fbpx

שקופות: תכלית בתחתית | שבי רקלר, בת שבע ישראל

הן עובדות במשך שעות, בעמידה, בחדרי שירותים נטולי חמצן ומרובי אדים רעילים. מקבלות רק חצי שעה לשבת, בלי כיסאות, ומבחינתנו הן לא באמת קיימות. יצאנו למסע נוגע ללב עם המנקות בקניונים | שקופות, מדור ראשון בסדרה

0

אנחנו חולפים על פניהן ופניהם כמעט מדי יום, אך איננו רואים אותן. לעתים הן משתלבות מבחינתנו בנוף, הופכות לחלק ממנו כמו תמונה, כמו פריט אקראי בחלון ראווה, כמו אוויר שנכנס לריאות ויוצא מהן מבלי משים. אך גם אם נעצום את עינינו חזק, נסיט את הראש לצד השני, נסתתר – הן כאן. מה יש בהן שהופך אותן לשקופות עבורנו?

בשבועות האחרונים יצאנו למסע בין הנשים והאנשים השקופים באמת. בכל גיליון נתמקד בקבוצה אחרת, בסביבה שונה. ננסה להכיר אותן, לשמוע את סיפוריהן, ואולי להוסיף גוונים שיסייעו לנו לראות אותן ולהתייחס אליהן כראוי בפעמים הבאות.

את הראשונות פגשנו במשרדים חנוקים בסוף המסדרון. אנשים חולפים סביבן במהירות, טורקים דלתות, עמוסים שקיות. ממהרים, עד כי אינם רואים את השרפרף שעליו הן יושבות; את העגלה העמוסה שהן דוחפות; את הליווי הצמוד שאנו מקבלים מהן כשאנו משליכים שאריות אוכל על הרצפה ולפתע הן אינן.

"אסור לעזוב את העמדה"

שעת בוקר מאוחרת בקניון הדר בשכונת תלפיות בירושלים. אני מפלסת את דרכי בין שולחנות בתי הקפה בדרך לחדרי השירותים, שם עמלה המנקה. היא קטנת קומה, עטויה סינר שהיה פעם לבן, ידיה עמוסות גלילי נייר טואלט.

"אני לא מדברת עברית", היא אומרת בהיסוס. למשמע הערבית הרצוצה, היא מחייכת אך מצביעה לכיוון משרדו של המנהל. "דברי איתו", היא אומרת. רק לשמוע קצת על העבודה, אני מבקשת, ללא הועיל.

מחוץ לחדרי השירותים אני מוצאת עובד ניקיון נוסף, אך גם הוא עסוק מאוד. "אסור לעזוב את העמדה", הוא אומר בעברית מגומגמת. מסמן שכל העת יש מי שמסתכל. בקומה מעל חוזרת על עצמה הסצנה: שתי נשים עטויות חיג'אב מסמנות בידיהן לשתיקה.

אני מאתרת בחור צעיר, עובד במזון המהיר בקניון, שמתנדב לסייע בתרגום. "אני עצמי עבדתי בניקיון בקניון, עד שהתקדמתי למזון המהיר", הוא אומר. "אשמח לעזור". ניגשנו יחדיו למנקה, ולאחר הפצרות רבות היא הסכימה לשוחח, רק בשירותים למעלה, רחוק ממשרד המנהל ו"כשאסיים לנקות".

היא חדשה יחסית, רק שנה וחצי. בעבודה הקודמת עבדה קשה הרבה יותר, וכעת היא אסירת תודה על העבודה בקניון. "הכל טוב, אלחמדולילה", היא אומרת. "אני שמחה שיש לי עבודה, אני לא רוצה להתלונן, אני לא רוצה שהמנהל ישמע שיש לי בעיות".

רווקה, בת 35, אך נראית מבוגרת מכפי גילה. שערה מאפיר, אסוף בקפידה. כשאני מבקשת לשאול אם יש לה היכן לשבת לרגע, היא צוחקת. "לא יושבים בעבודה, אסור", היא מבהירה. "יש הפסקה של חצי שעה ואז מותר לשבת, אבל בחוץ, לא בתוך הקניון".

ואם את רוצה לנוח?

"אני אחראית על השירותים בכל הקומות, מתי יהיה לי זמן לשבת?", היא פורצת בצחוק מריר. "אני צריכה לדאוג שכל השירותים יהיו נקיים כל הזמן. הם", היא מצביעה, "בודקים כל הזמן לראות שאני עובדת".

כמה שעות ביום את עובדת?

"משמרת רגילה של שמונה שעות, משבע עד שלוש. פעם עבדתי יותר, היום אני מודה לאלוהים".

איפה התיק שלך?

"אצל המנהל במשרד", היא אומרת בגאווה.

"ומה קורה כשאת צריכה משהו מהתיק?"

היא מביטה בי בהפתעה, כאילו מעולם לא חשבה על האפשרות, ולבי נצבט מהמחשבה שאולי גרמתי לה צער.

אנחנו נפרדות, ואנו יורדים לקומה התחתונה, שם עמלה אישה מבוגרת, שיניה חסרות ופניה חרושות קמטים. היא מדברת בשטף, כועסת, משתפת בקשייה. מספרת על מצב בריאותה הרופף בשל שנים של עבודה בניקיון שירותים, על הפגיעה בריאות וקוצר הנשימה. בתנועות ידיים סוערות היא משתפת בכאבה. "יש לי חמישה ילדים חיים, אחד נפטר", היא מספרת. "אני גאה בכולם ועובדת קשה כדי שהם יוכלו ללמוד".

ילדיה לומדים באוניברסיטה, וכל משאלתה היא שחייהם יהיו טובים משלה. "תראי", היא מצביעה על כפות ידיה הפצועות לעד. בחלוף רגעים הגיע עובד ניקיון נוסף, מבוגר, רזה ושפוף. "יום אחד מצאתי אותה שרועה על הרצפה בשירותים, מעולפת", הוא מספר. "מיד רצתי בבהלה למנהל שיעשה משהו, אבל כשראיתי שהוא לא מתרגש – התקשרתי לאמבולנס ולמשטרה".

מה עשו השוטרים?

"הם שאלו כמה שאלות והלכו, ואז אנשי מד"א לקח אותה לבית חולים. היה לה קוצר נשימה". "בגלל החומר של הניקיון", אומרת האישה המבוגרת ומניחה את ידיה על החזה.

"אין לה עבודה אחרת", אומר הגבר, "אז היא חזרה לפה".

נתנו לה ימי מחלה?

"לא, המנהל אמר שאם לא מתאים לה לעבוד פה, שתלך הביתה".

אני מודה לשניהם על הנכונות לחלוק ונפרדת מהם בלב כואב, רגע לפני שהעניינים הופכים סוערים מדי.

בקניון הדר העדיפו לא להגיב והפנו אותנו ל"חברת הניקיון הפועלת בקניון ואחראית על העובדים".

קניון ממילא, ירושלים.

מקסימום עבודה, מינימום שכר

בבואנו לבחון את מצבן של המנקות, יש צורך להבין גם את הבסיס להעסקה, מי אחראי ומי קובע כיצד ייראו הדברים בפועל. על פי האחראי מטעם חברת הניקיון בקניון עזריאלי במודיעין, חלק מרשת הקניונים הגדולה, אחת לכמה שנים חותמת חברת עזריאלי על מכרז עם חברת קבלן שמעסיקה עובדי ניקיון. היא משלמת לחברה סכום מסוים, ומתוכו החברה בוחרת כמה להקצות לשכרם של המנקים והמנקות.

"מרבית עובדות הניקיון בישראל, מאות אלפים, עובדות בהעסקה לא ישירה", אומרת תני רוטמן, יו"ר הקואליציה להעסקה ישירה. "יש בכך אמירה שהמקום הזה לא רוצה להיטיב עם העובדים שלו. בדיזנגוף סנטר, לדוגמה, עברו להעסקה ישירה. מקום שמעסיק בצורה פוגענית רוצה שיהיה מתווך בינו לבין העובד. הוא לא רוצה לראות את העובד. אגב, גם בכנסת ישראל המנקות מועסקות כעובדות קבלן".

במקרה של חברת כוח האדם שעובדת עם עזריאלי, הבחירה היא לשלם לכלל העובדים שכר מינימום – מהנער בן ה־18 שמפנה את המגשים אחרי הסועדים במתחם האוכל ועד למנקה בת ה־50 שרוכנת שעות ארוכות מעל אסלה רוויית אדי אקונומיקה.

למנהל שלהם, עבד, שבתשע השנים האחרונות כבר לא מנקה אלא מפקח בלבד, היא משלמת 35 שקלים בשעה. מעבודתו הקודמת
התפטר לאחר שאחראי על בקרת הניקיון התעמר בעובדים תחת עבד, עד שנמאס לו. בעבודה הנוכחית הוא עוסק כבר שנתיים, מגיע בכל יום עם עובדי הניקיון בהסעה משכונת עיסאוויה, שבה הוא מתגורר, וחוזר איתם בתום משמרת הערב באחת עשרה בלילה.

מעליו סמנכ"ל הקניון אחראי על כלל העובדים. הוא יושב מול המצלמות בחדרו הממוזג, מוודא שאיש לא מתבטל. הוא זה שיאשר להם כיסא לשבת עליו, לנוח לרגע. מצד שני, אם עבד יעז לבקש עבורם כיסא, הוא עלול לאבד את עבודתו.

לדבריו, בהנהלת הקניון מתעקשים שרק נשים ינקו את השירותים. הרציונל: גברים לא יכולים לנקות שירותים של נשים, בשל אי־נעימויות אפשריות, אך נשים יכולות לנקות שירותים של גברים. לי זה נשמע מוזר ולא הוגן.

רוטמן הובילה בזמנו קמפיין סביב הנושא הזה. "הקמפיין התחיל מהסיפור האישי של רבקה ויטנברג, עובדת בקניון עזריאלי, שפעמים רבות במהלך העבודה בשירותי הגברים, הם היו חושפים את עצמם בפניה", היא אומרת. "כשהיא פנתה להנהלת המקום שתגבה אותה, לא רק שלא גיבו, אלא צעקו עליה והשפילו אותה. מרבית עובדות הניקיון מגיעות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך ורובן לא דוברות עברית וחוששות ממש למקום עבודתן. לכן זו הטרדה שקופה".

אוכלוסיית עובדי הניקיון בקניון מתחלקת לשניים: המין הגברי מיוצג בעיקר על ידי בחורים צעירים, ערבים שסיימו תיכון ומחפשים את עצמם. הם נמרצים, זמניים ויעברו הלאה ברגע הראשון האפשרי.

בקרב המין הנשי מדובר בעיקר בנשים נשואות, אמהות, לרוב לילדים בוגרים, ועל כן הן פנויות למשמרות המפרכות. הן כבר לא צעירות, והעבודה סוחטת ומתישה, אך נבצר מהן לעסוק בעבודות קלות יותר מבחינה פיזית, שאינן דורשות התכופפות תמידית בחדר מחניק. אישה, מקומך בשירותים, מסבירים להן.

אני ניגשת אל אחת המנקות בחדר השירותים, מסבירה לה את מטרת השיחה, והיא נרתעת בבהלה. בתנועות ידיים היא מסמנת שהיא מפחדת, אך שולחת אותי לבחור צעיר, נראה כנער, שעובד בסמוך. אני מבקשת את עזרתו, והוא בתגובה מזעיק את עבד, המנהל.

להפתעתי, הוא מדבר איתי ברצון ומשיב על כל השאלות. לא, אין להן כיסא. "בהפסקה היא הולכת למתחם האוכל, אם יש לה כסף, היא קונה משהו ואם אין לה, היא יכולה לשבת כמה שתרצה במסגרת חצי השעה שמוקצבת לה", הוא אומר.

איפה החפצים האישיים שלה מאוחסנים?

"יש מחסן כללי, כל העובדים משתמשים בו, הנה תראי", עבד מוביל אותי דרך מסדרון מטונף שהרצפה בו מעוטרת בכתמים אין־ספור אל חלל פרוץ לרוחות, אפל לחלוטין. זהו סוג של מרתף חצי מקורה, ובו קרטונים וארגזים שעל חלק מהם יושבים עובדים ובקצהו, בחשיכה, אפשר להבחין מאחור בחדרון קטן – המחסן המפואר. בתוך החלל הזה נוהגים לשבת לנוח כל עובדי הניקיון הבלתי נראים.

הנוכחות במקום גורמת לי לחלחלה, מזכירה לי סמטאות חשוכות בלילות נטולי  ירח. אני מבקשת לצאת, ובדרך החוצה עבד מספר על המנקה שפגשתי. היא ממחנה הפליטים שועפאט, אמא לילדים, מגיעה בכל יום בהסעה. חדשה יחסית, ואני תוהה כמה זמן תחזיק מעמד.

בלי לראות את הילדים

בשונה מקניונים אחרים, קניון ממילא בירושלים, השייך למשפחת אלרוב, הוא קטן יחסית אך ממותג כיוקרתי ופונה לקהל אמיד יותר, וסביבו שדרת חנויות. אני נכנסת ויורדת מיד לקומה מינוס שתיים, שם מסדרון ארוך ותאי שירותים – ללא חלונות או אוורור ראוי. את נועאא, המנקה, אני מוצאת בחדר ההחתלה הקטנטן והחנוק, יושבת על כיסא שלקחה מאחת המסעדות.

כבר 11 שנה היא עובדת בניקיון, שישה ימים בשבוע, בכל יום חצי שעה הפסקה, שבמהלכה היא יכולה לשבת אחרי שעות של עמידה ועבודה פיזית קשה בחדרים נטולי חמצן ועמוסי אדים רעילים.

את ההפסקה, אגב, היא אמורה לבלות במקלט חנוק אחר מחוץ לקניון, שמשמש כמחסן לחפציה. בפועל, היא מעדיפה להישאר במתחם, לא לאבד זמן. אני נכנסת איתה לשירותי הנשים, ושם, באחד התאים, על האסלה ולצדה, מונח תיק מהוה, בקבוק מים קטן וחצי כריך.

"יש מחסן בשירותים", היא אומרת, "אבל הוא נעול, ולמרות הבקשות, האחראי לא מאפשר לי להיכנס".

באופן רשמי, כחלק מתנאי העבודה, אין לנועאא כיסא לשבת עליו, אבל היא השיגה לעצמה אחד מאחת המסעדות ועליו היא יושבת, נותנת מנוחה לגוף. כשאני שואלת על הקושי, היא מראה לי את רגליה התפוחות, המכוסות נימים בולטים – נזק שנוצר משנים של עמידה.

שיתפת את האחראי עלייך בבעיות הבריאות ובקשיים? אני שואלת. "אני מפחדת לאבד את העבודה אם אתחיל להתלונן", היא עונה.

לדבריה, האחראי עליה עוקב אחריה, ואם היא תיתפס במקרה
יושבת מחוץ לחצי השעה המותרת, היא עלולה להיות מפוטרת. אני שואלת על המשפחה, אם בעלה וילדיה מודעים לקשיים.

נועאא משפילה את מבטה. "הבנים הגדולים שלי מתוסכלים מאוד ומשכנעים אותי לעזוב ולחפש מקום אחר", היא אומרת, "אבל בעלי חושב שטוב שיש לי עבודה".

מבחינתה, אין בכלל ברירה: היא חייבת להביא פרנסה הביתה, בכל מחיר. את הפריבילגיה לרכישת מקצוע אחר אין לה, ועל כן לא נותרה לה ברירה. יש לה חמישה ילדים, הקטנה בהם בת 12, ואף על פי כן היא מקבל כמעט אך ורק משמרות ערב שנמשכות עד אחת עשרה בלילה ולעתים עד חצות. יום אחרי יום. כבר 11 שנים היא לא מקבלת את פניהם של ילדיה כשהם שבים מבית הספר, מסייעת להם בהכנת השיעורים או משכיבה אותם לישון. היא כבר בת 42, והשנים חולפות על פניה במהירות.

השמחה בחלקה

היעד הבא: התחנה המרכזית בירושלים. המקום הומה אדם, ובקומת הרציפים שדרגו לאחרונה את השירותים ודאגו שיהיו נגישים ונקיים ופתוחים לקהל הרחב, לאחר שנים של נטילת תשלום בכניסה ומוניטין גרוע.

סמירה (שם בדוי, לבקשתה) יושבת על כיסא מול השירותים, במעבר קטנטן ללא חלונות, בסוף מסדרון הרציפים. זהו ה"משרד" שלה. היא עומדת על המשמר ומשגיחה שאיש לא יתבלבל בכניסה לתאים. אחת לכמה דקות היא נכנסת לתאי השירותים, מנקה, מוסיפה נייר ודואגת שהרצפה תישאר יבשה.

לדבריה, במשך כל שעות היום היא נותרת במקום שבו פגשתי בה, מלבד חצי שעה הפסקה, שבה היא יכולה להסתובב בשטח התחנה. את חפציה היא מאפסנת בארון החשמל מאחוריה, בין כבלי חשמל שונים. כמו חברותיה, גם היא לא מקבלת כיסא ונאלצת להסתדר בעצמה ולהשיג את הרכוש יקר הערך. בסוף כל משמרת היא מחביאה אותו, כדי שלא תיאלץ לצאת לעוד מסע חיפושים למחרת.

החלל שבו היא שוהה חנוק מחוסר אוורור ומלא בריחות כבדים של חומרי ניקוי המקשים על הנשימה. "אני נמצאת במשמרת ערב כל השבוע, כבר כמה שנים טובות", היא אומרת. כמה עוד נותרו? אין לדעת.

התחנה האחרונה במסע היא קניון פתח תקווה – הגדול ברשת קניוני עופר. ארבע קומות מסחר משרתות את תושבי העיר והסביבה. אני מגיעה ביום חמישי בשעות הערב, כאשר הקניון הומה אדם וחדרי השירותים גדושים.

אחריות לא פשוטה רובצת על כתפיה של סווטה, עולה טרייה מאזרבייג'ן. ללא הפוגה היא מתרוצצת בין תאי השירותים בקומה השנייה, מנסה להספיק לנקות את שירותי הגברים, שירותי הנשים ושירותי הנכים,
וכבונוס גם את חדר המשפחה וחדר ההנקה וההחתלה.

בחיוך זוהר, חושף שיני זהב, ועם מרץ בלתי נדלה, אי אפשר לנחש שהיא כבר בת יותר מ־60 ושהיא נמצאת כאן כבר קרוב לתשע שעות, על הרגליים, ונותרו לה עוד שלוש כאלה עד לתום המשמרת.

ברוסית מגומגמת, תוך כדי עבודה, אנחנו מדברות. ראשית, סווטה מרוצה. מאוד. למרות התנאים הקשים, הכל נראה לה מצוין. מבחינתה, אזרבייג'ן נתנה לה חיים, במובן הפיזי, אבל ישראל מעניקה לה בית.

היא פה ארבע שנים, כרגע על אשרת עבודה שאמורה לפוג בתוך שנתיים, וכל משאלתה היא להישאר. בינתיים חייה מתנהלים בתאי השירותים. ה"משרד" הוא בעצם כוך דחוס בחומרי ניקוי בתוך תאי השירותים של הנשים, ובמהלך המשמרת היא יושבת במעבר בין התאים על כיסא מרופט שהשיגה לעצמה, ובכל כמה רגעים היא מזנקת לנגב את הרצפה, להחליף גלילי נייר ועוד.

בעוד אנחנו מדברות, פונות אליי שתי בנות ושואלות אם אני ממתינה לתא שיתפנה. מבחינתן, לא נתפס שאני עשויה לנהל להנאתי שיחה עם המנקה. כשהשבתי שאנחנו משוחחות, הן הרימו גבה.

בניגוד למראה עינינו במקומות אחרים, סווטה דווקא מרגישה שהלקוחות מתייחסים אליה יפה. "כשהם רואים שאני שם, הם לא זורקים ניירות על הרצפה או מלכלכים", היא אומרת בחיוך. אישה מיוחדת, שמחה בחלקה. עם בוס קשוב, אנשים מחויכים. מבחינתה, ישנה חצי כוס מלאה ותו לא.

בנימה אופטימית אנחנו מסיימות את המסע ומבטיחות לעצמנו לראות אותן, את הנשים שעומדות על הרגליים 8 עד 12 שעות ביממה ברצף, בחדרים נטולי חלונות או אוויר, בחדרי שירותים מטונפים, תמורת שכר זעום.

אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה. זה כנראה נכון, אבל לא יקרה כלום אם יתגמלו אותן מעט יותר, ובעיקר – ישפרו את תנאיהן, יאפשרו להן לשבת יותר מחצי שעה ביום, יספקו להן כיסאות וגם אוויר.

 

***

מהנהלת קניון מודיעין נמסר: "עובדי הניקיון בקניוני הקבוצה מועסקים על ידי חברת "טי אנד אם" המנהלת את מערכי הניקיון של מרבית הקניונים בישראל. העובדים מקבלים שכר על פי חוק וכמקובל בענף.
במרחב הקניון שלושה אזורים ייעודיים המשמשים את צוותי הניקיון לצורכי מנוחה ואחסון ציוד אישי וכן משרדים מאובזרים. גם הטענה בדבר אפליה מגדרית משוללת כל יסוד, שכן גברים ונשים מועסקים בדיוק באותן הקטגוריות".

קניון הדר וקניוני עופר הפנו לחברת הניהול וחברת האחזקה. ומקניון ממילא סירבו להגיב.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook