כשאנרכיסטים היו אנרכיסטים // מבאדר־מיינהוף ועד היונבומר // מאת אורן נהרי

מבאדר־מיינהוף ועד מחתרת מזג האוויר, מקוזו אוקמוטו ועד היונבומר. כך נראו עלייתן והתפוגגותן של תנועות הטרור האידיאולוגיות בשנות ה־70. מסע היסטורי מיוחד

משבר של ערכים. צעירים זועמים, מתוסכלים, ברחבי העולם, אבל בעיקר באירופה ובארה"ב, מנסים להפיל את הסדר הקיים. הם זועמים על ההווה, באים חשבון עם העבר. הפגנות הענק שלהם – גם מבוגרים מצטרפים – מול המשטרים המזועזעים, מראות למוחים, לתפיסתם, את סוף השיטה הקפיטליסטית המעוותת, את קץ הסיאוב הדמוקרטי. כמו כן, עולה מחאת שחורים זועמים בארה"ב, מאבק נגד הגזענות הלבנה, נגד היחס של ארגוני שמירת החוק, נגד ההיסטוריה המקפחת.

כל זאת בסוף שנות ה־60 של המאה ה־20, כמובן. למה, על איזו תקופה אתם חשבתם?

וזו אשמת הבומרים. כרגיל. רק שאז הם עדיין לא היו הבומרים, אותה מילת גנאי לקשישים כיום. אז הם היו הצעירים הזועמים. הסטודנטים שבאו לתקן עולם.

ועוד דבר קטן לפני שנצלול במכונת הזמן, כ־50 שנה אחורה – הטקסט הזה עוסק בתנועות הטרור האידיאולוגיות. אלה שקמו מתוך מלחמת מעמדות (או זו לפחות האידיאולוגיה המוצהרת שלהן). תנועות הטרור והגרילה הלאומיות שפעלו באותה עת, ולעיתים קרובות בשיתוף פעולה הדוק עם הנ"ל – הצבא האירי הרפובליקני, הארגונים הפלסטיניים, הנמרים הטמילים וכל השאר – אלה חשובים מאוד, אבל עליהם בפעם אחרת.

וכדי להבין את ההתחלה, את שנות ה־70, צריך לחזור אל לפני ההתחלה. נקודה טובה תהיה "שנת אפס", כמו שיקראו לה לימים. 1945.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה במחיר בלתי נתפס. קרוב ל־60 מיליון בני אדם נהרגו ונרצחו, בממוצע 1,000 איש מדי שעה, במשך שש שנים. אירופה חרבה, ועוד שנייה תתחיל המלחמה הקרה. אבל תוך כמה שנים מתחילה התאוששות מהוססת. יתחילו מוסדות של שיתוף פעולה, שיובילו בהדרגה לאיחוד האירופי. קמות ממשלות דמוקרטיות, הנשבעות על אדמת היבשת רוויית הדם שלא לחזור על זוועות מלחמות העולם.

הן מתחילות בפרויקטים של שיקום. בנייה המונית של בתי מגורים, מפעלים, בתי חולים, בתי ספר. מדינת הרווחה תתחיל עם שירותי בריאות וחינוך חינמיים. ועם שובם של עשרות מיליוני החיילים הביתה, כשיש תקווה חדשה, נולדים תינוקות – דור הבייבי בום יקראו לו, ועליו תושת תקוות העולם המערבי. ולא רק הוא. ייקח הרבה זמן עד שתובן ההשפעה העצומה של הדור הזה. מאות מיליונים שנולדו אחרי המלחמה. הם יהיו הצעירים שיזינו את רוח הסיקסטיז. וחלקם יהיו הצעירים הזועמים והמתוסכלים, שיזינו את רוח האנרכיה בשנות ה־70. כעת, כשהם פורשים לגמלאות אחרי שתוחלת החיים התארכה, הם משנים את מערכות הפנסיה והביטוח הלאומי בעולם כולו, ונקראים בבוז "בומרים" על ידי נכדיהם. 

שמאל חדש־ישן

הדור הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה זוכר היטב את הזוועה. הוא משתאה, נפעם, כשאירופה מתחילה לשגשג. לא שהעולם מושלם, יש מלחמה קרה, ברלין מחולקת, אבל אנשים יוצאים לוואקאנס, יש להם עבודה, הם חיים בדמוקרטיה. ולאנשים הזוכרים את הבליץ, את החזית המזרחית, את השואה, את הכיבוש, זה מספיק. הם רוצים – ומקבלים – חיים בורגניים נוחים.

ויש להם ילדים: הבייבי בומרס. הם נולדים ליבשת שלא מוכנה, פיזית, תשתיתית, לכמות כזאת של ילדים בבת אחת. אירופה לא מוכנה, העולם לא מוכן למהפכת החינוך חינם, לדור שכבר לא מוכן להסללה לעבודה בפס הייצור במפעל או במכרה הפחם, אלא רוצה השכלה ומשרה טובה. האוניברסיטאות עדיין מוכנות לאליטה קטנה ומצומצמת, אך לא ערוכות לעידן החדש. וחלק ניכר מהבייבי בומרס, ילידי 1946–1954, יגיעו לפרקם, כלומר יתחילו אוניברסיטה, בערך ב־1968. יש צליל מוכר לשנה הזו, לא?

הם נולדו אחרי המלחמה. הם לא ראו אותה. הם לא יודעים מה הקיצוניות הפוליטית עשתה לעולם. אלה סיפורים של אבא או סבא, וכתמיד, למי יש סבלנות למורשת קרב הזאת? הם חיים בצל הפצצה, בצל אלפי הטנקים של ברית נאט"ו וברית ורשה, הם עדיין בגיוס חובה. יש להם יחסי הערצה־שנאה עם ארה"ב, ויש באירופה, ודאי בצרפת, גרמניה, בריטניה ועוד, מורשת חזקה של שמאל אידיאולוגי.

פעם זה תועל להערצת ברית המועצות. זה נגמר. יותר מדי עדויות על הגולאגים, על משפטי הראווה, הנאום הסודי של חרושצ'וב, הפלישה להונגריה ב־1956, דיכוי שביתות פועלים בפוזנן – סתמו את הגולל על ההערצה לשמש העמים (נותרו מעט חסידים שוטים, כמובן). בהדרגה, מתגבש סוג חדש של שמאל, חדש־ישן יש לומר – מפלגות טרוצקיסטיות ואנרכיסטיות של הדור החדש, הנלהב. תאים סטודנטיאליים מתווכחים על תיאוריות מרקסיסטיות של אסכולת פרנקפורט ופרנץ פאנון. כמובן, גם בתיאוריה וגם במעשה יש ייצוג יתר יהודי (להרחבה, כדאי לחזור לכתבה "ד"ש מזקני ציון" מגיליון יולי של 'ליברל'). כמעט כל אנשי אסכולת פרנקפורט היו יהודים – אדורנו, מרקוזה וכו'. ומבין מנהיגי תנועות המחאה זכור דני כהן־בנדיט – "דני האדום", גם יהודי. ומעבר לאוקיינוס, אבּי הופמן וג'רי רובין – יהודים.

השִכחה המקוממת

אז הגענו למאי 68'. הצעירים הזועמים והמתוסכלים, על האוניברסיטאות המאובנות, על השיטה הפוליטית, יוצאים להגשים את ייעודם ההיסטורי – להקים חברה חדשה, צודקת, שוויונית. ערכי המהפכה הצרפתית, כזכור, ובאותה עיר בדיוק.

לרגע היה נדמה שמתגשם חלום השמאל. הנה צועדים יחד פועלים וסטודנטים, אינטלקטואלים ופעילי זכויות עובדים. שילוב של אביב העמים של 1848 עם הקומונה הפריזאית. ובלי אלימות. כלומר, עם קצת אלימות, בעיקר הרבה רומנטיקה של אלימות, של מהפכה. והמרד שהחל ברובע הלטיני, כמו כל כך הרבה מהפכות, גלש לפריז וממנה לצרפת כולה, הנשיא דה גול התפטר. והמחאה מתפשטת מחוץ לצרפת. אבל הרומנטיקה לא הספיקה. הבורגנות – גם הפרולטריון, שמצבו הוטב בשנים הקודמות – נבהלו מהמתרחש. ואחרי ההתנגשויות קרה הבלתי נמנע: היו בחירות בצרפת ועלה משטר יותר ימני ושמרני מקודמו. בדיוק כמו באביב העמים. בהבדל חשוב: אז זה קרה עקב דיכוי אלים של המשטר; כעת בבחירות, כשהעמים מעדיפים סדר ורווחה על פני חירות ערטילאית נוסח השמאל הקיצוני.

מרבית הסטודנטים המשיכו בחייהם. שולפים כיום אלבומים ישנים, מראים לנכד שסבא וסבתא היו פעם מגניבים. הנה סבא זורק אבן על שוטרים, הנה סבתא מפגינה עם ג'וינט נגד הצבת טילים של נאט"ו על אדמת אירופה. כן, זה היה לפני שסבא קיבל את המשרה הנוחה בחברת הרכבות הממשלתית, לפני שסבתא הפכה למורה.

אבל כמה לא מיצו ופרשו. הם נשארו עם האידיאלים (שגויים או לא, זה לא רלוונטי). נשארו עם הלהט המהפכני. והם החליטו שאם מאי 68' לא היה מספיק לשינוי, אם המון העולה על הבריקדות לא מספיק כדי לחולל מהפכה, אז צריך לחפש שיטות אחרות. האוונגרד – המשמר הקדמי של המהפכה – הוא שיצית את הניצוץ. כמו אז, ברוסיה. הדרך? טרור.

המעניין הוא שבצרפת עצמה, שבה החלו האירועים, שבה החלה המהפכה ששינתה את אירופה, שבה היה מרד הקומונה הפריזאית שהיה מודל והשראה למרקס ואנגלס, לא קמה קבוצת טרור מהשמאל או מהימין. אולי לקח מלחמת אלג'יריה, שספיחיה זה עתה הסתיימו, אולי הפחד מחורבן נוסף של פריז אחרי מרד הקומונה. אולי אופי לאומי. לא יודע.

אבל קבוצות טרור מהשמאל הקיצוני נגד הסדר הישן, המקובע, הבורגני, יקומו. החשובות שבהן בגרמניה ובאיטליה, ותהיה אחת גם ביפן. מה המשותף למדינות האלה? אלה מעצמות הציר, שהובסו במלחמת העולם השנייה, שהופצצו ונחרבו ונכבשו, אחרי שגררו את העולם להרס והרג חסרי תקדים.

מדוע דווקא שם? כי הבייבי בומרס באותן מדינות, ולא רק בהן, נגעלים מהאמנזיה הקולקטיבית שירדה על גרמניה, איטליה, יפן, וכמובן על מדינות נוספות – צרפת, אוסטריה. הגרמנים מתעבים את גרמניה, למשל, המדינה שאליה נולדו. מדינה שיצאה למלחמת כיבוש נוראה, הובסה, ומיד חיה בהכחשה, מסבירה שהם לא עשו כלום, רק המנהיגים המנוולים וכמה אנשי אס.אס. כל השאר? פטריוטים. והאם סיפרנו לך, בתי, על הזמנים הקשים שעברו עלינו כשהאמריקאים הפציצו אותנו?

ומיד אחרי החורבן שהמיטו על העולם – ועל עצמם – הם מתמכרים למוצרי הצריכה הבורגניים. הדמוקרטיה המרוצה מעצמה של גרמניה המערבית, הקפיטליזם הנינוח, כשעמודי התווך של החברה, בני ה־50–60, לא נשאלים "איפה היה מיין הר לפני 25 שנים?". לא מקובל בחברה מנומסת. ממילא כולם יודעים בדיוק מה עשה אדוני. רק מתעלמים. הצעירים הזועמים רוצים משהו אחר, הם רוצים עולם שונה, צודק. והם יקימו אותו. בדם ובאש. 

אנרכיה נוסח גרמניה

יש הרבה מיתוסים והרבה טעויות נפוצות על הקבוצה המפורסמת ביותר בתקופה זו. סיעת הצבא האדום הגרמני, המוכרת גם ככנופיית באדר־מיינהוף. נתחיל בכך שמייסד הקבוצה היה הורסט מאהלר ולא אנדריאס באדר. ומנהיגת הקבוצה לא הייתה אולריקה מיינהוף, אלא גודרון אנסלין. הם גם לא היו מעורבים בחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה. הטרוריסטים הגרמנים שהיו מעורבים בחטיפה באו מקבוצה מקבילה שנקראה 'תאי המהפכה'.

הם היו מעטים מאוד. בכלל, קבוצות הטרור באירופה מנו בדרך כלל לכל היותר כמה עשרות חברים. באפריקה, באמריקה הלטינית ובאסיה, ארגוני הטרור והגרילה היו לעיתים צבאות או ארגונים צבאיים למחצה, במרחב האסלאמי ודאי. כאן, בקבוצות שקראו לעצמן גרילה אורבנית – שם מכובס לטרור – היו מעטים.

ההתחלה היא בהפגנות תמימות לכאורה, בשנות ה־60 המאוחרות – נגד מלחמת וייטנאם, נגד המשטרה. האירוע המכונן מתרחש ב־2 ביוני 1967. השאה הפרסי מגיע לביקור בגרמניה, והם מפגינים נגדו. במהלך ההפגנה נהרג סטודנט. השוטר היורה מזוכה. ארבעה צעירים מחליטים לפעול. החשובים שבהם לענייננו הם אנדריאס באדר וגודרון אנסלין, פעילה והוגת שמאל רדיקלי, שעזבה את בעלה והתינוק שלה לטובת המטרה – ולטובת באדר. הם מתחילים בקטן, הצתת שלוש חנויות כלבו, נתפסים והולכים לכלא לשלוש שנים. עיתונאית בשם אולריקה מיינהוף, מקורבת אידיאולוגית לשמאל הרדיקלי, כותבת עליהם. שנתיים אחר כך תצטרף לתנועה. מציתי החנויות משוחררים בערבות אחרי שנה, מסתלקים לצרפת, ושם חוברים לעורך דין בשם הורסט מאהלר, שהקים ארגון בשם 'הצבא האדום'. זה יוכר בהמשך כבאדר־מיינהוף. אנסלין, המנהיגה האמיתית, נאסרת ב־1972. באותה שנה נאסר גם באדר שוב, אחרי שנים של שודים ופיצוץ בניינים. גם מיינהוף נאסרת. הדור הראשון והידוע של הקבוצה גמור, מאחורי הסורגים.

מה הם עשו עד אז? אימונים בירדן, במחנות פליטים ובחסות אש"ף. הם הגיעו לשם דרך גרמניה המזרחית בסיוע השטאזי. הארגון מטיל האימה, הקג"ב של גרמניה המזרחית. וכאן המקום להוסיף שני דברים חשובים. האחד – חלק גדול מאותם ארגוני שמאל רדיקלי מקבלים סיוע, ביודעין, מברית המועצות. מהקג"ב. שהם מנסים להתנער ממורשתו. שהרי המדיניות של מוסקבה היא לפורר את המערב, לפגוע בברית נאט"ו, באיחוד הנרקם בין מדינות אירופה. אלה עצם בגרונם של הקומוניסטים.

והדבר השני – גלובליזציה. גלובליזציה של טרור. ארגוני טרור למיניהם משתפים פעולה; אחרי הכל, הם חולקים אידיאולוגיה. הם שותפים זה בפעולות הטרור של האחר, הם משתפים מחנות אימונים במדבריות של המזרח התיכון. מעבירים סודות לייצור נשק. כולם בחגיגה – המחתרת האירית, הארגונים הפלסטיניים, הצבא האדום הגרמני והצבא האדום היפני, מי לא. הם הרי כולם נגד האימפריאליזם, הקפיטליזם, נגד המערב. נגד כל מי שאינו הם.

סוף מדמם ומסתורי

ב־1972, השנה של טבח הספורטאים במינכן, הם מבצעים את אחת הפעולות המפורסמות שלהם. אירמגרד מולר נוהגת מכונית תופת לתוך בסיס צבאי אמריקאי בהיידלברג, שלושה חיילים אמריקאים נרצחים. היא שרדה, נשפטה ושוחררה אחרי 22 שנים (שיא לאישה בכלא בגרמניה). אגב, בכל שנות פעילותם הם רצחו מעט יותר מ־30 בני אדם.

ובכלא קורים דברים מעניינים, לא ברורים עד עצם היום הזה. אולי לא יתבררו לעולם. מאהלר מוחרם על ידי חברי הקבוצה, המנדה אותו מהארגון שהוא עצמו הקים. הוא משנה את עמדותיו, לימים משתחרר מהכלא והופך מכחיש שואה ופשיסט. מיינהוף נכנסת להתקפי דיכאון ומתאבדת במאי 1976, אחרי ששאר חברי הקבוצה מחרימים אותה.

וכשהדור הראשון בכלא, הדור השני, הידוע פחות, מנסה לשחררו. האמצעי, מאז ומעולם – לקיחת בני ערובה. ב־1975 הם השתלטו על שגרירות גרמניה בסטוקהולם והחלו לרצוח בני ערובה. ואז התפוצץ מטען הנפץ שאיתו מלכדו את הבניין עקב תקלה, בני הערובה נפצעו קשה, החוטפים נלכדו. הניסיון הבא הוא חטיפתו של הנס מרטין שלאייר, מראשי דיימלר־בנץ, נשיא ארגון התעשיינים וקצין אס.אס לשעבר. בחטיפה נרצחים ארבעה שוטרים שאבטחו אותו. הוא מועבר מגרמניה לאמסטרדם ואז לבריסל, ונרצח אחרי חודשיים של שבי. עוד כישלון. במהלך הפרשה הזו נחטף מטוס נוסעים של לופטהאנזה למוגדישו, בירת סומליה. הייתה לאירוע זווית ישראלית: קשבנו המיתולוגי מיקי גורדוס כמעט וחשף שיחידת הלוחמה בטרור הגרמנית GSG-9 בדרך לשם, והם שחררו את הנוסעים בקרב שבו נהרגו שלושה מהחוטפים.

ואז מגיע הלילה של 18 באוקטובר 1977, שעות ספורות אחרי ההשתלטות על המטוס במוגדישו, המכונה 'ליל המוות'. אנדריאס באדר, גודרון אנסלין ויאן קרל ראספה מתאבדים בתאיהם. אירמגרד מולר נכשלת בניסיונה. זו הגרסה הרשמית. אלא שצריך להסביר איך ארבעה טרוריסטים מהמבוקשים בעולם, שנמצאים בתאים המאובטחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת לכאורה, מאזינים לניסיון החילוץ במכשירי רדיו שהבריחו לתאיהם, מתקשרים ביניהם במערכת טלפונים מתוחכמת, ומתאבדים באמצעות אקדחים שהבריחו לתאיהם. לא מעט גרמנים מאמינים שהם חוסלו בתאיהם. ומעט מאוד כמובן מצטערים על כך. זה היה סופו בפועל של הארגון הזעיר. אם כי רק ב־1992 הוא הודיע על הפסקת פעולותיו האלימות, ושש שנים לאחר מכן שהוא מתפרק רשמית. 

הג'וב האיטלקי

באדר־מיינהוף עשו פעולות מעטות, ודאי יחסית לשכניהם מהדרום, 'בריגטה רוסה' – הבריגדות האדומות האיטלקיות. 14 אלף פעולות אלימות בשנות ה־70 וה־80.

כמו סיעת הצבא האדום הגרמנית, ולמרות הבדלים מינוריים בתפיסה, גם הבריגדות האדומות הן קבוצת טרור עירונית, מרקסיסטית, מאואיסטית לטענתם, שהקימו שני סטודנטים ב־1970 למאבק נגד הריאקציה, למען הפועלים, נגד הפשיזם.

הם ביקשו להצית מלחמת מעמדות כוללת. ההבדל הגדול הוא שגרמניה שנגדה נלחמו באדר־מיינהוף היא מדינה מתפקדת, משגשגת, וכמעט אף אחד לא מצטרף לחזון שלהם של שמאל רדיקלי. איטליה אינה מתפקדת. ממשלה חלשה, מפלגות מושחתות. צבא, משטרה ומערכת משפט מושחתים. הצפון משגשג יחסית, הדרום עני ובשליטת המאפיה. יותר תנאים למהפכה, יותר זעם. באיטליה גם השמאל חזק: המפלגה הקומוניסטית כמעט מנצחת בבחירות 1948.

יש לא מעט ארגוני שמאל באיטליה, והאמת – גם ארגוני ימין, כולל ארגוני טרור. אבל הבריגדות האדומות נחושות יותר, אלימות יותר, אכזריות יותר. הפעולה הידועה ביותר שלהם הייתה עוצרת נשימה בחוצפתה – חטיפה ורצח של ראש ממשלה לשעבר. אלדו מורו, מנהיג המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, פרופסור למשפטים, היה ראש ממשלה פעמיים (בעשרות הממשלות שקמו באיטליה ונפלו באותה מהירות) ועמד להתמנות בשלישית, אחרי פשרה שעמד להשיג עם הקומוניסטים (דבר שיגרום ללא מעט תיאוריות קונספירציה, על כך שמי שאחראי לחטיפה היו בעצם האמריקאים, שפחדו מעליית הקומוניסטים לשלטון).

ב־16 במארס 1978 נחטף מורו על ידי אנשי הארגון. הם חיסלו את חמשת שומרי ראשו במקום, ודרשו בתמורה לשחרורו את שחרור 13 חברי הבריגדות האדומות שעמדו למשפט. נשיא איטליה סירב לנהל מו"מ. אחרי 56 יום הוא נרצח בדירה ברומא שבה הוחזק. גופתו התגלתה בתא מטען של מכונית בלב העיר. היו התכתבויות בין מורו לבין הממשל, וכשהבין שלא ישחררו תמורתו טרוריסטים וגורלו נחרץ, דרש שאיש מהפוליטיקאים לא יבוא ללווייתו.

לימים, אפרופו הקשרים ההדוקים בין קבוצות הטרור השונות וביניהן לבין ממשלות אוהדות (או מפוחדות), יתוודה פרנצ'סקו קוסיגה, לשעבר נשיא איטליה, שהיה פרוטוקול סודי – "הסכם מורו" שמו – שבמסגרתו אישר מורו לאש"ף לפעול על אדמתה, ובתמורה אש"ף לא פגע במטרות איטלקיות.

לכל פעולה, לימד אותנו ניוטון, יש פעולת נגד. ובאיטליה קמה במקביל לבריגדות האדומות קבוצת טרור ימנית, פשיסטית, ב־1977. אחרי מלחמת העולם השנייה היו באיטליה כמה קבוצות פשיסטיות, כמו המסדר השחור, שרצו להפיל את הדמוקרטיה, להחיות את ימי הדוצ'ה. אבל הקבוצה הזו, 'הגרעין החמוש המהפכני' שמה, עושה פיגועים – לא מצעדים. והיא אחראית לפיגוע הגדול ביותר בהיסטוריה האיטלקית – ב־2 באוגוסט 1980, פצצה בתחנת הרכבת של בולוניה. 85 נרצחו, כ־200 פצועים.

וכמובן היו עוד קבוצות שמאל קיצוני – וימין קיצוני – שפעלו אז באירופה. למשל קבוצת ה־17 בנובמבר השמאלית־קיצונית היוונית, על שם התאריך בשנת 1973, של הפגנה נגד משטר הקולונלים – החונטה הצבאית ששלטה ביוון (ההפגנה דוכאה באלימות קשה). היא רצחה עשרות בני אדם וביצעה יותר מ־100 התקפות על מטרות יווניות, וגם בריטיות ואמריקאיות – המדינות שתמכו במשטר הקולונלים. אחרוני מנהיגיה נאסרו והועמדו לדין רק ב־2002.

גל חום באמריקה

אז הגענו לארה"ב. ודיברנו על הרקע לאותו טרור. הבייבי בום, המלחמה הקרה, הקפיטליזם. אז מה עם אמריקה? גם בה היו בדיוק אותם גורמים. עם תוספות של מלחמת וייטנאם, של מחאת השחורים.

אז כן, ילדי הפרחים לא רק הלכו לסן פרנסיסקו לעשן גראס. לא רק היו בוודסטוק וצעקו "Make love, not war". ארה"ב באותו זמן במאבק פנימי קשה. בין השאר כי היא במלחמה. ויש פער גלוי לעין־כל בין המגויסים לבין הפריווילגים שנשארים בבית – כמו ג'ורג' בוש הבן, כמו דונלד טראמפ, כמו ביל קלינטון. כמו כמעט כל הלבנים מהמעמד הבינוני והעליון שאינם מעוניינים להילחם באסיה. מסוכן שם. מי מגויס? בני הפועלים ובני הדרום הלבנים, בעלי המסורת הצבאית, וכמובן השחורים וההיספנים.

היו תקוות שנתלו בג'ון קנדי. והוא נרצח. ובאחיו בובי, שנרצח אף הוא. וב־1969 קם באוניברסיטת מישיגן גוף חדש. ארגון שמאל רדיקלי מיליטנטי בשם 'מחתרת מזג האוויר', או 'מחתרת החזאים'. הם מתוסכלים מבחירת ריצ'רד ניקסון, בסוף 68', השמרן, הנץ. והם פונים לפעולה ישירה ואלימה.

לשיטתם, החברה האמריקאית חולה. שנים של התנגדות לא אלימה, שהוביל מרטין לותר קינג, הביאו למעט מאוד, בעיקר לרציחתו האלימה בהחלט. את השם המוזר שאבו מהמניפסט הראשון שכתבו, שכותרתו: "אינך צריך להיות חזאי כדי לדעת לאן הרוח נושבת", ציטוט הלקוח משיר של בוב דילן. במונחים שלנו הם התעסקו בשטויות – הפלת פסל לזכר שוטרים שנהרגו במהומות היימרקט (המהומות שהולידו את יום הפועלים, 1 במאי), השלכת בקבוקי תבערה לעבר תחנות גיוס לצבא. הם התחברו לאויבים – ביקרו בקובה, שיבחו עם ג'יין פונדה את צפון וייטנאם. הארגון קרס אחרי ההסכם שסיים את המלחמה ב־1973 והתפרק סופית כמה שנים לאחר מכן. חלק מחבריו חיו במחתרת שנים רבות, נתפסו, ריצו מאסר, והיום חיים את חייהם.

זה היה ארגון קיקיוני. עם כל הכבוד, הם לא בדיוק הבריגדות האדומות, לא באדר־מיינהוף. ארגון סטודנטים שקצת הקצין. נכון, הם שלחו פצצות, ולא הרגו איש חוץ משלושה מאנשי המחתרת שנהרגו בתאונת עבודה כשניסו להכין אחת. אבל – הם משתפים פעולה עם ארגון אחר, לא ארגון טרור, אבל בהחלט חלק קריטי מהתקופה. ארגון שלחם בממסד גם באלימות, ומחתרת החזאים הצטרפה למטרותיו, הזדהתה איתן. הפנתרים השחורים.

הזעם השחור

יותר מ־200 שנה היו השחורים עבדים. וגם אחרי שחרורם, הם חיו במשטר גזעני נורא בדרום האמריקאי, והופלו בצורה מחפירה בצפון. לא רק בג'ורג'יה לא יכלו שחור ולבן להיות באותו מרחב ציבורי – גם בניו יורק נכנסו גדולי נגני הג'ז לאולמות מכניסת המשרתים. נראה היה, אולי, שדברים מתחילים להשתנות תוך מאבק בשנות ה־50: רוזה פרקס סירבה לקום מהמושב באוטובוס. המטיף הצעיר והכריזמטי ד"ר קינג ינהיג הפגנות שקטות ובלתי אלימות, שיורידו את חברת האוטובוסים על ברכיה. הנשיא אייזנהאואר ישלח את המשמר הלאומי כדי לאכוף החלטה של בית המשפט העליון שתלמיד שחור יכול ללמוד בבית ספר לבן בליטל רוק, ארקנסו. צעדים חשובים, שיביאו תוצאות, מתחייב קינג, שנושא את אחד הנאומים המפעימים ביותר בוושינגטון: "יש לי חלום".

חיכינו הרבה זמן, אומרים לעצמם השחורים, אבל הדברים מסתדרים. אבל הם לא, הם קורסים. שלושה חודשים אחרי הנאום של קינג יירצח ג'ון קנדי. אחיו בובי, מועמד לנשיאות, וקינג עצמו, יירצחו בהפרש של חודשיים, חמש שנים אחר כך. שנה אחרי הנאום, בקיץ 1964, יירצחו שלושה סטודנטים, שני יהודים ושחור אחד, פעילי זכויות אזרח, בידי אנשי הקו קלוקס קלאן. זה קרה במיסיסיפי, אליה ירדו כדי להגן על השחורים המבקשים להצביע. והשחורים מגויסים למלחמת וייטנאם, מלחמה שעליה הם אמרו במרירות: האדם הלבן שולח את האדם השחור כדי להרוג את האדם הצהוב.

התסכול יתפרץ במהומות בסוף שנות ה־60. הגיבורים שלהם הם צעירים זועמים, כמו ג'ימי הנדריקס, הגיטריסט האגדי ששירת בדיוויזיה ה־101 ('הנשרים הצורחים'), או קסיוס קליי (מוחמד עלי) המסרב להתגייס. מנהיגים רדיקלים תופסים את מקומו של קינג: מלקולם אקס הכריזמטי, המצטרף לאומת האסלאם, עוזב את הארגון האנטישמי ומלא השנאה המטיף לעליונות שחורה והפרדה בין שחורים ולבנים – כשהמטרה של כל הליברלים הטובים היא כמובן הפוכה: אינטגרציה ושוויון. הוא נרצח בידי אנשי אומת האסלאם. ומיד לאחר שנרצח, ובצל המהומות ברובע וואטס בלוס אנג'לס, קם ארגון הפנתרים השחורים. המייסד הוא יואי ניוטון, עם חברו בובי סיל. הארגון קורא לשינוי מוחלט של סדר היום, להגנה עצמית של שחורים על עצמם, לגאווה. וברוח התיקון השני לחוקה – זהו ארגון חמוש, הרוצה מהפכה.

הם מפרסמים מניפסט, תוכנית עשר נקודות:

1. אנו רוצים חופש. אנו רוצים את היכולת לקבוע את גורל הקהילות השחורות המדוכאות.
2. אנו רוצים תעסוקה מלאה לאנשינו.
3. אנו רוצים לסיים את שוד קהילותינו בידי בעלי ההון.
4. אנו רוצים דיור ראוי ומתאים למגורי אדם.
5. אנו רוצים השכלה ראויה שתחשוף את טבעה המושחת של החברה האמריקאית. אנו רוצים השכלה שתחשוף את ההיסטוריה שלנו ואת מקומנו בחברה.
6. אנו רוצים פטור משירות צבאי לשחורים.
7. אנו רוצים סוף מיידי לאלימות המשטרתית כלפי השחורים.
8. אנו רוצים את שחרור השחורים הכלואים בבתי כלא.
9. אנו רוצים שכאשר שחורים עומדים למשפט, הם יעמדו בפני חבר מושבעים של שותפיהם לדרך או של בני קהילותיהם.
10. אנו רוצים אדמה, אוכל, דיור, השכלה, לבוש, צדק, שלום.

ניוטון וסיל רוצים לאומיות שחורה. הם מושפעים מכתביהם של מרקוס גארבי – מייסד תנועת החזרה לאפריקה; פרנץ פאנון – פסיכיאטר שחור ופילוסוף מדיני, נביא הפוסט־קולוניאליזם, העוסק בבעיית השחורים בעולם הנשלט בידי לבנים; ומאו דזה־דונג וצ'ה גווארה. 

ניצחון הממסד

מיש־מש אנטי־מערבי, אתם אומרים? על מה הם מתלוננים, אז או היום? כדאי לזכור – אם אתה צעיר שחור בדרום באותה עת, סביר שראית מעשי לינץ' במו עיניך. אתה רואה את הפער בין ההצהרות של הנשיאים על "המדינה הגדולה עלי אדמות", על הדמוקרטיה הנפלאה, העיר הזוהרת על הגבעה; בעודה משגרת חיילים שחורים לווייטנאם, למען שליט צבאי מושחת בסייגון. ואם שרדת, אתה משתחרר וחוזר למדינה גזענית, לשריפים לבנים עם כלבים בערי הדרום, לאפליה בצפון.

הפער בין העולם שמספרים לך שאתה חי בו לעולם האמיתי גדל. והמילים הטובות של ד"ר קינג, המטיף הנוצרי, שהנה עוד רגע הכל משתנה – לא, דברים לא משתנים. שום מדינה, שום מעמד בעולם לא ויתר מרצונו הטוב על עמדות כוח ופריווילגיה. במקרה הטוב הבינו את הרמז ברגע האחרון, במקרה הפחות טוב זה נעשה בדם ואש ואלימות. והאלימות תהיה בעיקר מצד הממסד, לא מצד הפנתרים.

שנה אחרי הקמת הארגון ניוטון נורה ומואשם ברצח שוטר לבן. זה מביא לגל מהומות בארה"ב, לתמיכה אדירה בפנתרים, להקמת ארגונים מקבילים של היספנים ואסייתים וארגוני פנתרים שחורים ברחבי העולם. יש פאניקה בוושינגטון – ג'יי אדגר הובר, ראש ה־FBI הכל יכול, מקים תוכנית לסיכול וריגול נגדי שפועלת 20 שנה נגד כל מי שמאיים לדעתו על אורח החיים האמריקאי: ארגוני זכויות אזרח, מרטין לותר קינג, ג'ון לנון, מי לא. וכמובן ניוטון וסיל. הובר הצהיר שהפנתרים השחורים הם האיום הגדול ביותר על אמריקה, לא פחות. הפנתרים מפעילים תוכנית ארוחת בוקר חינם לכל ילד שמצליחה מאוד, ובעקבותיה נעליים חינם, ייצוג משפטי חינם. אבל הם נרדפים בידי הבולשת, משרדיהם מושחתים, רבים מפעיליהם נאסרים או נרצחים בשורת רציחות מסתוריות. חשוב לזכור – הם לא עברו על החוק. באולימפיאדת 1968 במקסיקו, האמריקאים נתקפים הלם כששני רצים מניפים אגרוף בתנועת ההצדעה של הפנתרים השחורים על דוכן המנצחים – והמדליות שלהם נשללות. חִשבו על כך לרגע – מה פתאום? באיזו זכות? באיזו זכות נשלל ממוחמד עלי תואר אלוף העולם? הדעות הפוליטיות שלהם לא מוצאות חן בעיני הממשל, מה הקשר?

ב־1970 שוחרר ניוטון מהכלא, אבל מנהיגי התנועה ממשיכים להיעצר ולהירצח. הם נעצרים על הסתה ופעולות אנטי־מלחמתיות. אבל הלבנים שמפגינים נגד וייטנאם מקבלים קנס, השחורים נכנסים למאסרים ממושכים. אחד ממנהיגי התנועה, אלדרידג' קליבר, קורא להקצין את המאבק, לעבור לטרור, ומגורש מהתנועה.

והבולשת הפדרלית ניצחה. התנועה הפסיקה את פעילותה ב־1977 ופורקה רשמית ב־1982. ניוטון סיים דוקטורט, היה פעיל פוליטי וחברתי, ובשנת 1989 נרצח, במה שתואר כעסקת סמים שהשתבשה. נאמר בעדינות שלא כולם מאמינים לתיאור הזה של האירועים. בובי סיל חי, היה לראש התנועה, הועמד פעם אחר פעם לדין על פעילותו החברתית, הפוליטית, וכיום עוסק בעבודה עם צעירים למען שינוי חברתי.

וכמובן כשאנו רואים את תנועת Black Lives Matter, את הזעם הנוכחי – הוא לא הנוכחי. הוא אותו הזעם. הזעם מאז העבדות, חוקי ג'ים קרואו, הפנתרים השחורים, רודני קינג, פרגוסון שבמיזורי, פלויד במיניאפוליס. לתחושתם דברים לא השתנו, או לא השתנו מספיק.

פטי והמהפכנים

אם נחפש בארה"ב באותה תקופה קבוצה הדומה לקבוצות הטרור שפעלו אז באירופה – אלה לא יהיו אנשי מחתרת מזג האוויר הנאיבים, אלא קבוצה בעלת השם המפוצץ 'צבא השחרור הסימביונזי'. עדיין יש לה מאפיינים אמריקאיים לחלוטין – בראש ובראשונה נושא הגזע. בשיאם מנה ה"צבא" 15 אנשים. והם פורצי דרך בתחום היחסים בין המיעוטים באמריקה – מנהיג הקבוצה היה פושע שנמלט מהכלא בשם דונלד דה־פריז, והוא היה השחור היחיד בקבוצה, שפיקד על הלבנים. הם התקיימו שנתיים בלבד (1973–1975), עסקו בחטיפות, שוד בנקים, רצח. והפעולה המפורסמת ביותר שלהם שילבה את כל זאת.

פטרישיה קמפבל הרסט, המכונה פטי, נולדה עם כפית כסף בפה. נכדתו של איל העיתונות האגדי וויליאם רנדולף הרסט שהונצח, למורת רוחו הרבה, בסרט המופת 'האזרח קיין'. היא גדלה בעיר העשירה הילסבורו, הסמוכה לסן פרנסיסקו. שבועיים לפני יום הולדתה ה־20 נחטפה מדירתה בברקלי בידי אנשי צבא השחרור הסימביונזי. המשפחה נדרשה לתרום מזון לעניי סן פרנסיסקו בתמורה לשחרור הרסט. הם נענו, אבל הרסט לא הוחזרה. חודשיים אחרי החטיפה, ב־15 באפריל 1974, מצלמות אבטחה בבנק מצלמות את פטי הרסט מנופפת בנשק במהלך שוד. היא הודיעה ששינתה את שמה לטניה – שמה של בת הזוג של צ'ה גווארה – ומעתה היא נאמנה למטרות צבא השחרור. בחודשים הבאים השתתפה בעוד שני מעשי שוד. היא נעצרה בספטמבר 1975, זמן קצר לאחר שמטה הארגון נחשף. בקרב היריות עם משטרת לוס אנג'לס נהרגו חמישה מחבריו.

משפטה החל במארס 1976, ונושא 'תסמונת סטוקהולם' עלה מטעם ההגנה, שטענה כי היא עברה התעללות והוכרחה לבצע את מעשי השוד. ומכיוון שהיא הרסט, פעלו למענה מושל קליפורניה רונלד רייגן, חברי קונגרס רבים, והיא הייתה לאדם היחיד בהיסטוריה האמריקאית שקיבל המתקת עונש מנשיא אחד (ג'ימי קרטר) ולימים חנינה מאחר (ביל קלינטון, ימים ספורים לפני תום כהונתו ב־2001).

הרסט עצמה כתבה ספר ושיחקה בכמה סרטים, בהם 'ססיל בי. דימנטד', העוסק בכוכבת הוליוודית הנחטפת על ידי אנשי קולנוע טרוריסטים, כדי לשחק בסרט הגרילה שהם מפיקים; ובמהלך ההפקה היא תעבור מהפך מפנים יפות ללוחמת אידיאולוגית נחושה, המוכנה לפשוע למען המטרה. התפקיד שלה, אגב, לא היה של אותה כוכבת, אלא של אמא מודאגת של אחד החוטפים המתחננת כל הזמן שיחזור הביתה.

ומכיוון שארה"ב מובילה וממציאה טרנדים, החל בה טרור מסוג חדש – "אקו־טרור", טרור למען הסביבה, למען שימור כדור הארץ. מטרה נעלה, כולנו נסכים. המטרות כמעט תמיד נעלות, השיטות הן הבעיה.

ב־1975 פרסם אדם בשם אדוארד אבי ספר, 'כנופיית המקלות בגלגלים' שמו. הספר הפך ללהיט אדיר, והוא מתאר בו חבורה בלתי סבירה בעליל של ארבעה אנשים היוצאים לחבל בפרויקטים ההורסים את דרום מערב ארה"ב, אריזונה, מונומנט ואלי ביוטה וכו'. הם מחבלים במכונות לסלילת כבישים בשמורות טבע, ושיא הספר בניסיון להרוס את הסכר המתוכנן על נהר קולורדו.

הספר מצוין, והקורא מזדהה עם האנשים הטובים האלה, שבסך הכל פוגעים ברכוש – טרקטורים, שופלים, ההורסים את הסביבה. אבל – גם פצצת תבערה על סניף בנק היא הרס רכוש בלבד, אם עושים זאת בזהירות ומוודאים שאין שם בני אדם. וגם בנקים אנחנו לא מי יודע מה אוהבים. השאלה כתמיד היא: מה מוצדק? האם, וזו התחושה אצל רבים מהאקו־טרוריסטים (או טרוריסטים בכלל), המדינה רבת־העוצמה, המושחתת, המכורה לאינטרסים שאינם רואים את האזרח, מדכאת החופש, הרודנית לעיתים – האם מוצדק להפיל אותה, את הכובש, את הורס כדור הארץ באלימות, או לא? האם המטרה מקדשת את האמצעים?

כך, מתוך ארגון גרינפיס הידוע, קם אחר הנקרא 'חזית השחרור של כדור הארץ' – Earth Liberation Front, או בראשי תיבות ELF, כשמם של היצורים המפורסמים מסדרת 'שר הטבעות' החיים בסימביוזה עם הטבע. הם מבצעים "ספייקינג" – הכנסת מסמר לגזע עץ כך שכשיכרתו אותו, אם המסור פוגע במסמר, המסור נשבר. הם פועלים נגד אוניות ציד הלוויתנים של יפן, וכו' וכו'. משהו שרובנו עשויים להזדהות איתו. השאלה, כמו תמיד, היא: היכן הגבול? מתי מחאה סביבתית הופכת מעשה טרור?

שיטת קזינסקי

הנה למשל הדוגמה של אדם שכינה עצמו ה'יונבומר'. אחד המקרים שעליהם אנו אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, כי זה נשמע כמו סרט, והאמת? היו סרטים כאלה. חִשבו על סרטים כמו 'פארק היורה', 'שליחות קטלנית', 'מטריקס', או סדרות כמו 'ווסטוורלד', שבהן המדען הוא הנבל – שאם מתוך היבריס, בצע כסף, פטריוטיזם או שאפתנות, פותח איזו תיבת פנדורה נוראה, מתערב בטבע ומביא לאסון: דינוזאורים משובטים, בינה מלאכותית או רובוטים חכמים מדי וכדומה.

תיאודור (טד) קזינסקי החל את חייו ברגל ימין. הוא נולד ב־1942, גאון חסר כישורים חברתיים שסיים תיכון בגיל 16, תואר ראשון במתמטיקה בגיל 18, והיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ברקלי בגיל 26. בשלב זה הוא השתתף בניסוי שבלי ידיעתו, ובלי ידיעת האחרים, היה אמור להיות ניסוי בפסיכולוגיה. לימים יתברר שזה היה ניסוי של ה־CIA, בהנחיית מדענים נאצים לשעבר, שבדק טכניקות לשליטה במוח והשפעה על בני אדם. לימים זה יציל אותו מהכיסא החשמלי.

ואז, בגיל 26, כשהוא נחשב חוקר מבריק ומורה נורא, הוא פורש. מהאוניברסיטה, מהעולם. הוא קונה חלקת אדמה ביערות מונטנה, מלמד את עצמו כישורי הישרדות – איך לזהות צמחים אכילים, ירי בחץ וקשת, בונה בקתה וחי בה בלי צנרת, מים וחשמל.

הוא מה שמכונה אנרכו־פרימיטיביסט: זרם אנרכיסטי שטוען כי מאז שהפכנו מציידים־לקטים לחקלאים, החלה שיטת המעמדות, כפייה, ניכור – בקיצור שורש כל רע. הפתרון הוא לחזור לימים שלפני מה שאנו קוראים ציוויליזציה. הם רוצים לבטל את התעשייה, את חלוקת העבודה, את ההתמקצעות, לחזור לימים שלפני הטכנולוגיה. לא כולם רואים ממש במהפכה החקלאית שורש כל רע, חלק סבורים שצריך רק לבטל את הדתות, הדפוס, שלטון הגברים, השימוש בכלים ממתכת. קזינסקי עצמו רואה את נקודת האפס במהפכה התעשייתית, לפני כ־250 שנה, מנוע הקיטור, כאן מתחיל הכל. הוא אגב צודק במידה רבה לגבי חשיבות המנוע.

יש שאלה אמיתית איך מחזירים 7 מיליארד בני אדם לאורח חיים של ציידים־לקטים, ואם כולנו נרצה בכך, אבל זו לא שאלה מגוחכת יותר משאלות כמו, למשל, מדוע אל ירצה שירצחו בשמו תינוקות.

בכל מקרה, קזינסקי חוזר אל הטבע. הוא מתקיים בעזרת תמיכה מועטה ביותר של משפחתו, ומתחיל בקריירה של טרוריסט, כאשר הוא מחבל בפרויקטים של פיתוח, או הרס, תלוי בנקודת המבט, ביערות שבהם חי. חשוב להבין – הוא אינו מזדהה אידיאולוגית כלל עם ארגוני הטרור הפועלים בדיוק באותה עת. הם רוצים להפיל משטר – הוא רוצה להפיל את החברה כולה. ב־1978, כשהוא מתבודד כבר שמונה שנים, הוא שולח את הפצצה הראשונה. הוא ימשיך לשלוח פצצות, מתוחכמות יותר ויותר, במשך 17 השנים הבאות. ירצח באמצעותן שלושה בני אדם ויפצע רבים. הפצצות ממוענות בעיקר לקולגות לשעבר, פרופסורים בפקולטות שהוא מתעב – גנטיקה, הנדסה, מחשבים.

הוא גם שלח פצצה לחברת תעופה, על כן הבולשת הפדרלית קוראת לו University and airline bomber. התקשורת קוראת לו בקיצור היונבומר. בהתחלה סבורים שהוא איש צווארון כחול ממורמר מאחת מחברות התעופה. אבל בהדרגה משתכנעים בבולשת שהוא מתבודד עם רקע במדע. נפילתו תבוא בגלל רצונו להסביר את עצמו.

ב־1995 הוא כותב לכמה מקורבנותיו, וגם לעיתונות, בדרישה שיפרסמו במלואו את המניפסט שכתב, שכותרתו "החברה התעשייתית ועתידה": 500 עמודים, כ־35 אלף מילים. קריאה להפיכה כלל־עולמית נגד החברה המודרנית. אם יפורסם המניפסט, יפסיק את מסע הפיגועים, הוא מתחייב. יש ויכוח גדול בשאלה אם להיכנע לו. הבולשת הפדרלית והתובעת הכללית ג'נט רינו בעד פרסום – גם כדי למנוע אבידות בנפש, וגם אולי מישהו יצליח להבין מתוך הטקסט מיהו המחבל המסתורי שעושה מהם צחוק כבר 17 שנים.

ה'ניו יורק טיימס' וה'וושינגטון פוסט' פרסמו את המניפסט במלואו בספטמבר 95'. ומה שהבולשת קיוותה לו קורה: אחיו של קזינסקי, דיוויד, שולח לו כסף למחיה, וגיסתו, אשת האח, קוראת את המניפסט ומזהה את הסגנון. היא גם יוצאת לבדוק את לוחות הזמנים ומגלה שהפצצות נשלחו בדיוק בתאריכים שבהם קזינסקי נהג לעזוב את הבקתה ולשוטט ברחבי ארה"ב. האח לא משתכנע. לוקח הרבה זמן ונדנודים עד שהוא מסכים להצליב את המניפסט עם מאמר ישן שאחיו כתב, וברור שאותו אדם כתב את שניהם. גרפולוג אומר לו שבסבירות גבוהה זהו אותו כתב יד. האח הולך בלב כבד ל־FBI עם המידע. הם לא מתייחסים אליו. יש להם יותר מ־1,000 חשודים, והם בטוחים שזה מישהו שגר ליד המקומות שבהם התרחשו הפיגועים. בהמשך יתברר להם שהוא צודק, וב־3 באפריל 1996 הוא נעצר. הסוכנים מתחזים לפועלים שבאים לסלול כביש. כפי שצפו, הוא יצא למחות – ונעצר. בחיפוש בבקתתו נמצאה פצצה מוכנה וחומרי חבלה. בהתאם להסדר עם האח המסגיר, הוא לא קיבל עונש מוות. הוא מרצה מאסר עולם בלי אפשרות לחנינה, ומהכלא צופה כיצד המהפכה התעשייתית שנואת נפשו ממשיכה ומתעצמת (מעניין מה הוא חושב על הקורונה…). ובאמריקה כמו באמריקה, חפציו האישיים, כמו מזכרות אחרות של כל מיני רוצחים ופושעים, נמכרו במכירה פומבית.

היבשת בוערת

אמריקה, כזכור, אינה רק ארה"ב. באמריקה הלטינית, באותן שנות ה־60 וה־70, קם באורוגוואי ארגון הנקרא טופאמארוס (Tupamaros). ארגון הטרור העירוני הראשון. סליחה, גרילה אורבנית. הידוע גם כ־MLN, מובימיינטו דה ליברסיון נסיונל.

מה ההבדל בינו – ואחרים שיקומו עוד מעט באמריקה הלטינית – לבין אלה האירופים? לכאורה האידיאולוגיה אותה אידיאולוגיה. השלטת הקומוניזם, לחימה בשלטון המדכא. אבל כל התרבות שונה, וזה ההבדל הגדול. באירופה העירונית, עם בחירות דמוקרטיות, עם עמים משכילים וכלכלה פורחת וההיסטוריה הארוכה, במיוחד מלחמת העולם השנייה לענייננו שרוב האוכלוסייה עדיין זוכרת אותה היטב, הטרור שולי לחלוטין. אין לו שום אחיזה עממית.

אמריקה הלטינית היא עניין אחר לגמרי. שם יש את ההיסטוריה של השלטון הספרדי ורצח העמים הילידים שביצעו הקונקיסטדורים, ההתקוממות של המשחררים הגדולים – חוסה מארטי, סימון בוליבר, ברנרדו או'היגינס ואחרים. הכישלון להקים את ארצות הברית של דרום אמריקה, ההיפרדות למדינות הלוחמות זו בזו. יש מעמדות ברורים – הלבנים למעלה, אחריהם בני התערובת, אחריהם השחורים והאינדיאנים. ובמדינות שבהן האינדיאנים הילידים מהווים 95%, אין להם כמעט רכוש. השלטון מתבסס על השילוש הקדוש – בעלי האדמות, הצבא והכנסייה. כנסייה במובן הבישופים, למעלה; הכמרים הפשוטים תומכים בשמאל. הם לוקחים את כתבי ישו ללב כפשוטם, הם מתחילים לתמוך בתיאוריות של צדק חברתי, של עזרה לחלש. והשיטה הדמוקרטית שלא קיימת כמעט, וגם במדינה היחידה שבה לא הייתה מעולם הפיכה צבאית היא תבוא – צ'ילה, 1973. ההפיכה של פינושה שתפיל ותרצח את הנשיא הסוציאליסט הנבחר איינדה.

נראה לאנשים, ולא בלי סיבה, שהדרך היחידה להגיע למשהו היא דרך הגרילה האורבנית. היא מתחילה דווקא באורוגוואי הזעירה. באותו זמן משטר דמוקרטי, והשנה היא 1963.

התנועה טופאמארוס נקראת על שמו של טופאק אמארו השני, המנהיג האינדיאני הגדול שהתקומם בפרו נגד השלטון הספרדי בסוף המאה ה־18 (בעצם בן תערובת, שטען שהוא הצאצא הישיר האחרון של טופאק אמארו, מנהיג האינקה האחרון). המרד ודמותו יהיו לסמל במרידות ובהתקוממויות באמריקה הלטינית עד היום. בניגוד לתנועות הטרור האירופיות שצמחו מתוך הבורגנות, אלה באמריקה הלטינית תהיינה עממיות. הטופאמארוס צמחה מתוך איגודי העובדים של החקלאים העניים ומִתאים של המפלגה הסוציאליסטית שהלכו והקצינו. המנהיג והאידיאולוג הוא אדם בשם ראול סנדיק. הם התחילו כרובין הוד – שוד בעלי עסקים ובנקים וחלוקת המזון והכסף לעניי מונטווידאו. סיסמתם: "מילים מפלגות אותנו, פעולה מאחדת אותנו".

ההמשך צפוי: הנשיא שולח את הצבא נגדם, שירותי הביטחון מתחילים בדיכוי ועינויים, והארגון פונה לאלימות – חטיפות ורצח, בין השאר של סוכן ה־FBI האמריקאי דן מיטריונה, שבא לייעץ לאורוגוואי על שיטות עינויים וחקירות. בשנים 1970–1971 הם מגיעים לשיא כוחם. פועלים ברחבי אורוגוואי, חוטפים, שודדים; אבל אחרי שהם מתחילים לרצוח חיילים, הצבא יוצא נגדם למלחמת חורמה, וגם החברה האורוגוואית לא תומכת בהם. תוך שנתיים הארגון מחוסל, אנשיו מתים או בכלא. ואז ההמשך הטבעי: הצבא משתלט על המדינה, שמוסדותיה רוסקו בין הגרילה והטרור מהשמאל לבין הדיכוי מימין. הוא ישלוט במדינה עד 1985. למי שמחפש סוף טוב – לימים, אחרי החזרת הדמוקרטיה, אחד ממנהיגי הטופאמארוס, חוזה מוחיקה, ייבחר ב־2010 לנשיא, ויכונה "הנשיא הצנוע" על אורח חייו הסגפני. בין השאר תרם 90% משכרו לצדקה לעניים.

צ'ה החוצה

ואי אפשר לדבר על הטרור באמריקה הלטינית בלי לדבר על ה־מיתוס. הרופא הארגנטינאי, האיש שעבר באופנוע את אמריקה הלטינית, שלחם בהרי סיירה מאסטרה לצד פידל קסטרו, שמוּנה אחרי הפלת שלטון בטיסטה – מכל המשרות האפשריות – לנגיד הבנק המרכזי של קובה, ויצא להמשיך את המהפכה הקובנית בכל אמריקה הלטינית, להפיל את המשטרים הצבאיים. ארנסטו רפאל גווארה דה לה סרנה המכונה צ'ה.

במסעותיו ביבשת ראה את הילידים האינדיאנים, את הסבל והעוני, את מצבם הבריאותי. הוא בא מבית שבו היו כתבי מרקס עם כתבי פרויד. הוא מתעב את הקפיטליזם, מתחיל כרופא הומניסט הרוצה למנוע מחלות, לטפל במלריה ובשורשי העוני; אבל אחרי הפלת שלטון בטיסטה יהפוך לשופט ומוציא להורג של אויבי המהפכה. יש טענות שחיסל במו ידיו 500 בני אדם, נאמני בטיסטה. וצריך להזכיר – קסטרו לא מפיל את הדמוקרטיה השוודית או ההולנדית. קסטרו וצ'ה מפילים משטר מושחת של רודן צבאי עלוב, שמכר את הוואנה למאפיה האמריקאית שהקימה שם בתי קזינו ובתי בושת. הכסף לא עבר לעניי קובה, אלא לכיסי השלטון ולמאיר לנסקי.

אז צ'ה הופך מלוחם גרילה לרוצח בשירות המהפכה שהצליחה. אז אמר: "ירייה מדויקת, ברגע הנכון, חזקה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר ההפגנה הפציפיסטית החזקה והאפקטיבית ביותר".

הוא רוצה מהפכה מתמדת, ברוח מאו או טרוצקי, ומגנה את ברית המועצות שאינה תומכת מספיק במהפכות בעולם. קסטרו, שתלוי לחלוטין בברית המועצות, עושה מעשה דוד ושולח את אוריה החתי שלו להצית מהפכות – כמה שיותר רחוק. צ'ה יצא לאלג'יריה, לקונגו ובסוף לבוליביה, שם נתפס בידי הצבא והוצא להורג. ואחרי מותו הפך לסמל – הצילום האיקוני, הדמות הרומנטית.

הארגון ההזוי מכולם, הנורא מכולם, היה 'סנדרו לומינוסו' (הנתיב הזוהר), בפרו. ארגון מאואיסטי – כמו כולם, ברמת ההצהרה לפחות. אבל בשיטות הדומות לשיטות שדות הקטל של קמבודיה, עם שטיפת מוח, גיוס ילדים חיילים, רצח בלא הבחנה של אנשים שלא מסכימים עם מטרות הארגון. עשרות אלפים נרצחו בידי 'הנתיב', וכמספר הזה בידי הצבא. רובם כמובן כפריים חפים מפשע. בעמקים המרוחקים של פרו הם עדיין קיימים.

מנהיגם נקרא דוקטור אבימאל גוזמן, שנלכד לימים. נשיא פרו אלברטו פוג'ימורי, שהצליח לדכא את הארגון, הועמד לימים לדין על הרציחות שבוצעו בזמן דיכוי 'הנתיב הזוהר', וכעת יושב בכלא עם גוזמן. אירוניה מדממת.

באירופה תנועות הטרור של השמאל הקיצוני קרסו תוך זמן קצר. חלקן פעלו כמה שנים, אחרות הודיעו רשמית על התפרקותן לציבור שהגיב בפליאה על כך שהן עוד קיימות רשמית.

וגם באמריקה הלטינית דברים השתפרו, בהדרגה: החונטות הצבאיות, הדיקטטורות של הימין, החלו ליפול. הן נפלו בגלל סיבות רבות, אחת מהן היא הסרה הדרגתית של התמיכה האמריקאית; ראשית בזמנו של הנשיא ג'ימי קרטר – הנערץ עד היום באמריקה בדיוק בגלל זה. לימים, בגלל קריסת ברית המועצות, שגרמה לכך שאמריקה כבר לא צריכה לתמוך בכל רודנות ימנית מביכה בעולם רק בגלל שהיא נגד הקומוניזם. נפלו רודנים כמו פינושה בצ'ילה, גלטיירי הארגנטינאי, סטרוסנר בפרגוואי, סומוסה בניקרגואה. כיום אין גנרל השולט באיזו רפובליקת בננות באמריקה הלטינית, איזה גנרל קסטנייטס. יש פופוליסטים ודמגוגים. אבל זה יש גם בווושינגטון. 

היפנים עושים טובה

והיה עוד צבא אדום אחד, מחוץ לסיעת הצבא האדום הגרמנית: הצבא האדום היפני. ידוע גם בכינויים: הבריגדה האנטי־אימפריאליסטית הבינלאומית, בריגדת המלחמה הקדושה, החזית הדמוקרטית האנטי־מלחמתית.

המייסדת שלו ב־1971 נחשבה שנים רבות לטרוריסטית המסוכנת בעולם. פוסאקו שיגנובו. וכדאי, שוב, לזכור את הפרופורציות: כל הארגון מטיל האימה, והוא היה, מנה 40 חברים בלבד הרוצים להפיל את הקיסר היפני, את הדמוקרטיה, להשליט שלטון הדומה במהותו לצפון קוריאה – שתמכה בארגון. שרידי הצבא האדום היפני שנמלטו מתגוררים בצפון קוריאה. מעניין מה הם חושבים על גן העדן הסוציאליסטי שמצאו שם.

שיגנובו, שנולדה חודש אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הולכת ומקצינה באוניברסיטה. ב־1971 יוצאת למזרח התיכון. היא קושרת קשרים (כמו "קרלוס התן" המיתולוגי) עם החזית העממית לשחרור פלסטין. מדוע איתם דווקא? כי 'החזית' היא ארגון טרור שמאל חילוני.

אז שיגנובו מגיעה למזרח התיכון ליצור קשרים, והיא תישאר באזור 30 שנה. היא רואה בעיני רוחה ברית של כל ארגוני הטרור בעולם נגד האימפריאליסטים, למהפכה קומוניסטית כלל־עולמית. יש לה בת, מיי שמה, ילידת ביירות, כיום עיתונאית ביפן. בשנת 2000 חזרה שיגנובו ליפן ונשפטה למאסר. היא מעולם לא התחרטה, וממשיכה לתמוך בטרור. לפני גזר הדין הקריאה הייקו, ואלה מילותיו בתרגום חופשי: גזר הדין אינו הקץ. זו רק ההתחלה. רצון עז ימשיך להתפשט.

הפעולה הראשונה של הארגון, מארס 1970, חטיפת מטוס נוסעים יפני. הנשק בחטיפה? חרבות סמוראי. מורשת זה חשוב. המטוס המשיך לקוריאה הצפונית, שם קיבלו החוטפים מקלט. אחד מהם היה טקידה אוקמוטו, פעיל רדיקלי שבהשראתו גם אחיו הקטן, קוזו, יצטרף לארגון. הם עשו שורת פעולות, האחרונה המשמעותית שבהן ב־1977, 4 בדצמבר: חבר הארגון חטף מטוס של חברת התעופה המלזית, רצח את הטייסים והתאבד. המטוס התרסק על 100 נוסעיו. 24 שנים לפני פיגועי ה־11 בספטמבר.

והיה כמובן גם הטבח ב־30 במאי 1972. התגלמות שיתופי הפעולה בין ארגוני הטרור השונים: החזית העממית לשחרור פלסטין מבקשת טובה קטנה, והצבא האדום היפני נעתר. שלושה טרוריסטים יפנים מגיעים בדרכונים מזויפים לטיסת אייר פראנס 132 מפריז ללוד, לאחר הנחיתה מחכים ליד המסוע למזוודות, וכשהן מגיעות הם פותחים אותן, שולפים קלצ'ניקובים ומתחילים לירות. 24 נרצחים. שמונה ישראלים, והשאר צליינים מפוארטו ריקו.

רק קוזו אוקמוטו נלכד חי. אביו שלח מכתב לגולדה מאיר ובו ביקש שבנו יוצא להורג. הוא היה בבידוד, לימים שוחרר בעסקת ג'יבריל, הגיע ללוב, שם קיבלה אותו שיגנובו בחגיגיות, עבר לסוריה, הסתנן ללבנון, ועדיין מבוקש ביפן.

ב־2001 הודיעה שיגנובו מהכלא שהצבא האדום היפני פורק. באיחור של שני עשורים, שנות ה־70 האלימות הגיעו סוף־סוף לסיומן.

או אולי לא: היונבומר החל את דרכו, את הקצנתו, בשנות ה־70. מעבר לסיפורו האישי, אולי זה הכיוון שבו נראה את הטרור העתידי (שוב, אנו לא עוסקים בטרור הידוע יותר, הלאומי־דתי של האסלאם, הטרור של הימין הקיצוני וכו', שהם פרק אחר). אולי האידיאולוגיה שתחליף בעתיד את שנות ה־70 של באדר־מיינהוף תהיה שילובים של שמאל רדיקלי ואנרכיסטי, של טרור – בין אם מול בני אדם ובין אם מול מוסדות שנואים, נגד הגלובליזציה, נגד ה־G8, נגד האיחוד האירופי, נגד תאגידים בינלאומיים. אולי גם נראה פעולות טרור נגד מפעלי שחיטה, מפעלי ייצור מזון המוני, רשתות מזון מהיר, וכמובן טרור אקולוגי, נגד החברות שפוגעות בסביבה והממשלים שמגבים אותן.

אם יש משהו שלמדנו מהמין האנושי, הוא שיש מספיק אלימות לכולם.

–

• ד"ש מזקני ציון: מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // אורן נהרי
• מיהו בוגד // מרבי יוחנן בן זכאי ועד אדוארד סנודן, מסע היסטורי מיוחד בין בוגדים, מלשינים ופטריוטים // מאת אורן נהרי
• מכתב כן לאחיי השמאלנים (והימנים גם) // הטור של נדב איל