליהם, הוא ששלושתם השתתפו בסדרה ״סליחה על השאלה – ילדים״ ב״כאן 11״.
בכוחו החינוכי של המידע האישי והתרבותי הזה, שחלקו מתייחס לדעות קדומות שכיחות וחלקו מצייר תמונה מורכבת ורב־ממדית על כל דמות, להפחית סטריאוטיפים, להגביר אמפתיה ולקדם מוכנות לקרבה כלפי הקבוצות החברתית השונות.
ניתן לקבוע זאת בצורה מפורשת כל כך, מכיוון שאלו בדיוק הממצאים שהתגלו במחקר ניסויי בשדה שפורסם לאחרונה. במחקר בחנו כיצד חשיפה, ללא מפגש פנים אל פנים, לבני ובנות נוער מקבוצות חברתיות שונות, על בסיס תכני ״סליחה על השאלה – ילדים״, משפיע על התפיסות והעמדות של תלמידי כיתות ד׳–ו׳ כלפי קבוצות חברתיות שונות.
במסגרת ההתערבות החינוכית, פותחה ערכה פדגוגית הכוללת ארבעה שיעורים שמבוססים על פרקים שונים של התוכנית – ילדים ערבים, ילדים עם עיוורון וילדי עובדים זרים. בכל שיעור, תלמידים צפו בפרק של התוכנית והשתתפו בפעילויות שנועדו להנגיש את הסוגיות החברתיות והתרבותיות שעלו בו.
התוכן החינוכי התבסס על רעיונות וכלים מעולם הפסיכולוגיה החברתית, וחיבר אותם לתכני הסדרה זאת כדי להעביר ידע ומיומנויות רלוונטיים לטיפוח תפיסות סובלניות ומכילות – כמו למשל קידום היכולת להכיר ולזהות מכנה משותף ונקודות דמיון בין זהויות חברתיות שונות, ותרגול מציאת פרספקטיבה וכניסה לנעליו של האחר.
כדי לבחון את האפקטיביות של הפעולה החינוכית, החוקרים ביצעו שני ניסויי שדה עם יותר מ־1,000 תלמידים ממרכז הארץ, בגיל בית ספר יסודי. בהשוואה לכיתות ששימשו קבוצת ביקורת, תלמידי כיתות שהשתתפו במערך החינוכי דיווחו על רגשות חיוביים יותר ועל מוכנות גבוהה יותר לקרבה כלפי קבוצות חברתיות אחרות, כמו גם על תפיסה חיובית יותר כלפי ערך הגיוון החברתי. כל זאת, גם שלושה חודשים לאחר ביצוע התוכנית.
המחקר, אשר בוצע על ידי ד"ר חגי וייס (סטנפורד), פרופ' עירן הלפרין (האוניברסיטה העברית) וד"ר שירה רן (מרכז אקורד), התפרסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי של האקדמיה האמריקאית למדעים (the Proceedings of the National Academy of Sciences) וזכה לחשיפה תקשורתית מכובדת. ממצאיו ממחישים עד כמה חשיפה בין קבוצתית בצורה בלתי ישירה (כאמור, ללא מפגש פנים אל פנים) יכולה להיות גישה חינוכית חיונית, נגישה ואפקטיבית להפחתת גזענות ולקידום סובלנות בין חברי קבוצות חברתיות שונות.
נוסף על כך, המחקר מדגים היטב כיצד חיבור של כלי מחקר אקדמיים ופעולה חינוכית בשדה יכול לייצר השפעה חברתית חיובית ומתוקפת. ככל שחיבור כזה יתממש יותר, לאורך כל הרצף הגילי והחינוכי, כך ארגז הכלים החינוכי לקידום חיים משותפים ולמניעת גזענות יתמלא, יהיה מדויק יותר, ובסופו של דבר יוביל גם להשפעה המיוחלת.
הרוחות המרחיקות
יוסף יצחק, למאר ואורי הם ילדי התקופה ו"התקופה היא פוליטית", כמאמר המשוררת ויסלבה שימבורסקה. היא תמיד הייתה פוליטית וגם תמיד תהיה. קורונה, סכסוך יהודי־ערבי, סבבי בחירות, מהפכה משטרית. כל אלה הם הקשרים זמניים לטענה תמידית וכמו מובנת מאליה – כדי שבוגרי ובוגרות מערכת החינוך ישתלבו באופן מכיל, מכבד ושוויוני בחברה דמוקרטית ופלורליסטית, מרובת זהויות וקונפליקטים, הם צריכים לפתח אוריינות פוליטית, גמישות מחשבתית ותשתית רגשית שיאפשרו זאת.
צילום: AP Photo/Heidi Levine, File
בעת הנוכחית, במציאות הכואבת והמקבילה לחוזר המנכ״ל, מדד השותפות המערכתי ומחקרי ההתערבות מעוררי האופטימיות, הרוחות הפוליטיות המנשבות מרחיקות אותנו מהחזון הזה.
כך, כל עוד בוגרי ובוגרות מערכת החינוך יוצאים לחברה בישראל, ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה או לשוק העבודה, בלי שרכשו מיומנויות רגשיות וחברתיות רלוונטיות או נטולי ידיעות על הרקע ההיסטורי, התרבותי והשפתי של זהויות חברתיות שהם עתידים לפגוש – אין סיבה לקוות לכל תוצאה אחרת מלבד בורות חברתית ותרבותית, ריחוק והפרדה, ובסוף גם ביטויי גזענות ואפליה.
במילים אחרות – ישראל 2023.
המציאות הזו, כשלעצמה, היא קריאה מהדהדת וחד־משמעית לפעולה חינוכית בנושא בעת הנוכחית – למחנכים ומחנכות, מנהלות בתי ספר ואנשי ונשות חינוך באשר הם. בהמשך לחוזר המנכ"ל ומדדי האקלים, בגיבוי קול ציבורי הולך וגדל הדוחף לעיסוק בסוגיות חברתיות ופוליטיות במערכת החינוך, ובתמיכה של מחקרים המסייעים לתקף את השפעתן של פעולות חינוכיות בתחום – בכוחנו לייצר אלטרנטיבה חינוכית שתקנה לבוגרים ולבוגרות העתידיים של מערכת החינוך תשתית ידע, מיומנויות וערכים ראויים ונדרשים לציורו של קו אופק חברתי, פוליטי ומדיני חדש – סובלני, שוויוני ובריא יותר.
