שגרה היא מילה מסוכנת

אני רוצה לדבר איתכן על ענישה, אכיפה ומניעת פשיעה. על התמונות הנוראיות שצפות שוב ושוב ממקרי הרצח המשתוללים בחברה הערבית ועל תפקידה של המדינה בכל הסיפור. אבל לפני הכל, אני רוצה לספר על מישל. 

מישל היה רכז הטיפול במקום העבודה שלי. הולנדי מבוגר שנראה, דיבר והרגיש כמו טייק סאטירי על דמבלדור. איכשהו האיש הצליח ללהטט בין הומור שחור (כשנשאל איך הצליח להתמיד בעולם בריאות הנפש למעלה מ40 שנה, היה נוהג לחייך ולומר 'זה כי אני הכי משוגע פה'), מיומנות מקצועית גבוהה וחיבה ספציפית להחריד למוזיקת סווינג. 

מישל, כאמור, היה אדם חכם מאוד. וכמו ברוב הסיפורים שעוסקים באנשים חכמים, האמרות המשמעותיות ביותר שלו נאמרו על הדרך. 

על הדרך של סיפורנו היה, בעצם, על הרשת. שיחת זום בתקופת סגר כלשהי בימי הקורונה. יאללה, הפטרתי, בוא נתחיל בישיבה השגרתית". מישל הרצין פתאום באופן מפתיע. "שגרה, אמר, זאת מילה מסוכנת. חשבתי שבמשפט הבא יזרוק בדיחה על מתילדה הסנדלרית בעיר הולדתו אבל הסתבר שבאופן די נדיר, האיש היה רציני להחריד. "אוקיי", אמרתי, "לקחתי את הפיתיון. למה שגרה זאת מילה מסוכנת?" "ובכן", אמר, "כי לשגרה יש כח כבידה. היא יכולה לגרום לך לעסוק כל כולך בלקום בבוקר, לעבור את היום וללכת לישון. כל אלו דברים חשובים, אבל כשמקרבים כל כך קרוב את העדשה – מפספסים את העיקר".

הסיפור הזה הולך איתי הרבה וצף שוב ושוב כשאני קורא ורואה את הדיון הציבורי שצף במלוא עוזו לנוכח העלייה הדרמטית במקרי רצח בחברה הערבית, אבל נוכח גם סביב נושא הרציחות על רקע מגדרי ואפילו פרשיות המטפלות המתעללות שמתפרסמות חדשות לבקרים בערוצי המדיה השונים.קולה של השגרה בכל אלו מגיע ממעמקי הבטן ודורש את הכאן ועכשיו. אנשים נהרגים. נשים נרצחות. ילדים חווים התעללות. צריך לעצור מייד. בכח. להכניס את הרוצחים לכלא. פוליטיקאים שומעים את הקול הזה ורוכבים עליו – עוד ענישה. עוד כלא. הרחבת המעצרים המנהליים. 

הקול הזה הוא קול חשוב. הוא גם קול הכרחי. ברור ששום דיון עומק לא יכול להתקיים תחת אש משתוללת שכזו. אבל, כמו שאמר רבי עקיבא, גם בשעת המלחמה זקוק אדם לשלום. ודווקא עכשיו, דווקא כשהעיניים מסרבות להאמין למקרי האלימות והרצח המציפים אותנו מכל מקום, אנחנו חייבות לקחת צעד אחורה ולנהל את הדיון הלא שגרתי – מהו, בעצם, תפקידה של המערכת בקשר לפשע?

התשובה הפופוליסיטית פשוטה: נקמה. לתפוס את הפושעים כמה שיותר מהר, ולהעניש כמה שיותר חזק. אך האם האינטרס הציבורי מרוויח מהגישה הזאת? בין השנים 2011 ל-2015 עבדה בישראל ועדה ציבורית (ועדת דורנר) שבדקה בדיוק את זה. התשובה, בגדול ובקיצור היא – לא. ענישה חזקה יותר לא מובילה לפחות פשיעה. להיפך. מאסרים ממושכים יותר מגבירים את תופעת ההיטמעות בעולם העברייני (מכונית גם 'פריסוניזציה') ומסלילים אנשים יותר ויותר עמוק אל עולם הפשע והאלימות. גם האפקט ההרתעתי מוטל בספק.

אז מה כן? ברצוני להציע תפיסה אחרת, מורכבת יותר, לתפקיד המערכת. לתפיסתי, תפקיד המערכת במובנה הרחב (כלומר המדינה) בהתמודדות עם פשיעה, מחולק ל-3:

1. מניעה
2. אכיפה
3. פיצוי וקטיעה

במילים פשוטות – נקודת המוצא של הדיון בעיניי היא שאנחנו צריכים למנוע מהפשע להתרחש. ברגע שהגענו למצב שבו אנחנו נדרשים לרדוף אחרי הפושע ולדון בגורלו, נכשלנו כמערכת. איך מונעים פשיעה? תשובת העומק עוסקת בגורמים המייצרים אווירה מקדמת פשיעה. בשנת 2017 פרסם הג'וינט הישראלי מחקר של ד"ר טלי גל וד"ר הדר דנציג – רוזנברג שליווה את תהליך הקמת בתי המשפט הקהילתיים ועסק, בין היתר, בנושא זה. הסיבות כמובן משתנות מעבירה לעבירה, אבל אם נדון בעבירות הרצדיביסטיות (כלומר, אלו עם הנטייה לחזור על עצמן) וברות השיקום מבחינת הדין, אפשר לסכמן בקשיים נפשיים ורגשיים בלתי מטופלים, עוני, מצוקה, הדרה, היעדר אופק כלכלי-חברתי ומיעוט מענים חברתיים איכותיים (כגון חינוך).

כלומר, השלב הראשון של המערכת מתחיל בכיתה. בלשכת הרווחה. בבית החולים. לזהות מצוקות ולתת עבורן טיפול איכותי. לא כמעשה של חסד אלא מתוך אינטרס צר של הרצון לייצר חברה בריאה יותר, חזקה יותר ופושעת פחות. האם המערכת עושה את זה? ובכן, עיון מהיר בנתונים על תחום בריאות הנפש הקורס, ההרעבה של השירותים החברתיים ומעני הרפואה הבעייתיים (בעיקר בפריפריה), לכל הפחות מעלה סימני שאלה בנושא.

אבל כל אלו הם רק קצה הקרחון. תשתיות חינוכיות וחברתיות הן חשובות, אבל גם תשתיות פיזיות. המגזר הבדואי 'זוכה' לשיח רב על הפשיעה בתוכו. אך כל אזרח ואזרחית במדינה חייבים לעצמם ביקור ביישובים הבדואים בפזורה. להבין את המשמעות של חיים לעיתים ללא מים זורמים או חשמל, ללא כבישים או תחבורה. על דברים כמו שירותי רווחה איכותיים או רפואה בקהילה אפשר יהיה לשמוע, לכל היותר, במופע סטנד-אפ מקומי. דיון על פשע ועל מניעת פשיעה מתחיל, קודם כל, שם.

השלב השני הוא אכיפה. וזה, לעומת הסעיף הקודם, כן נושא שעולה מעת-לעת, אך רק במובנו הצר ביותר : כמות השוטרים ופריסתם. זה נושא חשוב שאל-לי לזלזל בו, אבל גם הוא נוגע רק בחלק מהבעיה. החלק האחר נוגע לצורה שבה מתנהלת מערכת האכיפה. למשל, במקרים של פגיעות מיניות או אלימות בתוך המשפחה. מה רמת המענה שתקבל הקורבן כשתגיע להתלונן? איזה שוטר היא תפגוש? אלו שאלות או יחס היא תקבל? התשובות למרבה הצער, במקרים רבים, מביישות ממש. במקום לקבל יחס מתחשב ועדין,  נפגעות תקיפה המגיעות אל המערכת נשאלות שאלות חודרניות, שיפוטיות, מזלזלות ('מה לבשת?' 'היית רטובה?' 'נשמע שרצית את זה' ועוד). כשזה המצב, המערכת כלל לא יכולה לדעת מה היקף ועומק הבעיה, כי היא מפסיקה להיות כתובת.

כמו שכתבתי בפתיחה – אל אירוע פשיעה צריך להתייחס בעיניי ככשלון שלנו, כמערכת וכחברה. הוא לא תחילת הטיפול אלא נקודת קצה. המקום שבו מאמצינו כשלו. ייתכן שהכישלון היה בלתי נמנע, אבל הוא עדיין כישלון. ולכן הדבר הראשון שצריך לעסוק בו, בוודאי בעבירות אלימות ומין, הוא פיצוי הקורבן. כיום ההליך מופרד בבסיסו. ישנו הליך פלילי שהמדינה מבצעת, ולאחריו הקורבן נדרשת לנהל הליך נוסף, נפרד, על מנת לקבל פיצוי משמעותי (פיצויים בהליך הפלילי הם לרוב נמוכים מאוד). המדינה לא רואה עצמה מחויבת לקורבן במובן הזה, כי לכאורה לא היא פשעה. אבל בעיניי, כאמור, בהחלט פשענו. והפשע רק מעמיק, כשקורבנות תקיפה מינית הזכאיות וזכאים לטיפול נפשי, לא מקבלות אותו כי רשימות ההמתנה יכולות להגיע גם לשנה יותר. כל סיוע אחר דורש, בפשטות, להצטרף לתור הארוך והמתיש לביטוח הלאומי ומערכת הרווחה.

עלינו להשתנות, קודם כל, ביחסנו לקורבנות. יש לנו אחריות כלפיהם וכלפיהן. בשביל לעשות זאת, עלינו לעסוק בשיפוץ יסודי של מערכת השירותים החברתיים. כך שאדם שנפל קורבן לעבירת אלימות, למשל, יוכל לקבל סיוע כלכלי אם יצטרך. טיפול נפשי ורפואי. 

ולבסוף, אנו עוסקים בעבריין. האדם שביצע את הפשע. כבר כתב השופט ד"ר שפירא שענישה, תכליתה העיקרית היא מניעת פשיעה וכך היא אמורה להיבחן. וכאשר אנו מתרשמים שענישה לא משיגה תכלית זאת (כפי שו' דורנר מצאה), יש למצוא דרכים אחרות במקרים שבהם זה אפשרי. כלומר, להסתכל על עונש הכליאה כדבר שעושים במקרים של אין ברירה. כאשר אין תקווה לשיקום, כל מה שאפשר לעשות הוא להרחיק את העבריין מהחברה על מנת לשמור עליה.

אני מודע למורכבות של האמירה הזאת, אבל במקרים רבים יש לנו אחריות גם עליהם. גם על הפושעים. גם כלפיהם ביצענו עוולות. בפרפרזה לשירו של מאיר אריאל – מאחורי (כמעט) כל פושע יושב הר סיפורים של הזנחה, פגיעה, צרכים שלא נענו, יחס לא ראוי, אפליה ושורה של עוולות במחדל ובמעשה. אבל הרצון לשקם עבריינים אינו אלטרואיסטי אלא לחלוטין מבטא את האינטרס הציבורי – גם זה המעוניין בכך שלא יתבצעו יותר פשעים, וגם מתוך הרצון לקבל חזרה את העבריין כאדם מתפקד, עובד, משלם מיסים ותורם לחברה, לעומת אדם נזקק שהחברה נדרשת לשלם סכומי עתק עבור הטיפול בו, המרדף אחריו, שפיטתו וכליאתו.

כל אלו, כפי שניתן להבין, סוגיות מסובכות. הן דורשות צלילה לפרטים, למשבר כח האדם במקצועות החינוך והטיפול, ליצירת סדרי עדיפויות תקציביים. הן דורשות קבלת החלטות קשות. התעמקות, ענייניות ובעיקר הסתכלות לטווח ארוך. בקיצור – כל הדברים שנבחרי ציבור לא אוהבים לעסוק בהם. במקום זאת, הם יעדיפו תמיד את השגרה ויכוונו את השיח לסנטימנטים הרדודים ביותר בנפשנו: הבדואים פושעים כי ככה הם נולדו, הבעיה בפשיעה היא שלא מענישים מספיק, שימו מצלמות, תוסיפו שוטרים. כמו שאמר מנהל הכלא ב'חומות של תקווה' – כסף שווה להשקיע רק בעוד חומות ועוד סוהרים. האם זה באמת תורם לחברה בטוחה יותר? באמת משרת את האינטרס הציבורי? לאף אחד לא באמת אכפת.

האתוס הציוני מלא באנשים שמהותם התגברות על השגרה. חקלאים ופועלים שבין חריש למשמרת – מצאו זמן לדבר על המהות. על החברה שבה נרצה לחיות. על הערכים שאנו מאמינים בהם, וכיצד הת'כלס, השגרה, משרתת אותם. ואם היא לא – אז כיצד משנים את השגרה. דווקא עכשיו, דווקא כשקירות הבית רועדים, כשסביבנו עוד ועוד מקרים של כאב ואובדן שליטה, אנחנו חייבים לחזור לשם. חייבים לקחת צעד אחורה מהשגרה ולעסוק, באמת לעסוק, בחיים עצמם.