בקיצור: מינויים בעייתיים, ניסיון מתמיד לפגוע בשומרי הסף, הפקרות. עובדים שונים במשרדי הממשלה מתארים מציאות של פריקת כל עול. במיוחד ניכרת הפגיעה בעקרון המקצועיות, ותחושה של ״מותר לנו״ מצד השרים. לא בכל המקרים מדובר בשחיתות, ובוודאי לא שחיתות מובהקת, אבל על ההתנהלות הזאת כולנו משלמים ונשלם ביוקר.
שמאור ביקש להתמודד למכרז של חברה ממשלתית, בסדר גודל של כמה עשרות אלפי שקלים – מעבר לגובה הפטור – הוא היה רגוע למדי. "זה שלי, בוודאות", הוא אמר לי. עיון בפרטי המכרז הסביר בדיוק מדוע: הסעיפים השונים כאילו הותאמו במיוחד עבור החברה שלו – סדר הגודל שלה, הוותק, מספר העובדים הנדרש, סוג המוצרים. הכול נתפר למידותיו.
שיטת תפירת המכרזים היא מהשחיתויות הקטנות והיעילות ביותר במגזר הציבורי בישראל. אחרי הכול, קשה מאוד להוכיח בה פלילים, שהרי יש מכרז וכל מי שמעוניין יכול להתמודד בו. בפועל, באמצעות שימוש בתנאי המכרז, ניתן להתאים אותו מראש לספק או לאדם שאותם מעוניינים המשרד או החברה הממשלתית להעסיק. באופן הזה, מועברים בכל שנה עשרות מיליוני שקלים למקורבים שונים.
דרך אחרת היא לתפור מכרזים למידותיהם של מועמדים לתפקידים ציבוריים, ושינוי התנאים שלהם כך שיאפשרו להעסיק את מי שהמנכ"ל או השר חפץ ביקרו. "בממשלה הנוכחית, כל הגדרות נפרצו", אומרת פקידת ציבור באחד המשרדים. "יש תחושה כאילו הם חוששים שהממשלה לא תחזיק מעמד, ומנסים לבזוז כמה שיותר, בזמן הקצר ביותר, לפני שזה יסתיים".
נציבות לא יציבה
ברוב המקרים, מגיעות לכותרות השחיתויות הגדולות ביותר. נניח, מעטפות הכסף ופרשת הולילנד של אולמרט, כל פרשות נתניהו, שלל הפרשיות של דרעי, פרשת פאינה קירשנבאום. אלו הם מקרי שחיתות מובהקים, ברורים, גדולים. עם זאת, מלבד אלה ישנם עוד עשרות מקרים של שחיתות קטנה או גבולית, מקרים אפורים, שמשחיתים את השירות הציבורי ואת הכסף שלנו.
"הבעיה היא שאנשים שממונים באופן הזה, או ספקים שנבחרים כך, לא יהיו בהכרח הכי מקצועיים או מתאימים", מסביר עובד במשרד ממשלתי. "ברוב המקרים, זה מסתכם בבזבוז של כספי ציבור באופן לא תקין – עובד שלא עושה כלום, או איזה מקורב לשר או למנכ"ל שמקבל סכום גבוה מדי עבור שירות שהוא מספק. במקרים קיצוניים יותר זה יכול להוביל לאסונות, כשאנשים לא מתאימים מקבלים אחריות כבדה או כשחברה שלא באמת עומדת בקריטריונים של בטיחות ומנהל תקין זוכה במכרז שיש בו נגיעה לחיי אדם".
הצד השני של הסיפור, הוא הקושי של מנהלים בשירות הציבורי למנות לתפקידים שונים את האנשים המתאימים ביותר בעיניהם, בשל הביורוקרטיה הבלתי נסבלת והקשיים של נציבות שירות המדינה. כך, עובד מצטיין במשך שנים שהראה כישורי ניהול, עדיין צריך להתמודד במכרז ולעבור מבחנים לא אחידים בעליל.
התופעה הזו, מסכימים כמעט כל המנכ"לים לדורותיהם במשרדי הממשלה, מבריחה אנשים טובים מהשירות הציבורי וגורמת להם לחפש לעצמם מקומות תעסוקה נוחים וטובים יותר.
"גם ככה המשכורות לא יכולות להתחרות באלה של המגזר העסקי", אומר אחד הסמנכ"לים. "כשמוסיפים לזה את העובדה שהמנכ"ל לא יכול לבחור את העובדים שלו או לתגמל אותם, מקבלים את העליבות הזו שאנחנו רואים, וזה גם מעודד תפירת מכרזים. עכשיו, לך תבדיל בין מכרז שנתפר לעובד שמגיע לו, לבין מכרז שנתפר לאיזה מישהו מהמפלגה? אם לצד אחד מותר, גם הצד השני מרגיש שמותר לו. מבחינתם זה אותו דבר".
בשני המקרים, מופנים חיצי הביקורת בעיקר כלפי נציבות שירות המדינה, אשר בראשה עומד פרופ׳ דניאל הרשקוביץ. אגב, גוף שבעצמו מכופף לפעמים את החוקים או התקנות, למען עובדים מסוימים. "זה גוף חלש, ארכאי, שרירותי ולא תפקודי", אומר עובד באחד ממשרדי הממשלה. "בפועל, הוא חלק מהמנגנון של השחיתות, מכיוון שהוא עובד באופן לא תקין – מצד אחד לא מבצע את תפקידו, מצד שני מקשה על המשרדים".
גוף נוסף שזוכה לביקורת קשה, כמעט מקיר לקיר, הוא מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. נטען כי הוא הולך ומאבד רלוונטיות, מקפיד לא לעסוק במנהל תקין ובשחיתויות הקטנות ובכך מאפשר את שגשוגן.
המשותף לשני אלה, הוא האיש שמינה אותם – בנימין נתניהו שמו. "ראש הממשלה, כשיטה, ממנה אנשים חלשים לתפקידי שומרי הסף", ממשיך אותו פקיד ציבור. "בחלק מהמקרים הם אנשים ישרים שלמרות חולשתם מתהפכים עליו, ובמקרים אחרים הם פשוט ממוססים את כל הרעיון של שומרי סף".
שיטה נוספת הנהוגה בחברות הממשלתיות, היא לפתוח חברות בת רבות – אשר בשל הנהלים, הן אינן כפופות לחקירה של הרגולטורים. על פי הנהלים הקיימים, רשות או רגולטור יכולים לחקור את את הארגון הראשי ואת חברות הבת שלו. אם חברת הבת הקימה ארגון נוסף, הוא יפעל מתחת לרדאר. בקרן קיימת לישראל, למשל, משתמשים בשיטה הזו ובכך נמנעים מחקירות של גופים כמו רשם העמותות.
מבצרים את הכוח
בחודשים האחרונים מאז יצאה לדרך המהפכה המשפטית שמובילים יריב לוין ושותפיו, דובר לא מעט על השינוי המשטרי ועל החשש המשמעותי לפגיעה בדמוקרטיה. בפועל, ניכר כי חלקים נרחבים במהפכה מיועדים לפגוע בשומרי הסף ולצמצם את היכולת שלהם למנוע שחיתות.
כלומר, חלק גדול מהחוקים שמעבירה או מתכננת להעביר הקואליציה הזו, נועדו באופן מובהק לפגוע בכללי המנהל התקין ולייצר שחיתות בלי בקרה, כך שהשרים יוכלו למנות את מי שמתחשק להם, לאיזה תפקיד שמתחשק להם, מבלי צורך לעמוד במבחן משפטי כלשהו – ביטול עילת הסבירות, למשל, היא דוגמא לכך. בהיעדר סבירות, יכול השר דודי אמסלם בשבתו כאחראי על החברות הממשלתיות, למנות את חבריו או מכריו לתפקידים שונים. "אני מגיש אנשים שאני מכיר מהחבר׳ה", הוא אמר בעצמו. "התפקיד שלי הוא להגיש אנשים שאני מכיר ומעריך".
בשעת כתיבת שורות אלו, חלפה כמעט שנה מאז הושבעה הממשלה. בחינת ההישגים של הממשלה, כפי שהופיעה כאן בגיליון הקודם של "ליברל", מגלה את מה שניכר היטב גם לעין של האזרחים: כמעט כל מה שהממשלה הזו עושה, כל משרד ושר בפני עצמו וכולם גם יחד, הוא לעסוק בביצור הכוח של עצמה. ללא תכלית מקצועי, ללא נימוק.
החוקים השונים שעוברים בכנסת, המינויים, הכול מכוון למטרה אחת: ביצור כוח שלטוני, אם באמצעות שינוי החוקים ואם באמצעות צ׳ופרים למקורבים, באופן שיחזק אותם.
דוגמאות לכך יש למכביר. במשרד הרווחה, למשל, מונה לתפקיד ראש מטה המנכ"ל בחור צעיר ונחמד, דניאל אבידן. אחיין של אחד מחברי הכנסת של ש"ס, אוריאל בוסו ובנו של מנכ"ל משרד הדתות. גורמים במשרד טוענים כי הוא לא ממש מבין את מהות התפקיד, אין לו את הניסיון או הכישורים הנדרשים אבל הוא שם, כי אפשר.
לא מדובר בתפקיד זניח. ראש מטה המנכ"ל הוא תפקיד רגיש, שדורש יכולת ביצוע והבנה. בפועל, מינוי כזה משתק חלקית את המשרד ומעמיס עוד יותר על המנכ"ל שצריך לעשות דברים בעצמו ולענות לפניות שונות שראש המטה שלו יכול היה לטפל בהם, לו היה איש המקצוע המתאים.
על פניו, אין שום דבר מושחת במינוי והוא נחשב ללגיטימי ועל פי הכללים. בפועל, התפקוד של המשרד כולו נפגע, וכתוצאה מכך נפגעות גם אוכלוסיות הרווחה התלויות במשרד ונזקקות לו.
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר בתגובה: "ראש המטה הינה משרת אמון ומנכ"ל המשרד בחר לתפקיד אדם מנוסה בעל שני תארים במשפטים וניסיון ניהולי בתחום הרווחה, לאחר שריאיין כמה מועמדים. מינוי ראש המטה עבר את אישור נציבות שירות המדינה והייעוץ המשפטי כנדרש ולא נמצא כל דופי בהליך".
כשהמערכת קורסת
סוג אחר של מנהל, איך נאמר, בעייתי, הוא מה שמתרחש במשרד החינוך תחת השר יואב קיש. או ליתר דיוק השר במשרד החינוך חיים ביטון מש"ס, האחראי על החברה למתנ"סים והחינוך הממלכתי חרדי, אבל על פי גורמים שונים – ידו בכל.
בתחקיר שפורסם ב"דה מארקר" בחודש שעבר, נטען כי השר קיש נראה לא מעורב ושגורמים במערכת טוענים שאת המשרד מנהלים יועציו הפוליטיים, השר ביטון ואנשי פורום קהלת. במשרד הגיבו וטענו כי "השר אינו עוסק ברכילות זולה ושקרית".
כיצד ניתן לשחק עם המספרים ולהשתמש בכספי ציבור במשרד החינוך? למשל, באמצעות היעדר פיקוח על מוסדות החינוך התורניים. כך, הוכנסו למעיין החינוך התורני של ש"ס בתי ספר רבים, על מנת שיקבלו תקצוב משמעותי יותר בכפוף ללימודי ליבה, מבלי שיצטרכו ללמד ליבה בפועל. מי בודק? לא ברור.
עד כמה אבסורדיים הדברים? תלמוד תורה שקיבל כספים מסאטמר, שספק אם המורים שלו לימדו בכלל בעברית, ובכל זאת הוכנס למחוז החרדי של משרד החינוך וקיבל כספים מהמדינה. דווקא בסאטמר פחות התחברו לקונספט, והפעילו בדרכם לחצים על המוסד על מנת שיפסיק לקבל תקציב מהישות הציונית.
כמו בשאר משרדי הממשלה, גם כאן ניכרת התופעה של מינויים בעייתיים ושל התמקדות בביצור הכוח. כך, למשל, באמצעות הכנסתם למערכת של תכנים שיתמכו ברפורמה המשפטית או יקדמו ערכים שיאפשרו לממשלה לבצר את שלטונה ולפגוע בדמוקרטיה.
כל אחד מהסיפורים הללו בפני עצמו הוא אנקדוטה קטנה, אחת מתוך רבות. ביחד, הם מלמדים משהו על המערכת השלטונית במדינת ישראל. כאשר מדובר במשרד החינוך, העניין מקומם עוד יותר: מערכת החינוך בישראל חווה בימים הללו משבר חסר תקדים. בתום תהליך ממושך של שחיקה, פשוט אין במערכת מספיק מורים. כך, בבתי ספר רבים מחנכת אחת לוקחת על עצמה שתיים או שלוש כיתות, מורים ללא הכשרה מלמדים מתמטיקה ולמערכת נכנסים גם מורים שלא עברו את ההכשרה כראוי.
אנחנו, ההורים והאזרחים, משלמים כבר היום את המחיר על שנים של התנהלות קלוקלת, ואת המחיר על התנהלות המשרד כיום – נשלם בריבית דריבית בשנים הבאות.
לחזק את שומרי הסף
השחיתות אינה תוכנית סדורה. בעוד אנחנו משוכנעים שהמושחתים מתוחכמים, עושים קומבינות בלתי נראות, בפועל חלק גדול מהם אפילו לא מודעים לכך שהם עושים משהו בעייתי. הם מבצרים את כוחם, מפני שזה מה שהם מאמינים שנכון למדינה – שלטון ללא מצרים. הבעיה העיקרית, מסכימים כמעט כל המרואיינים לכתבה, היא השחיקה המשמעותית בעקרון המקצועיות.
המקצועיות היא הבסיס לשירות הציבורי. כפי שאנחנו הולכים לרופא ומצפים שהוא ייתן לנו מענה מקצועי ומדויק, כך אנחנו מצפים ממשרדי הממשלה שיפעלו באופן מקצועי וישתמשו בכספי המיסים שלנו על מנת להיטיב עמנו.
מקצועיות, משמעותה קבלת החלטות עניינית, על בסיס פרמטרים מדויקים ומדידים, תוך התבססות על חזון מסודר ואסטרטגיה בהירה. את הפגיעה במקצועיות, ניתן לראות כמעט בכל משרדי הממשלה: הגורמים המקצועיים מושלכים הצידה, ואת מקומם תופסים יותר ויותר מקורבים.
"מנכ"ל או בעל משרה מקצועי, יודע להציב בפני השר תמרורי אזהרה. לומר לו מה מותר ומה אסור, להזהיר אותו מפני כשלים שעלולים להיווצר בשל החלטותיו", אומר עובד בכיר באחד ממשרדי הממשלה. "מקורב או אדם לא מקצועי שמונה לתפקיד רק בשל גחמות של השר, פשוט יזרום איתו".
אובדן הענייניות, אחת התופעות המאפיינות את העידן הזה, באה לידי ביטוי בממשלה הזו כמעט בכל צומת החלטה, כמעט בכל משר – מלבד יוצאי דופן. בהיעדר ענייניות, באין מקצועיות, אנו נותרים מול תחום אפור של מקרים שגם אם הם אינם שחיתות פלילית, הם בוודאי שחיתות ערכית ומוסרית, והדרך מהם אל התהום ברורה וישירה.
מה עושים? בניגוד גמור להלך הרוח בישראל של השנים האחרונות – מחזקים את שומרי הסף, נותנים להם יותר סמכויות, מחמירים את הענישה על שחיתויות, מקפידים הרבה יותר. זה מכבר, הציע אחד מחבריי את מודל סינגפור. בעיניי, לא חייבים ללכת רחוק כל כך. צריך רק להחזיר את הסטנדרטים המקצועיים.
