אין לי ארץ אחרת? | עינב עמרם-אשרוב

‭"‬נראה לך הגיוני שילד קם בבוקר והולך למקלט? איך זה אפשרי? כשנולדנו הייתה מלחמה, והנה שום דבר לא השתנה. ילדים שגדלים פה לא זוכים לחיים רגילים, הם לומדים מגיל צעיר להתרגל לטילים. תמיד יש לחץ. תמיד יש משהו נוראי שקורה, וכולם מחוברים לחדשות כל הזמן. ככה זה בישראל. רק כשאתה בחו"ל, אתה מבין שאתה לא חייב לחיות ככה בלחץ הזה כל הזמן. כשלא הייתי בארץ, פתאום קלטתי כמה זה משחרר לא לדאוג מה קרה היום בחדשות".  

אלו המילים של דור. הוא ונגה, תמר, ירון, בר ואליאור מייצגים את הילדים־נערים של 2006. היום הם בני 16. חלקם נולדו במבצע "גשמי קיץ", חלקם זוכרים במעורפל איך זה להיות בגן במבצע "חורף חם" או "עופרת יצוקה". הם זוכרים כמעט בוודאות איך זה היה ב"עמוד ענן", כשלמדו להגיד "שלום כיתה א'". את השמות של המבצעים והמלחמות, אגב, הם לא זוכרים. אבל הם יודעים שנמאס להם. 

לא בא להם לדמיין מתקפת טילים עם כל אופנוע שעובר ברחוב, הם לא רוצים להקשיב לחדשות וגם לא לשמוע על גבורת לוחמים. כמובן, גם המצב הפוליטי לא מעורר בהם יותר מדי תקוות. לילידי 2006, סיר הלחץ הזה שנקרא ישראל נראה אחרת לגמרי. 

חם שם בחוץ

בני הנוער של היום נולדו עם העולם בכף ידם. הכול פתוח בפניהם דרך הסמארטפונים והרשתות החברתיות. חלקם כבר ביקרו
במקומות שונים בעולם ויודעים מצוין מה מצפה להם בחו"ל. אין להם בעיה לקלוט שפות אחרות או פשוט להוריד אפליקציה שתתרגם עבורם. גוגל מתמרן להם את הדרך, והכל יחד מוביל למסקנה שזו כבר לא ממש שאלה אם הם יעזבו לחו"ל, אלא מתי. 

אפשר לצקצק ולדבר על בני נוער שהמציאות פחות מעניינת אותם מאשר זו המשתקפת ברשתות החברתיות. להאשים אותם שהם מרוכזים בעצמם. שהם לא מעריכים את כל הטוב הזה שיש לנו פה. אבל אולי פשוט גדל כאן דור שנמאס לו. תקראו ותשפטו בעצמכם. 

"אין לי שמץ למה אני גרה כאן", אומרת נגה. "גדלתי כאן. נולדתי כאן. אבל אם תשאלי אותי למה אני פה, אני באמת לא יודעת. אני לא מרגישה קשר מיוחד לישראל". ירון מזדהה: "אם אני יכול עכשיו לארוז את כל החברים והמשפחה, כל החפצים והדברים שלי – אני לא נשאר כאן. אין שום סיבה להיות פה".

אילו סיבות יש לכם לעזוב? 

"אתה מוקף מכל הכיוונים. אנשים הורגים אחד את השני על חניה ועל סיגריות. זה לא רק פיגועים, האנשים אלימים אחד כלפי השני", אומר ירון, ובר משלימה: "דוקרים אנשים, דוקרים ילדים, מפעילים מטענים. אני לא מרגישה בטוחה ללכת ברחוב בכלל". דור: "באזורים החשוכים של העיר אני בכלל לא מסתובב, הולכים ואין ביטחון". ואליאור חותם: "לפחות באירופה אני לא מרגיש צורך להסתכל לאחור כשאני הולך בעיר".

מבין השישה, ארבעה מתגוררים במרכז הארץ. שני האחרים מעט רחוק יותר, אבל לא בשכונות מצוקה. כולם משתייכים למעמד הבינוני, נוסעים לחו"ל, לומדים בתיכונים מעולים, נהנים מפעילות חברתית אחר הצהריים. איך הם בעצם חווים את האלימות?

"לא מזמן נרצח ילד. עולה חדש שנראה קצת שונה, אז חבורת ילדים הרביצה לו ורצחה אותו", מסבירה בר את סיפור רציחתו של יואל לנגהל, שראתה בחדשות. "אלימות יש בכל מקום, גם בבית הספר", ממשיך אותה ירון. "אף אחד לא עושה עם זה כלום".

חוויתם אלימות בבית הספר?

תמר: "ילדים מקללים אחד את השני בקללות איומות, 'יא אוטיסט', 'יא הומו'. לא רק בבית הספר או בעיר שלנו". 

תמר מדריכה וחניכה בכנפיים של קרמבו. לדור יש אח אוטיסט. שניהם מדברים על היחס שמקבלים כאן ילדים שנראים או מדברים אחרת. "לא לכולם יש מודעות גבוהה", מסנגרת תמר. "היחס לאנשים עם מוגבלויות הוא לא וואו".

כשבית הספר מסמן

נגה שותקת. כשהייתה קטנה, עברה תאונת דרכים ועכשיו היא מסתדרת מצוין, אבל בלי רגל ימין. לפני שנה, כשבית הספר שבו למדה שלח את התוכנית לטיול השנתי בן היומיים, גילו ההורים שלה שהטיול לא מונגש עבורה וכי היא לא יכולה לצאת. זה היה מסתיים בכך, אלמלא חבריה של נגה לא הסכימו לצאת בלעדיה, ובית הספר מצא טיול חלופי לכיתה שלה. אחרי שגם שם טרחו והבהירו לכולם שהטיול השתנה במיוחד ובשביל נגה, היא הבינה שאולי עדיף שתשתוק בפעם הבאה.

"לא הכול נורא כאן", אומר אליאור, גם הוא חניך ומדריך בכנפיים של קרמבו. "הנה, עובדה שיש קרמבו".

תמר: "זה בגלל שאנחנו נמצאים שם, אז אנחנו מכירים את זה. זו אמורה להיות הנורמה, שכולנו אותו הדבר. אני ואתה יודעים את זה. לא כולם חושבים ככה".

נגה: "בכללי, כל נושא השוויון צריך שיפור – נכים, אנשים עם מוגבלויות, אוטיזם, נשים". 

בר: "זה הכל יחד. ישראל היא לא מקום שאת יכולה להרגיש בו בטוחה".

ולמה אתם חושבים שבמקומות אחרים בעולם טוב יותר?

דור: "כאן יש לחץ באוויר. כל הזמן. אתה לא יודע מאיפה זה יתקוף אותך".

נגה: "יש כאן אווירה של להמשיך את החיים, לא משנה מה קורה. בניו יורק, אם יהיה פיגוע, אנחנו נחכה במלון ולא נצא. אם יהיה פיגוע כאן, אנחנו נמשיך את החיים כרגיל, זה שגרתי. מחר בבוקר חוזרים להסתובב ברחוב, אנשים פשוט חיים".

ולמה זה רע?

דוד: "כי מתרגלים לזה. מתרגלים לתחושה של חוסר ביטחון. מתרגלים לתחושה שמשהו יכול לקרות לך כמעט בכל יום. אני לא רוצה לחיות ככה. למה שמישהו ירצה לחיות ככה?"

דור הוא ילד גבוה, מדבר ברהיטות עד כי קשה לדמיין שמאחורי הביטחון הזה עומד סיפור של התעללות בבית הספר – ילדים שפגעו בו בגלל קשיים לימודיים. המצב המשפחתי בבית נורמטיבי, אבל כשיש אח עם אוטיזם, ההורים פחות פנויים להבין מה עובר על דור. הוא מעיד על עצמו שהיה ילד מרדן, אבל אולי זו הייתה דרכו להתמודד עם הקשיים. אחיו הגדול לומד עכשיו רפואה באיטליה, ודור רואה עצמו הולך בדרך זו בעוד כמה שנים. בישראל הוא לא מתכוון להישאר. 

"יש לי רק חוויות רעות מישראל", הוא אומר. "בילדות היו צוחקים עליי, כל היסודי והחטיבה סבלתי. יש לי ADHD, ובבית הספר היו קוראים לי מטומטם ומרביצים לי. אף אחד לא מטפל בזה, והייתי צריך להתמודד לבד. אני לא מוכן להישאר כאן".

ליברליות, נימוסים, פטל

הנגישות, אותה מילה בעייתית מהחלק הקודם, היא גם הזדמנות בהקשרים אחרים. נגישות למידע, ובעיקר – נגישות לעולם. הנערים שמולי הם רק בני 16, וכבר ביקרו בניו יורק, בלונדון, בהולנד, בתאילנד, בספרד, ביוון, באיטליה, בצרפת, בגרמניה, בפורטוגל, בבלגיה, בקפריסין. הם חוו עולם. יש להם למה להשוות. 

כשאני שואלת אותם אם יש משהו בחו"ל שעבורו הם היו עוזבים את הארץ, הם עונים מגוון תשובות: "ליברליות, תרבותיות, אנשים מנומסים, בייקון, פטל, מוזיקאים, עצמאות, לימודים טובים יותר, מוזיקה, הופעות". 

ההשוואה בין כאן לשם הופכת את הייאוש לפחות נוח. "אני הייתי עוזבת בגלל האנשים", אומרת תמר. "לא בגלל אנשים מסוימים, אלא בגלל האופן שבו אנשים מתייחסים אחד לשני, היחס לאנשים זרים".

ירון: "אם אני הולך בלילה ברחוב ובטעות נתקע במישהו, המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא שהוא ישלוף עליי אולר. יש מדינות שבהן גם אם אני אתקל בטעות במישהו, ואפילו אשפוך עליו כוס קפה רותח, הוא יתנצל על כך שהוא נתקע בי. אתה זוכר", הוא פונה לדור, "שמישהו נתן לי אגרוף בפרצוף כי הוא חשב שקראתי לו גיי? היינו פעם באזור התעשייה ומישהו נתקע בי בכוונה ואני אמרתי לו סליחה, ואז הוא נתקע בי ודחף אותי ואמר לי להתנצל".

"והתנצלת?", שואלת נגה. 

"לא. הלכנו מכות", עונה ירון.

במידה מסוימת, אף שהם מודעים לעובדה שגם במדינות אחרות יש אלימות ובעיות חברתיות ותרבותיות, החוויה הקשה כאן גורמת להם לאידיאליזציה של מקומות אחרים. "במדריד האנשים היו מנומסים מאוד", אומר ירון ונותן דוגמה אנקדוטלית. "נהג המונית חתך אותנו, ואז הוא עצר בצד, הם לחצו ידיים, אמרו הכל טוב והמשיכו הלאה. הוא לא דקר אותו. גם באיטליה, בכל פעם שרואים מישהו אומרים שלום, תודה, בבקשה". 

בר: "בחו"ל כולם בשביל כולם, הולכים בצד ימין כדי לתת למי שממהר לעבור, אם מישהו לא מצליח לחנות, מחכים בסבלנות מאחוריו ולא מצפצפים, ובארץ כל אחד בשביל עצמו".

איך אומרים בן גביר?

אם לא מספיקה האלימות, ישנו גם התהליך שעובר על המדינה, כפי שהם חווים אותו. הפוליטיקה. "אנחנו גרים במדינה שחברי הממשלה שלה רוצים לבטל זכויות של אנשים רק כי הם שונים מהם". אומרת נגה, "יש אנשים בממשלה שישבו בכלא על פשעים", ותמר ממשיכה: "ועכשיו הם מחליטים עלינו. זה נורא".

אליאור מסכים איתן: "למה אני צריך שיישב לי בממשלה בן אדם שבבית שלו תלויה על הקיר תמונה של איש שטבח באנשים בזמן שהם מתפללים, ועכשיו יש לו אחריות וסמכות של מפכ"ל". 

תמר: "הוא גם תמך במאבק נגד רבין".

דור מגחך: "ומירי רגב אומרת שהיא לא שונה מרבין כי גם אותה רצחו בתקשורת". 

נגה: "ועכשיו חבר הכנסת ממפלגת נעם יהיה אחראי על החינוך, זה שאומר שהדבר הכי טוב שנשים יכולות לעשות זה להתחתן. ולו נותנים להיות אחראי על החינוך".

תמר: "צריך להפריד בין דת למדינה". 

דור: "בכל יום שבת אני צריך להוציא את אמא שלי מהבית כדי שתסיע אותי, בגלל שזו שבת כופים עליך להישאר בבית. אין אוטובוסים". 

אליאור: "למה אנחנו צריכים לא לנסוע בשבת? שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה וזהו". 

ירון: "בתל אביב יש אוטובוסים בשבת ויש אלטרנטיבות, אבל אם יגיע מצב קיצון ברמה של שלילת זכויות מאנשים – אני אעבור".

כשאנחנו עוברים לפוליטיקה, הם זזים באי־נוחות. חלקם חושבים או מקווים שמדובר במצב זמני. אחרים חוששים שהמדינה היקרה שלהם כבר לא ממש שלהם, לכל הפחות, הם לא רואים עצמם חלק ממנה. בר, למשל, חיה כל חייה עם שתי אימהות, והיא מודעת מאוד למצבה של הקהילה הלהט"בית. 

"יש לי שתי אימהות, והמצב מתחיל להיות קיצוני מדי", היא אומרת." אז כן, יש חשיבה לעבור לקפריסין, לטוס יותר באופן כללי. נולדתי פה, המשפחה שלי פה, החברים. אמרתי לאמא שלי שאם זה מגיע למצב קיצוני שמגרשים או מפירים זכויות של להט"בים או אחרים, אז בצער רב ובכאב נעזוב, אבל בכיף". 

לא מוותרים על הגיוס

רק בשבועות האחרונים פורסם שמחזורי הגיוס לצה"ל הולכים ומצטמצמים עד כדי כך ששיעור המשרתים יעמוד בקרוב על כ־40% מבני כל מחזור. מהשיחה עם הנערים והנערות נראה כי למרות הכל הם יהיו חלק מה־40%, אבל מסיבות מגוונות. לאור הדברים שאתם אומרים, אני שואלת, האם תתגייסו לצבא? "זה לא קשור לערכים שהמדינה מקדמת עכשיו", אומרת תמר. "לעזור לקשישים, לילדים – כן". נגה: "אני לא רוצה לחיות במדינה לא בגלל האנשים בה, אלא בגלל הפוליטיקה והחוקים. לתרום לאנשים זה חשוב. לאו דווקא למדינה".

בר: "אולי לעשות שירות לאומי, דברים שלא תורמים למדינה, אלא לאנשים".

ירון: "אם אני חייב לשרת בצבא – אני מעדיף לעזור לאנשים".

תמר: "אני לא יודעת, אני רוצה לתרום כמה שיותר למי שאני יכולה ולעזור, לא אכפת לי אם הם יהודים או לא יהודים. מי שנמצא בארץ הזו וצריך עזרה, צריך עזרה".

אליאור: "אני מוכן ללכת לצבא ולהגן על המדינה שלי, זה המקום שגדלתי בו. גם סבא וגם אבא שלי הגנו על המדינה, זה בשורשים שלי. אין לי בעיה לתת את עצמי למדינה".

על אף ההסתייגויות הרבות, כולם מתכוונים להתגייס, ואולי רק לאחר מכן לברוח. "השירות הצבאי בשבילי הוא אינטרס אישי, אני יודע שזו חוויה מחשלת. זו הסיבה היחידה", מסביר דור. "גם אח שלי ואחותי אומרים שהצבא זו חוויה מדהימה", ממשיך אותו ירון. "הצבא יכול לתת לך המון ידע. אני מכוון ל־8200", גם אליאור שומר על הקו התועלתני. "חוטפים את כולם שם לעבודות". ונגה חותמת: "זה סוג של וי שנותן לנו משהו בהמשך".

תמר: "פעם הייתה לי מנטרה, לא ללכת לצבא ולעשות שירות לאומי. דיברתי על זה עם אמא שלי וגם היא מאוד בעד".

תמר היא חילונית מוצהרת. שמאלנית, מעורבת בהפגנות, מדברת נגד הכיבוש, חוששת מאוד מהתוצאות של הבחירות. היא גרה בתל אביב, ורואה איך הליברליות והחילוניות שסביבה נמצאים בסכנה, אבל אפילו היא מתכוונת להתגייס. "חשבתי על העתיד, על כך שאנשים יסתכלו על קורות החיים שלי ויתחילו לשאול אותי למה לא עשיתי צבא", היא אומרת. "אני לא רוצה להצטרך בעתיד להסביר את זה, ואז גם הדעה הפוליטית שלי תצוף. אני לא רוצה להיות חלק מזה. אז אני הולכת לצבא כי זו תרומה לעצמי. אני לא מרגישה חיבור לערכים של הצבא. אני גרה בתל אביב, בבועה השמאלנית שלי. אני יותר מעוניינת בחוויה של לפגוש אנשים אחרים. להבין איך דברים עובדים. זה שלב שיכול להכין לחיים של אחרי הצבא".

הייאוש נעשה נוח

לא מעט דברים קשים וכאובים עלו כאן. האם, אני תוהה, לא תרצו להילחם על הערכים שלכם? לנסות לשנות את הסביבה, להפוך אותה לטובה יותר? – "המצב כאן אבוד", חותכת בר, "אני לא חושבת שיש לנו את האופציה". תמר מצטרפת: "אין עתיד לחילונים בארץ". 

דור: "לא לכולם חשוב מספיק להילחם, ואולי אין להם את האמצעים או שפשוט יכול להיות שאי אפשר להילחם לבד". 

אליאור: "זה המון דברים לעשות, המון אחריות. המון אנרגיה לבזבז, עדיף פשוט לעבור מאשר להילחם". 

אם בכל זאת הייתה לכם אפשרות, במה הייתם מבקשים לטפל ואיך?

תמר: "אני הייתי רוצה לפרק את הכנסת, לסיים את הכיבוש".

דור: "שיהיה שוויון, שלכולם יהיו את אותן הזכויות. שאוכל להתחתן עם אישה, עם גבר או עם מי שבא לי". 

ליאור: "את הממשלה, שהפוליטיקה תהיה יותר מכבדת אחד כלפי השני וכלפי מיעוטים, שלא יהיו קיצוניים, או אנשים שהיו בכלא ויקבלו סמכויות".

תמר: "לא משנה מה נעשה בתוך המדינה, כולם סביבנו שונאים אותנו. צריך לשפר את היחסים עם מדינות אחרות". 

נגה: "את היחס לאנשים, השוויון".

בר: "שכולם יתחילו את החיים שלהם מאותה הנקודה. שלא יהיו לי זכויות שונות אם נולדתי בתל אביב או בלוד, או אם אני ערבייה". 

אליאור הוא מוזיקאי מחונן. הוא לומד במגמת מוזיקה, ומשקיע שעות מזמנו בהרכבים שונים, בהתנדבויות ברחבי העיר, בפעילות חברתית, בעזרה לאחרים, במאבקים על זכויותיהם. הוא אחד מאלה שיוכלו למצוא את עצמם בקלות בעמדות מפתח בחברה הישראלית, אבל למרבה הצער, נראה שגם הוא לא רוצה. "אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו", הוא אומר. "אני לא רואה שמישהו בממשלה חושב עלינו".