פעם, לפני שהילדים השתלטו על הארץ, המילה "סלבריטי" נהגתה בזלזול. זה היה מונח חדש, שאומץ מתקשורת הכוכבים בארה"ב, והאנינים עיקמו את השפתיים כאשר השתמשו בו. היום, כאשר המונח "סלב" הוא סתם עוד שם עצם שמתאר מישהו עם הילה פרסומית מגודל מסוים, אף אחד כבר לא לועג, כי הסלב פודה את ערך התואר בדרכים שונות, ועל כסף לא צוחקים.
אם הסלב מגיע מהבידור, הוא מקבל קמפיינים של חברות מסחריות. אלה שיוצאים מהריאליטי מקבלים הזמנות לפתיחות של חנויות, אירועי אופנה והשקות, לפעמים תמורת מתנות או קצת כסף. הכוכבים שביניהם מזנקים לעולם התקשורת, לעמדות בינוניות בדרך כלל אבל מכניסות.
כשהמונח "סלב" הוא תיאור למישהו עם הילה פרסומית, אף אחד כבר לא לועג, כי הסלב פודה את ערך התואר, ועל כסף לא צוחקים
הסלבס של התקשורת, ששם קוראים להם "טאלנטים", מייצרים מזה הכנסה ב"שבתרבות", בהרצאות בארץ ובחו"ל, לפעמים ממירים את הטאלנטיות בכיסא בכנסת. סלבס משדה העסקים מייצרים לעצמם זנב טווס שמושך רבים להסתופף לידם ולהלוות להם כסף. אבל זה מכביד מאוד על התעופה, כמו שגילה נוחי דנקנר. הנועזים שבהם קונים קבוצת ספורט, ראשות עירייה, ולפעמים, כמו שקרה באיטליה או בארה"ב, אפילו מדינה שלמה.
מאז שדבורק'ה מהקיבוץ אמרה בבוז "סלבריק'ה", הקיבוצים כבר הופרטו, אבל הלעג לעולם לא מת. הוא רק מחפש לעצמו קורבן חדש. מחפש ומוצא, עכשיו האושיה על הכוונת. זו שיש לה המון עוקבים ברשתות חברתיות שהמבוגרים פחות מבקרים בהן, כמו אינסטגרם וטיק טוק, אלא אם כן הם סלבס בעצמם כמו, נניח, אופירה אסייג, או ביבי נתניהו שמעסיק מנהלי תוכן.
האושיה היא סלב. אבל בניגוד לסלב הטהור של פעם, היא הפכה להיות כזו בגלל כמויות עצומות של עוקבות. אפשר לעשות כלל חדש בדקדוק, טוב מהסרבול שמרב מיכאלי מנסה לכפות. מין הפנייה ייקבע לפי הרוב המגדרי. באינסטגרם, הכלל הזה מכתיב מיד את המונח "עוקבות". המעקב מתבצע אחרי מושאי הערצה שמלמדות איך להתאפר, להסתרק, להתלבש, וסתם מראות את עצמן בכל מיני מצבים, עם פילטרים מצחיקים ובלי, עם אוזני שפן ובלי, עם שפתי ברווז ובלי, עם בגדים או כמעט בלי. המון מנסות להיות אושיות, אבל רק מעטות מצליחות להניע את עצמן על סולם ההיררכיה ממעמד העוקבת לנעקבת. והאושיה הזאת, שמצליחה לעניין המונים, עושה מזה כסף. עד גבול מסוים. אינסטגרם, ששייך לקבוצת פייסבוק, לא אוהב שעושים יותר מדי על הגב שלו. אז לפעמים הוא חוסם אותן קצת.
הוא אוהב לחסום, צוקרברג. פייסבוק הוא שדה הניסויים הגדול שלו. לפני חג המולד הוא חסם מישהי ליומיים בגלל שאיחלה נוביגוד שמח. אסור לעודד כאן חגים לא יהודיים, כי זה כמעט ניסיון להמרת דת, שהיא עבירה פלילית. מקומם? תתקוממו. אתרי התוכן הענקיים ברשת לא נועדו לשרת את האנשים, אלא את המפרסמים, שגם הם, באופן עקרוני וטכני, גם סוג של מין אנושי. מכתבים ופניות לא באמת נענים שם, בממלכת ה־F הלבן, והתקווה כי הנציגים שלכם בשלטון, נבחרי העם, יפעילו עליהם רגולציה – קרובה לביצוע כמו חשבון המס שמגישים להם.
הבאתם את זה על עצמכם, מפני שהסכמתם להיות ילדים. אלה שרוצים כל מיני דברים ומקבלים אותם בלי שהם צריכים לשלם. רציתם רשת חינם, וקיבלתם פייסבוק לפנים. אדם מבוגר לא מוכן לקבל מתנות חינם דרך קבע, אלא אם הוא גר ברחוב בלפור. אדם מבוגר רוצה להיות לקוח. לקבל מוצר, ולקבל את מלוא השירות והיחס שהוא משלם עבורו. רציתם חינם, וחזרתם להיות ילדים.
ובעולם הילדים, האושיה היא המלכה.
