בקיצור: טיעוני ״זה לא אותו דבר״ מועלים חדשים לבקרים על ידי תועמלני הימין, מרדדים את השיח ומציפים את הציבור במידע שגוי, שכל מטרתו היא לאפשר את המשך הכרסום בדמוקרטיה. מה עושים? מעמתים את הפוליטיקאים עם העובדות בזמן אמת, ואם הם מנצלים את הבמה הציבורית לתעמולה – מורידים אותם משידור בלי להסס; פועלים כדי לחזור לשיח המבוסס על עובדות, במקום על תחושות; מחזירים את הכבוד למומחים; ולתועמלנים ולשופרות יש כרגע פתרון אחד בלבד –name, shame, and blame.
כאשר המשטרה מפנה באלימות מוגזמת מפגינים שחוסמים כבישים כחלק מהמחאה נגד ההפיכה המשטרית, אתם מתנגדים, אבל במחאה נגד ההתנתקות תמכתם בפעולות המשטרה? טוב, זה לא אותו הדבר. מיליארדים לחרדים זה לא בסדר, אבל ״53 מיליארד לעבאס ולאחים המוסלמים״ לא הפריע לכם? טוב, זה לא אותו הדבר. כשבשמאל הציעו להגביל את "ישראל היום" ואת ערוץ 14 תמכתם, אבל כשטלי גוטליב מציעה להגביל את הערוצים 12 ו־13 היא פשיסטית? טוב, זה לא אותו הדבר. לממן אברכים זה לא בסדר, אבל סטודנטים למדעי הרוח ואומנויות זה בסדר? טוב, זה לא אותו הדבר.
טענות "זה לא אותו הדבר" (״זלאד״ בעגה של הרשתות החברתיות) משתלטות על השיח הציבורי, ויש להן כוח משתק. תועמלני הימין משתמשים בנשק הזה בתכיפות גוברת כחלק ממפעל התעמולה הפופוליסטי, אך תגובה סדורה לשם הגנה על טיב הדיון הציבורי טרם הונחה. מטרת רשימה זו היא לחשוף את המנגנון התועמלני של הימין האנטי־ליברלי, ולפרק את אחד הכלים הרטוריים שמניעים אותו.
לבשל צפרדעים
אובדן הבושה בקרב מחנה הימין בישראל אינו מקרה בודד. הוא לא מתרחש בלי סיבות וטעמים שמספקים לו הצדקות ודוחפים אותו קדימה, כאירוע מתגלגל. מנהיגי הימין נדרשים לספק הצדקות נורמטיביות כדי להסיט את האלקטורט שלהם בכל פעם סנטימטר נוסף ימינה, ובכך להעניק לגיטימציה מתמשכת למדיניות האנטי־ליברלית שהם מקדמים; מדיניות שנמצאת במתח מובנה עם האידיאל הדמוקרטי שהם כביכול מנופפים בו, מתח שהם חייבים להסתיר.
המדיניות האנטי־ליברלית של פוליטיקאים מימין, שמטרתה שחיקה מתמשכת של עקרונות היסוד של דמוקרטיה ליברלית, כמו שוויון בפני החוק, הפרדת רשויות ושלטון החוק, דורשת כי הימין לא יהפוך את המטרות שלו למוצהרות, בין בשל חשש מתגובות ברחבי העולם, ובין בשל רצון להחזיק את האזרח הישראלי במצב של חוסר ודאות.
לראיה, עד כה סירב יריב לוין לחשוף את כל חלקי ההפיכה המשפטית שתוכננו על ידיו, תוכנית שמפלגתו לא פרסמה ברבים לפני הבחירות (למעשה, הליכוד הפסיק לפרסם מצע בחירות מסודר לפני יותר מעשור). המטרה היא "לבשל" את הציבור הליברלי בישראל כמו במשל הצפרדע בסיר – בכל פעם מגבירים את החום במעלה, כך שהם לא ישימו לב שמבשלים אותם חיים.
תפקיד מהותי במפעל ההסתרה שמור לתועמלני הימין באמצעי התקשורת. אלה פועלים במטרה לסמא את הציבור מלהבחין כי שינויים בתחולת העקרונות הליברליים מתקיימים בפועל. מפעל ההצדקות הזה מושתת על כלים רטוריים רבים שכבר זכו להתייחסות, כדוגמת טשטוש הגבולות שבין אמירת אמת ושקר (שהפכו לאומנות בידי אחד, בנימין נתניהו, וחברי שניר קליין מתייחס לכך בגיליון זה); ניצול תמידי של החרדות והפחדים בקרב הציבור הישראלי, ושימוש מחריף בסחרירים כדי לשלוט בנרטיב. מכשיר רטורי עיקרי נוסף, ששוכלל באומנות בידי התועמלנים המובילים של הימין האנטי־ליברלי כעמית סגל, שמעון ריקלין ואראל סג"ל, הוא הגנת ״זלאד״.
הרוטינה כבר מוכרת לעייפה: בימין הפוליטי פועלים באופן שמגדיש את הסאה, הציבור הליברלי מתרעם, והשופרות אצים לאולפנים למצוא איזה מקרה אנלוגי בעבר שבו לא התרעמנו מפעולה דומה, ואז במבט מלא זחיחות אפשר לומר, ״טוב, זה כנראה לא אותו הדבר״. הנה, דוברי המחנה הליברלי מוצגים כצבועים.
צילום: AP Photo/Ariel Schalit
העניין הוא שמדובר בבולשיט, במילים עדינות. את השופרות לא מעניין אם ההשוואה שהם ערכו מדויקת או מועילה, מעניין אותם לנצח בוויכוח, וכל האמצעים הכשרים. חוק ברנדוליני מסביר שכמות האנרגיה הנדרשת כדי להפריך בולשיט, עולה בכמה סדרי גודל מזו הנדרשת להפצתו. אנשי תקשורת כעמית סגל מזהמים את השיח הציבורי בכל כך הרבה בולשיט בסגנון, שמאמצי הניקיון הופכים בלתי אפשריים כמעט.
הנה דוגמה מהחודש האחרון. מה בין התפרצות אוהדים לדשא למחאה פוליטית? כלום. חוץ מהעובדה שבשני המקרים הייתה תנועה של גופים אנושיים לחלל שבמצב דברים רגיל הם לא אמורים להיות בו, אין ביניהם כל דמיון.
התנגדות מכאן, טרור משם
נחזור לדוגמאות בתחילת הרשימה, ונראה איך מבט מקרוב ממוסס את ההשוואה.
תוכנית ההתנתקות הייתה צעד מדיני שנועד לפרק מפעל התיישבות מנשל ואלים שהונדס כדי למנוע מימוש מהלכים כמו תוכנית ההתנתקות. אף אם נקבל כי נפגעו זכויותיהם של המפונים, אלו זכו לפיצויים נדיבים מהמדינה, ובג"ץ אף ביטל סעיפים בחוק כדי להיטיב עוד עם המתנחלים. בין ההפגנות כנגד תוכנית ההתנתקות להפגנות כנגד ההפיכה המשטרית אין דבר.
כנגד ההפיכה המשפטית מתנהל קמפיין עצום של מרי אזרחי לא אלים, מתנגדי תוכנית ההתנתקות לא ניהלו מרי אזרחי אלא נקטו אלימות כלפי שוטרים וכלפי שאר הציבור בישראל (לרבות פעולות טרור שסוכלו לפני מעשה). תוכנית ההתנתקות הייתה פעולה פוליטית נקודתית של הממשלה, לא מהלך חוקתי עצום עם השפעות מבניות וסיכונים לכל תושבי ישראל. זה באמת לא אותו הדבר.
הציבור הערבי בישראל סובל מאפליה ארוכת שנים בהקצאת תקציבים ומשאבים, בעוד הציבור החרדי מחובר לעטיני השלטון בקשר שנראה בלתי ניתן לניתוק. התקציב שהועבר כחלק מההסכם עם רע"ם נועד להשקעה בתשתיות ובחינוך לאורך שנים, במטרה להאיץ את השתלבות החברה הערבית בכלכלה הישראלית; לעומת זאת הכספים הקואליציוניים לחרדים יושקעו במטרות עלומות ולמעשה ינציחו את הבידוד המזיק של החברה החרדית ויעצרו את מגמת השתלבותם בשוק העבודה. אפשר להניח בצד את השקרים שברקע בטענה כי מדובר ב־53 מיליארד שקלים שהועברו לטובת הציבור הערבי, או את העובדה כי היה מדובר בהמשך ישיר של מדיניות ממשלת נתניהו הקודמת – וגם את העובדה שממשלת נתניהו הנוכחית החליטה להמשיך בתוכנית ולהעביר את הכסף. זה באמת לא אותו הדבר.
כל סטודנט למדעי הרוח, גם בחוג למגדר או בחוג לתולדות התיאטרון, יוצא לשוק העבודה עם כלים עדיפים מאלו של בוגרי הישיבות החרדיות. משך הלימודים הוא כשלוש שנים, ולאחריהן בוגרי מדעי הרוח משתלבים בשוק העבודה כשאר הציבור. בתי הספר לאומנויות מכשירים כוח עבודה חשוב למשק במקצועות שונים, מעיצוב גרפי ועד אדריכלות. את התקציב לסטודנטים במדעי הרוח מקבלים המוסדות להשכלה גבוהה, לא הסטודנטים עצמם שרובם נאלצים לעבוד לפרנסתם עוד במהלך שנות הלימודים. כל זאת מבלי לדבר על ההשבחה האזרחית שברכישת השכלה רחבה על ידי אזרחים. זה באמת לא אותו הדבר.
אך בדיון הציבורי השטחי, ההבדלים החשובים מוכמנים ומרודדים על ידי תועמלני הימין. לא מדובר בתופעה שולית, אלא באסטרטגיה פוליטית־רטורית הכרחית לתהליכי הפשיזיציה שעוברת הסְפרה הציבורית בישראל.
אבל גם אתה!
המבנה של טיעון זלאד בנוי כך: אדם א' טוען כי דבר מה ב' הוא פסול; התועמלן מציג מקרה ג' מהעבר, שלכאורה דומה לב' ושאדם א' תמך בו; לכן, אדם א' צבוע וטועה. הזלאד הוא למעשה כשל לוגי בלתי פורמלי שנשען על שני אדנים מוכרים בספרות הפילוסופית: הראשון, כשל "גם אתה" (tu quoque), הטענה כי הדובר נוהג בצביעות ועושה איפה ואיפה מטעמים לא לגיטימיים; השני, כשל "שקילות כוזבת" (false equivalence), היוצר אנלוגיה פגומה בין שני מאורעות עם מאפיינים שונים בתכלית.
לרוב, מבצעים בני אדם היסקים נורמטיביים על סמך השוואה בין התנהגות שצפינו בה בעבר ביחס לאירוע מסוים, וראינו בה ראויה או פסולה, כשמאפייני אותו אירוע נתפסים כרלוונטיים גם למקרה הנוכחי. אם הבטחתי לחבר שניפגש במסעדה מסוימת והיה ראוי שאקיים את ההבטחה, לכן גם כשאבטיח לפגוש אותו בחוף ראוי שאעשה זאת. כלומר, היסקים נורמטיביים הם החלה מחודשת של כלל על מקרה חדש. טיעון זלאד יוצר אצל המאזין עוגן פסיכולוגי להשוואה בין אירועים שאין מקום לערוך בינם השוואה כזו.
באפקט פסיכולוגי זה חבוי הכוח הרטורי האדיר של כשל זלאד. התועמלן למעשה מביך את הצד השני, קובע נקודת התחלה לא מתאימה לדיון, ו־"הופך את נטל הראיה". לפתע, הצד השני נאלץ להתגונן ולהסביר מדוע יש הבדלים חשובים בין המקרים שבמוקד ההשוואה, לאחר שהתועמלן כבר עיגן השוואה פסולה ופסאדה של צביעות אצל הדובר השני.
ליבו של המין האנושי נוטה אחר הפשטות. באותו אופן שניתן להסביר את ממלכת הטבע על ידי חוקים כלליים, נטית ליבנו היא לנסות להסביר את המציאות החברתית לפי חוקים כלליים ופשוטים. אומנם נטייה זו טבעית ולעיתים מוצדקת, אך ההאחדה וההפשטה של ממלכת הטבע מתבצעת בכלים המתוחכמים של מדעי הטבע, בעוד התועמלנים הפופוליסטיים דוחים את ההבחנות של מדעי החברה והרוח, ונתלים בתמונה כביכול אינטואיטיבית של המציאות היומיומית בעיני "האדם הפשוט". זהו ההיבט התועמלני של טיעון זלאד, שהופך אותו בהכרח לכלי רטורי פופוליסטי בואכה פשיסטי.
איך עובדת תעמולה?
הפילוסוף ג'ייסון סטנלי מאוניברסיטת ייל חוקר את השימוש התקשורתי בשפה, את האופן שבו בני אדם משתמשים בשפה ככלי, ולא רק כמכשיר לייצוג טענות עובדתיות. מדובר במסורת מכובדת של חקר הממד הפרפורמטיבי של השימוש הלשוני האנושי, ובפרט של פעולות הדיבור (Speech Acts) שמקורה בחיבור החשוב של הפילוסוף הבריטי ג'ון אוסטין "איך עושים דברים עם מילים".
בעקבות התבהמות השיח הציבורי מהצד הימני במפה הפוליטית לאחר בחירת הנשיא אובמה, החליט סטנלי, יהודי בן לניצולי שואה, למקד את הכלים התאורטיים שפותחו בחקר השפה בממד הפוליטי של הפעולה הלשונית של הימין הקיצוני. בשני ספרים חשובים הוא בחן כיצד פועלת תעמולה, וכיצד פועל פשיזם.
המחקר על הפשיזם עד כה היה ממוקד בעיקר בהיבטים המוסדיים שלו; הסלידה הפשיסטית משלטון החוק, הפרדת הרשויות וביזור הכוח הפוליטי, ובוז למשטר זכויות האדם. אך סטנלי האיר את העובדה שגם במדינות שמבחינה מבנית אינן דיקטטורות פשיסטיות, עשויים כוחות ריאקציונריים לקדם מדיניות פשיסטית של פגיעה חריפה במהגרים, בנשים ובמיעוטים אחרים, ולבסוף להוביל גם לפגיעה במוסדות הליברליים. מדיניות זו מושתתת ומתוחזקת באמצעות רטוריקה פשיסטית ותעמולה, ולא בהכרח דרך עיצוב מוסדות פשיסטיים.
סטנלי מגדיר תעמולה ככלי לטיפוח "אידיאולוגיה פגומה". משמע, אידיאולוגיה ששואפת לתפקד כמחסום לידיעה, בולמת את היכולת של המחזיקים בה לפרש את העובדות כהווייתן, ומובילה אותם להחזיק באמונות שגויות ולקבל החלטות לא רציונליות.
תעמולה היא מניפולציה של הרצון הרציונלי, ונועדה לחסום אפשרות של דיון ענייני. במשטרים טוטליטריים התעמולה משחקת תפקיד חשוב בשליטה בהמונים; במשטרים דמוקרטיים התכלית של תעמולה, אליבא דסטנלי, היא לערפל ולמסך את הפערים ההולכים וגדלים בין האידיאל הדמוקרטי המוצהר לבין המדיניות האנטי־ליברלית שהכוחות שהתועמלנים משרתים ומקדמים. אם כן, תעמולה היא אמצעי לשחיקת אידיאליים דמוקרטיים – בשם אותם האידיאליים, וכלי קיבול לחדירת רטוריקה פשיסטית לסְפרה הציבורית.
פנים שונות של רטוריקה פשיסטית מוכרות לנו: טיפוח עבר קולקטיבי מדומיין; יצירת תחושת קורבנות אצל הרוב; החדרת תחושה של קריסת החוק והסדר המוכר והראוי; ביסוס היררכיות חברתיות בין קבוצות בחברה; חרדה מאובדן הדומיננטיות הגברית ומפני התפשטות "סטיות" מיניות; וחשוב במיוחד לעניין טיעוני זלאד – אנטי־אינטלקטואליזם. הרטוריקה הפשיסטית חייבת לבזות את המומחיות ואת המומחים (למעט המנהיג החזק שהוא מומחה לכול).
הלך הדיון
הדחייה של מומחיות היא גם דחייה מניה וביה של דיון ציבורי מורכב. המציאות החברתית היא תמיד מורכבת יותר מכלי הייצוג הלשוניים שפיתחנו כדי לתאר אותה. דיון ציבורי מורכב דורש הבחנות, ושפה מושגית עשירה כדי לתאר אותן. טשטוש הבחנות הוא לפיכך כלי עיקרי ברטוריקה פשיסטית. באמצעות התעמולה שואפים התועמלנים ליצור שפה דלה שתחסום את האפשרות לדיון ציבורי מורכב. כבר ב־1947 ניתח הבלשן הגרמני־יהודי ויקטור קלמפפר את השפה של הרייך השלישי, והדגים כיצד היא נועד ליצור דלות לשונית ומחשבתית בקרב הנתינים.
התועמלנים מבזים את המומחים ואת המושגים המורכבים שהם משתמשים בהם כדי לתאר את המציאות החברתית המרובדת, וכביכול מאדירים את ה"שכל הישר" של הציבור. במציאות, מדובר ב"שכל ישר" פיקטיבי. כפי שראינו, התועמלנים מהנדסים את העובדות בסיטואציה כדי ליצור תמונה אינטואיטיבית פשוטה להבנה, היכן שהיא לא קיימת.
האם ניתן להבין את כל ההבדלים שבין הדוגמאות שבפתיחת הרשימה מבלי להתייחס למושגים תאורטיים כ"צדק חלוקתי", "מרי אזרחי", "פריון עבודה", "יעילות של מדיניות ציבורית" ועוד? לא. טיעוני זלאד שואפים להפוך את המציאות החברתית המורכבת שאנו חווים ונדרשים למושגים התאורטיים כדי לנתח אותה ולתת לה פשר, לתמונה פשוטה המצוירת במכחול גס.
ההבדל בין מרי אזרחי לכפייה אלימה של מיעוט נעלמת, והופכת סתם למאורעות מחאה; אפליה ארוכת שנים בין הציבור הערבי בישראל לציבור היהודי, ובמיוחד לציבור החרדי שחי במשטר־חסות בסבסוד ציבורי, מטושטשת והעברת כספים לאלו או לאלו הופכת לסתם הוצאה ציבורית ממניעים פוליטיים; חינוך מערבי הומאני של ציבור יצרני הופך לזהה לחינוך אנכרוניסטי ואנטי־מודרני של ציבור עני ומתבדל. כך מוחקים תועמלני הימין את השוני והופכים אותו לזהות מלאכותית, ומרגע שישנה זהות אנו נדרשים להחלה שווה של נורמות במקום שפסול היה לעשות זאת אילו נשמר שוני.
לאחר שהנדסו את הניצחון בוויכוח הם עוברים לקדם את המדיניות האנטי־ליברלית הנדרשת להצדקה באמצעות אותה הרטוריקה. כשדוברים ליברליים מנסים להדוף את הדמגוגיה ולהצביע על ההבדלים החשובים, הם מצויים בעמדה נחיתות ומואשמים כי הם אלו שעסוקים ב"הנדסת תודעה", ותועמלני הימין עוברים לתעמולת מראה (Mirror Propaganda) וממשיכים לטמא את השיח הציבורי.
AP Photo/Alain Schieber
מה ניתן לעשות?
לא מדובר בשאלה פשוטה, ואין לה תשובות ברורות ואינטואיטיביות. סטנלי, בדומה למסורת הפרוגרסיבית האמריקאית של ג'ון דיואי, מנסה לטעון בזכות רטוריקה אזרחית (Civic Rhetoric) שהופכת את הדמוקרטיה לאידיאל. אחרים, בעקבות הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס ומסורת הדמוקרטיה הדיונית, מנסים להגות כלים מוסדיים שישפרו את השיח הציבורי וידחפו אותו לדיון רציונלי מוכוון עובדות.
כל אלה הצעות חשובות שיש לשקול לאמץ אותן, אך הן בבחינת "מעט מדי, מאוחר מדי". הנזק לשיח הציבורי הוא אקוטי ואקטואלי, ואין לנו זמן להמתין לפתרונות שייקח להם שנים רבות עד שיישאו פירות. בד בבד, בהתאם לעקרונות הדמוקרטיה המתגוננת, עלינו לפעול כבר עתה לטיהור השיח הציבורי מדמגוגיה ומתעמולה.
אנו חייבים לעמת פוליטיקאים עם העובדות בזמן אמת, ולהוריד אותם משידור כאשר הם מנצלים את הבמה הציבורית לתעמולה. ערוצי החדשות החלו לנהוג כך עם נאומיו החלולים של נתניהו לאומה, הנעדרים כל תוכן מלבד שידורי תעמולה. אסור להתעלם גם מהתפקיד של התועמלנים באמצעי התקשורת, כאשר בכסות של עבודה עיתונאית הם מפיצים שקרים ומסמאים את הציבור. המענה לאלה מורכב יותר, מפאת העובדה כי אינם משרתי ציבור. צעד ראשון יהיה בהפניית החיצים להתנהגותם: Name, Shame, and Blame.
