תארו לעצמכם שיום אחד אתם מקבלים שיחת טלפון ומהצד השני של הקו- בשורת איוב. קרוב או קרובת משפחה אהובים ויקרים לכם חלו והם זקוקים בדחיפות להשתלת כליה והתור, ארוך. אתם יושבים קצת, חושבים עם עצמכם ומחליטים שיש לכם את הכוח לעזור, או לפחות לנסות לעזור, מתקשרים חזרה ואומרים: תנו לי להיבדק, אולי אני מתאימה, אולי אני אוכל לעזור. אבל מהצד השני של הקו קול עצוב אומר, הלוואי, אבל אין טעם, בחיים לא יתנו לך לתרום, עוד לא הבאת ילדים.
לצערי לא הייתי צריכה לדמיין את חילופי הדברים האלו. המקרה הזה בדיוק קרה לי לפני כמה שנים. רציתי לעזור, לתרום כליה לאדם אהוב, אבל הסירוב הגיע באופן כמעט מיידי. את אישה צעירה שעוד לא נכנסה להריון, אמרו לי, אף רופא או רופאה לא יתנו לך. מה זה עניינם?! מחיתי, זה הגוף שלי, זכותי להחליט מה אני עושה איתו ואני מוכנה להתמודד עם ההשלכות! אולי אני בכלל לא רוצה להביא ילדים? אולי הדאגה הזאת לא רלוונטית עבורי? אולי יותר חשובים לי החיים שכבר כאן מאשר תינוקות פוטנציאליים שאולי ארצה בעתיד? אבל לא היה דבר חשוב יותר באותו רגע מאשר הרחם שלי, שהוא למעשה לא שלי, אלא חלק מהרחם הלאומי הקולקטיבי של מדינת ישראל. אותו רחם לאומי שעומד, גם אם לא באופן מוצהר, מאחורי הצעת החוק הכביכול-פמיניסטית של ח"כ לימור סון הר-מלך, להחמיר את הענישה על מה שהיא קוראת לו 'אונס על רקע לאומני'.
במדינת ישראל, למרבה התסכול, פגיעה מינית היא עדיין נושא שנוי במחלוקת. כל תלונה על הטרדות, פגיעה או אונס מתקבלות בדרך כלל קודם כל במטר של האשמות כלפי הקורבן, גבר או אישה. צורת לבוש, אורח חיים, כמות הזמן שעבר, או אפילו דרך התבטאות משמשים כולם נשק בידיהם של חובבי ז'אנר תלונות השווא. "היא לא הייתה צריכה להסתובב במקומות האלה לבושה ככה", "למה היא עלתה אליו הביתה?", "היא רוצה לסחוט אותו", "אצלם בקהילה הכל יותר מיני, למה הוא ציפה?" כל אלו הם רק שבריר מעורר-פלצות מהטיעונים ששמעתי לאחר חשיפות של מקרי פגיעה מינית. מטרידים ואנסים מחובקים על ידי הציבור בכל מיני תואנות שונות ומשונות, אבל ברגע שהרחם הלאומי נכנס לתמונה, פתאום כולנו עומדים בקונצנזוס, כחומה בצורה ובראשינו חברת הכנסת לימור סון הר-מלך. "בעבירות של הטרדה מינית קיימת לקונה בחוק בכל הקשור להחמרת ענישה כשהמניע לאומני", אמרה כשהעלתה את הצעת החוק, "ועל כן מוצע להחמיר את הענישה ואת סכום הפיצוי לנפגעות תקיפה מינית על רקע לאומני."
אבל אל לנו ללכת שולל אחרי הצהרותיה חוצבות הלהבות, כי לח"כ סון הר-מלך לא אכפת מנפגעות אונס. מדובר באישה שהפכה את שימוש הציני במילון המונחים הפמיניסטי לאומנות, שהוזילה את המונח 'פגיעה מינית' כדי לצבור סימפתיה, אישה שפועלת בימים אלו ממש לעגן בחוק הפרדה מגדרית בצורה שלא תשפיע רק על בנות המגזר שמעוניין בכך.
סון הר-מלך דואגת בראש ובראשונה לרחם הלאומי ולכבוד שלו, באותה צורה שבה יו"ר להב"ה בנצי גופשטיין מבקש "להגן" עליו מפני התבוללות. הרי בחברה הפטריארכלית, האישה היא רכוש הגבר וכשפוגעים לגבר ברכוש- פוגעים לו בכבוד פגיעה אנושה. ברמת המאקרו, הרחם הלאומי הוא רכוש העם, וכל פגיעה ברחם הלאומי היא פגיעה בכבוד הלאומי, במורל הלאומי וב"טוהר" העם. המחשבה על כך שאויבינו יניחו את ידיהם על בנות ישראל הטהורות – מדירה שינה מעיניהם של החוששים לשלום הרחם הלאומי. לדידי זהו גם השורש הנסתר מאחורי ההתנגדות לשילוב נשים בתפקידי לוחמה: הרי מה אם יאנסו אותן בשבי? זועקים המתנגדים, מתעלמים מכך שעינוי מחריד כזה בדיוק עלול גם לפקוד את טובי בחורינו, אבל זה קורבן שהם מוכנים להקריב, מסתבר.
הרחם הלאומי של מדינת ישראל מוגן ועטוף כמו אתרוג יקר ערך עבור המשימה הנאצלת של הבאת ילדים וניצחון בקרב הדמוגרפיה. הוא ממומן מכל הכיוונים מרגע ההפריה ועד הלידה, אבל מה שקורה לפני ואחרי לא מעניין אף אחד. אם נפגעות ונפגעי תקיפות מיניות, לא משנה מאיזו סיבה, היו באמת יקרות לליבה של ח"כ סון הר-מלך, היא הייתה נלחמת כמו לביאה על החמרת הענישה לפוגעים – לא משנה המניע, על השקעה בחינוך, על קידום השוויון ועל מיגור תרבות האונס. אבל האמת היא שמה שעומד בראש מעייניה הוא שימור העליונות היהודית והחזרת ה'הרתעה' המדומיינת. לא נגד מי שעלול לאנוס, אלא נגד "שימוש באונס ככלי נוסף במלחמה על הארץ" כדבריה. אדמה לפני בני ובנות אדם.
