מידת ההיכרות של הישראלים עם סיפור עליית יהודי אתיופיה תמיד הייתה ירודה, שטחית ומשועתקת לגרסה ההגמונית, הפטרונית והמתנשאת של הממסד הישראלי. על פי הגרסה הזו, הממסד הוביל את מבצע העלייה של יהודי אתיופיה, העלה אותם על מטוסים וחילץ אותם מ"חיי עוני כפריים" אל חיים מודרניים ובטוחים יותר במערב.
דוגמה לנרטיב הזה ראינו בתקופת המחאות בבלפור, כאשר במהלך פינוי פעילים מאזור בית ראש הממשלה, תועד אחד ממובילי המחאה, תא"ל במיל' אמיר השכל, אומר לשוטרת ממוצא אתיופי: "את לא מתביישת?! אני הבאתי את ההורים שלך, אנחנו הבאנו את ההורים שלך".
ובכן, המציאות שונה בתכלית. יהודי אתיופיה בחרו לעלות לישראל ועברו מסע איום עד שהגיעו לכאן. יותר מכך, את ההיסטוריה עשו הפעילים שנאבקו למען בני מולדתם והתמודדו עם קשיים שהערים הממסד במשך שנים בסוגיית עליית בני הקהילה.
הפעילים הבולטים ביותר היו פרדה אקלום, צהייה (יצחק) אליאס, ברוך טגניה, קייס אורי בן ברוך, יונה בוגלה וזימנה ברהני. במשך עשור הם ניהלו מאבקים למען עליית יהדות אתיופיה, עד שהמדינה הצטרפה, אך סיפורם נמחק מההיסטוריה ההגמונית של ישראל.
המסע הלא מדובר
חזרה קצרה בזמן. "מבצע משה" (1984–1985) שעליו מספרים, לפעמים, היה מבצע אמריקאי־סודני־ישראלי, במסגרת ״מבצע אחים״ להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. במסגרת המבצע הועברו 6,363 יהודים ממחנות הפליטים בסודן לאירופה, ומשם בטיסות לישראל. מאחורי המבצע הזה, בצללים, עומד סיפור גבורה בלתי־רגיל, שלא מוערך מספיק בציבוריות הישראלית. סיפור שיכול ללמד מהי כמיהה אמיתית ליהדות ולמדינת ישראל, אך אינו כלול בחומר הלימוד בבתי הספר ואינו מונצח בספרי התרבות הישראלית.
לפני כמעט 40 שנה אלפי יהודים מקהילת "ביתא ישראל" יצאו מאתיופיה, והחלו במסע עלייה רגלי דרך סודן, בשאיפה להגיע למדינת ישראל. הם עזבו את ביתם בסודיות, ללא רכושם – הצועדים לקחו עימם רק את מה שהיה צריך למסע ולא יותר. הם לא הביטו לאחור, נעו במסלול קשה וטראומתי, רק כדי להגיע למדינת היהודים, ל"ירוסלם" (ירושלים), שאליה התפללו כל חייהם. סיפורם הוא הסיפור המודרני הקרוב ביותר ליציאת מצרים.
יהודי אתיופיה צעדו לסודן בקבוצות מאורגנות; הם נאלצו לגמוא ברגל מאות קילומטרים, במדבר ובהרים, דרך נהרות גועשים ויערות סבוכים, בהדרכת מורי דרך מקומיים שהובילו אותם תמורת תשלום.
במשך ימים ושבועות הלכו בדרך הקשה והמסוכנת משפחות שלמות: גברים ונשים, זקנים וילדים. הם התקדמו־ בעיקר בלילה, ובמשך היום הסתתרו מהשמש הלוהטת. רבים מהם לא עמדו במסע הקשה ומתו בדרך: מתשישות, מרעב, ממחלות, מהכשת נחשים ומירי של חיילי המשטר.
במקרים רבים הותקפו על ידי שודדים ופורעים, באירועים שכללו אונס נשים וביזת אספקת המזון, המים והתרופות. נוסף על כך, חלק מהמדריכים שלא היו מבני הקהילה נטשו את הקבוצה, שדדו אותה או הסגירו אותה לצבא לאחר שקיבלו את התשלום.
המסע הרגלי ארך כארבעה עד חמישה שבועות, אך לעיתים נמשך גם חצי שנה, שנה ואפילו כמה שנים. פעילים נאסרו ועברו עינויים קשים כדי לחלץ מהם מידע הקשור לעלייה ההמונית לישראל.
במהלך המסע ובהמתנה במחנות הפליטים להחלטת הממשלה להעלות אותם, מתו כארבעת אלפים מיהודי "ביתא ישראל", ויום הזיכרון לציון מותם נקבע ליום ירושלים.
שוד ושבר
מעישו נחמה בלאי (73) היא אחת מאותם אלפים שעברו את המסע המטלטל לישראל דרך סודן. היא הייתה בת 31 כשיצאה למסע עם שלוש בנותיה, אִמה ובת אחיה, וסיימה אותו רק כעבור שלוש שנים.
במהלך הצעידה במדבר לעבר סודן היא איבדה את אמה, נשדדה ונשלחה לכלא. בתה הבכורה הייתה בסך הכול בת 11. "ארץ ישראל היא שלנו, מדינת היהודים״, היא מספרת היום על המוטיבציה לצאת לדרך. ״שמענו שחיים שם אנשים טובים וצדיקים. באופן כללי, ידעתי על ישראל קצת יותר, כי אח שלי עלה לארץ לפניי. על מבצע העלייה שמעתי מאחד האחים שלי, צהייה אליאס ז"ל שעלה בשנות ה־60, הוא היה פעיל בעליית יהודי אתיופיה ארצה".
מה שמעתם על הדרך האפשרית לעלות לישראל?
"שמענו שפרדה אקלום ברח מגונדר לסודן, באותו הזמן התחילה מלחמה באתיופיה והוא רצה לחלץ גם את ההורים שלו ולברוח. אחרי זה צעירים החלו לברוח בלילות לסודן, ומשם ניסו לעלות לישראל. עניין העלייה עבר מפה לאוזן, ותושבי הכפר החלו לעשות את המסע. באותה תקופה שלושת אחיי כבר היו בארץ. אני ומשפחתי נשארנו בין היחידים שלא החלו את המסע ארצה.
"מאוד פחדתי לברוח, כי אחי היה בכלא כיוון שחשדו בו שהוא מתכנן לעלות לישראל. אמא שלי הייתה מאוד חולה, והייתי לבדי עם שלוש בנות קטנות. לבסוף החלטנו לעבור לקרובי משפחה שהתגוררו בעיר אסגדה, במטרה להצטרף אל היוצאים למסע. מצאנו קבוצה של 100 איש בערך והתחלנו את המסע איתם.
״קניתי לאמא שלי סוס וחמור, כדי שלא תתעייף. התחלנו את המסע לסודן, בדרך מצאנו קבוצה של ארבעה נוצרים שטענו שהם מכירים את הדרך. שילמנו להם את רוב כספנו שיהיו לנו מורי דרך. בסופו של דבר, הם הובילו אותנו לכיוון אחר בכוונה, כדי לשדוד אותנו. הם גנבו מאיתנו כסף, תכשיטים, בגדים, סוסים, ואפילו לקחו לנו את המים והכו את הגברים. נטשו אותנו בשעת לילה מאוחרת באזור שאיננו מכירים. היינו מפוחדים ומבוהלים, לא ידענו מה עלינו לעשות ואיך אנחנו ממשכים הלאה".
משא ומתן לשחרור
במהלך המסע תפסו חיילים אתיופים ממשטרו של מנגיסטו את מעישו וכלאו אותה, את משפחתה ואת רוב הקבוצה שעימה יצאה למסע. "בכלא ישבנו כשישה־עשר ימים״, היא מתארת. "היו לנו הרבה פחדים, חששות ומחשבות רעות על מה יעלה בגורלנו, ובמיוחד מה יעלה בגורלן של ילדותיי ואמי החולה.
״לאחר מכן העבירו אותנו לכלא בגונדר, שאליו הגענו אחרי יומיים נסיעה. אנשי הקבוצה שלנו החליטו שהם מורדים ולא נכנסים לכלא. אמרנו שזה שקר שאנחנו רוצים לברוח לסודן ושיעזבו אותנו. התנהל משא ומתן במשך עשרה ימים, בעוד אנחנו ממתינים בסוג של מחנה. הוחלט לשחרר אותנו ולהחזיר לנו את הרכוש שנלקח מאיתנו.
"לאחר מכן המשכנו את המסע והגענו לעיר חמרה שבגבול סודן. הקמנו אוהל והתמקמנו שם במשך כל החורף. השיטפונות מנעו מאיתנו להמשיך, וכך גם המחלות – הרבה אנשים חלו במלריה. גם אמי נדבקה, ומתה. אנשי המקום הנוצרים רצו לקבור אותה בבית הקברות שלהם, אבל אני סירבתי והחלטתי לקבור אותה בקרבת מקום. לאחר הקבורה שתלנו עץ בסמוך לאותה נקודה ותחמנו אותו באבנים, שנוכל בעתיד לאתר את הקבר.
"כשהפסיקו השיטפונות והמצב השתפר, הגיעו אלינו קרובי משפחה מסודן. בלילה הלכנו במשך שעתיים, עברנו נהר בעומק של מטר וחצי והגענו לגבול סודן, שם נתקלנו בחיילים שתחקרו אותנו. לא אמרנו שאנחנו יהודים, אלא שאנחנו בורחים מאתיופיה בגלל המלחמה. כך הסכימו לקבל אותנו".
בגאדאריף שבסודן שהו בני המשפחה במשך שנתיים. כסף שהוברח אליהם מישראל שימש לשכירת הבית. ״היו כאלה שעבדו בתוך סודן, בעיקר הגברים״, מתארת בלאי. ״הסתרנו מהסודנים שאנחנו יהודים, הכול היה סודי. התחזנו למוסלמים, היינו מתלבשים ממש כמוהם, הנשים עטו חג'אב. אחרי שנתיים נפתח תור חדש לעלייה לישראל, היינו בין האחרונים שעלו״.
שבע שנים לאחר עלייתם ארצה, חזרו לאתיופיה שניים מקרובי משפחתה של בלאי. הם איתרו את מקום קבורת האם והעלו את עצמותיה לישראל. ״אמא שלי נקברה שוב בבית העלמין באשדוד״, מסכמת בלאי, ״קבורה שהיא כדת וכדין, כפי שהגיע לה".
בקרוב יצא לאור בהוצאת ״ידיעות אחרונות״ ספרה של רוני פנטנש מלכאי, הסוקר את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה ואת מאבקם.
