אמריקה, יומן משא // זיכרונות מהמייפלאואר // מאת אורן נהרי

בזמן שארה"ב מכריעה, באמת מכריעה, על הכיוון שאליו תלך, ציר ההיסטוריה מלמד על החלטות ואירועים שנראו שוליים בהיסטוריה האמריקאית – אך כולם משפיעים דרמטית עד היום. שינוי ייצור הכותנה והעבדות – וחוק התה והעצמאות, עסקאות הנדל"ן שיעצבו את האומה, נדידות שיהפכו לאימפריאליזם מודרני, ועוד. מסע היסטורי מיוחד

בואו נתחיל במה מונח על הכף בבחירות 2020 בארה"ב: אלה הבחירות החשובות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ומתוקף היותה המעצמה החזקה והמשפיעה ביותר, אלה הבחירות החשובות ביותר בעולם. לפחות בשני הדורות האחרונים.

השאלה שישאלו – בדיעבד כמובן – היסטוריונים, פרשנים ולא רק, תהיה פשוטה, והיא חורגת מג'ו ביידן, נתנצל בפניו מראש: מי היה המשך "הנתיב האמריקאי" בתולדות האומה, ומי הסטייה ממנו? סטייה מהנתיב, שבעצם הופכת לנתיב חדש. האם ברק אובמה או דונלד טראמפ. כל אחד מייצג אמריקה אחרת, מערכת ערכים אחרת. אחד יישאר הערת שוליים – מרתקת, חשובה, סמל ודאי – אבל הערת השוליים של האחר.

כמובן, מצביעים בארה"ב או בכל מקום אחר לא מצביעים על חשיבות היסטורית. הם מצביעים על כלכלה, על זהות, על ערכים, על כיוון מדינתם. ובסופו של דבר יש תשובה האמורה לייצג את חוכמת ההמון. ולעיתים מייצגת מקריות, שבדיעבד אנו נותנים בה סימנים. ואם דברים היו מעט שונים הכל היה נראה אחרת – ועדיין ההיסטוריונים, הפרשנים, היו מסבירים איך הבחירה ההפוכה ייצגה בדיוק באותה מידה את רוח הזמן.

דוגמה: במארס 1929 הושבע לתפקידו נשיא ארה"ב הרברט הובר. על הנייר, הוא היה אמור להיות אחד הנשיאים הדגולים. הגיע אחרי נשיאים מביכים, והיו לו כל ההשכלה, הכישורים, היכולות. איתרע מזלו וחצי שנה אחרי בחירתו וול סטריט התמוטטה. קריסה שהובילה לשפל הכלכלי הגדול של שנות ה־30. הוא לא ידע להתמודד איתו. איש בעולם לא ידע. (המעטים מאוד שידעו, הציעו מה שעמד בניגוד לשכל הישר של הזמן.) הכישלון היה אדיר ושל כולם: מנהיגים, שרי אוצר, נגידי בנקים מרכזיים. המשבר הכלכלי יוריד את קרנה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית ומנהיגיה, יחזק את כוח המשיכה של הקומוניזם הסטליניסטי – ומצגת השווא השקרית שהוא מוכר לעולם – וכמובן יעלה לשלטון את הנאצים.

אנו חיים עם המיתוסים שלפיהם הובר כשל לחלוטין, ויורשו, פרנקלין רוזוולט, הציל את אמריקה ופתר את המשבר. זה מאוד חלקי ולא מדויק. מה שסיים את המשבר, בארה"ב ובשאר העולם, היה תוכנית תעסוקה מלאה, סליחה על הציניות – גיוס הגברים לצבא ולתעשיות עקב מלחמת העולם השנייה. אבל הכישלון נותר של הובר. הובר, שאם היה נבחר קדנציה קודם (או אחר כך), היה כנראה מממש את הפוטנציאל שלו. היינו זוכרים אותו בהערצה.

אז כן, לעיתים לא לגמרי משנה מי הנשיא. פעם, כשהפוליטיקה האמריקאית לא הייתה כה מפולגת והפערים בין המפלגות היו קטנים יותר (זה לא אומר שהיא הייתה טובה יותר. הפוליטיקה, בגדול, הייתה על טהרת גברים לבנים, נוצרים ומבוגרים), זהות הנשיא ואפילו מפלגתו לא היו מורידות את ארה"ב מהמסלול.

לא הפעם. השאלה מי יהיה הנשיא הבא קריטית. ברור לגמרי שארבע שנות טראמפ נוספות יחוללו שינוי בלתי הפיך באמריקה, ובעולם.

ניתן לומר שבכמה מובנים טראמפ, גם אם ייבחר מחדש, ינהל מלחמת מאסף: על אמריקה של פעם. או לפחות איך אמריקה של פעם ראתה את אמריקה של פעם. אבל מאבקי מאסף, קרבות נסיגה, יכולים להיות מרים ואלימים. ומערכת הבחירות הזו, בצל מגפה שלא נראתה בעולם זה 100 שנה, הרשתות החברתיות, ההתערבות הזרה, בעייתית מאוד, וכל תיאוריות הקונספירציה רק יהפכו את המנצח, יהא אשר יהא, לאדם שחלק גדול מאמריקה לא מאמין שניצח ביושר. ומכיוון שכל כך הרבה מוטל על הכף, לא פלא שיש הערכות האומרות שזה ייגמר בבית המשפט העליון – או באלימות ברחובות.

מה שאנסה לעשות כאן הוא לחזור אחורה: לנדוד על ציר הזמן האמריקאי ולהזכיר לנו את ההשפעה המתמשכת של האירועים. כיצד הנעשה לפני עשרות, לעיתים מאות שנים, קובע את חייהם של האמריקאים כיום. כמובן, על כל אירוע נכתבו הררי מילים. נביא אותן כאן בתמצית שבתמצית. כדי לראות שלהחלטות, או לאירועים, יש השלכות. לעיתים בתחומים שכלל אינם קשורים לאירוע עצמו. הכירו את חוק התוצאות הבלתי צפויות.

הכרעה אמיתית. טראמפ // צילום: Getty Images IL

נרטיבים, מוזיקה והגמוניה תרבותית

בשנת 1947 שלושה מדענים במעבדות בל – ברדין, ברטיין ושוקלי – ממציאים משהו שהם קוראים לו מעביר התנגדות. טרנסמיטר רזיסטור, או בקיצור טרנזיסטור. הם יזכו על כך בפרס נובל לפיזיקה. מתג עם שני מצבים, 0 ו־1, המחליף את המנורות, ובתורו יוחלף בידי השבב. לענייננו, אחד השימושים הבולטים הראשונים בטרנזיסטור הוא כאשר חברה יפנית קטנה ואלמונית, סוני, וחברות נוספות, מתחילות לייצר משהו הנקרא "רדיו טרנזיסטור".

זוכרים את רדיו המנורות? זה המופיע בתמונות אמריקאיות נוסטלגיות, בסרטים כמו 'ימי הרדיו' של וודי אלן? היה רדיו אחד בבית. ענק, יקר, על רהיט מכוער. מי מחליט מה שומעים ברדיו? ראש המשפחה, כמובן. ומה אבא רוצה לשמוע? חדשות, תסכיתים – והמוזיקה ששמע כשהיה צעיר, סווינג ותזמורות ביג בנד לבנות. אבל עכשיו יש רדיו טרנזיסטור, נייד, קל, וזול. נער אמריקאי – ואחריו ישראלי – יכול לעבוד בקיץ ולקנות אותו, או לקבלו ביום ההולדת. להסתגר בחדר או לצאת החוצה ולשמוע את המוזיקה שהוא רוצה. שזו בהגדרה המוזיקה שאבא שונא. שפוליטיקאים ומטיפים רועמים בקולם שזו מוזיקת השטן. של הג'ונגלים. של השחורים, ירחם השם. מוזיקה של ריצ'רד הקטן ובה רזמים מיניים, צ'אק ברי, אלביס וכל השאר.

הטרנזיסטורים פורצים ב־1954. שנה אחר כך שיר הרוקנרול הגדול הראשון, 'רוק מסביב לשעון', כובש את המצעדים. היה רוקנרול, או ריתם נ' בלוז, אם אתם מעדיפים, קודם לכן. אבל הטרנזיסטור – המצאתם של שלושה לבנים מבוגרים – ישנה את עולם התרבות, יתחיל את מהפכת הנוער, יביא את הביטלס וכל השאר. עוד נחזור לנושא הזה, של המדע והטכנולוגיה, של התרבות, וכיצד הם מתכנסים, או התכנסו, להגברת ההגמוניה האמריקאית בעולם.

אז למעשים יש תוצאות. ולעיתים התוצאות מגיעות באיחור גדול, וככל שהתיקון מאוחר יותר הוא קשה יותר ותוצאותיו בעייתיות יותר.

אמריקה אוהבת לספר לעצמה – ולעולם – את הנרטיב שלה: הגיעו מתיישבים נרדפים על רקע דתם שכבשו את השממה, לחמו בפראים האינדיאנים, לחמו במקסיקנים, בנו מדינה מפוארת – נכון, הייתה מלחמת אזרחים. נכון, הייתה אפליה. אבל היי, תראו, הנה לינקולן ומרטין לותר קינג והכל נפתר ואמריקה היא המדינה הדגולה ביותר בעולם. אגב, זו לא הגזמה שלי, זה מה שאמריקאים רבים אומרים פעם אחר פעם על ארצם: The greatest country on the face of the earth.

במערכת הבחירות הנוכחית צפיתי בריאיון עם גבר טקסני הזועם על הרצון להוסיף פרקים לספרי ההיסטוריה שלומדים ילדיו: "הדבר היחיד שאני רוצה שילדיי ילמדו הוא שהיום הגרוע ביותר בארה"ב טוב יותר מהיום הטוב ביותר בכל מדינה אחרת בעולם".

אז מאיפה נתחיל? לא מהקמת ארה"ב, כמובן. צריך להתחיל קודם. עם המתיישבים האירופאים הראשונים. כי הם, ולא התושבים המקוריים – ה"אינדיאנים" – יתחילו את תהליך הפיכת המושבות שלהם למדינה שאנו מכירים.

נשים בצד את הוויקינגים, שלא הטביעו חותם לטווח ארוך. נשאיר בצד, לעת עתה, את קולומבוס והכובשים הספרדים, המזוהים אמנם יותר עם אמריקה המרכזית והדרומית (אבל הם הרי טבעו את חותמם על ארה"ב, או מה שיהיה ארה"ב: כך למשל יצא חואן פונסה דה ליאון מפוארטו ריקו ליבשת ממול והגיע אליה ב"יום ראשון של הפרחים" – פסקואה פלורס, או בלטינית – פסקואה פלורידה. נחשו איך המקום נקרא כיום. אגב, הוא חיפש שם את מעיין הנעורים – ובהתחשב בכך שפלורידה היא המקום שאליו באים קשישי ארה"ב בשנות הפנסיה, אולי צדק).

צריך להתחיל מאירוע שהתקיים לפני 400 שנה בדיוק. הגעת האונייה מייפלאואר. נכון, היו התיישבויות אנגליות קודם לכן – וולטר ראלי, שודד הים והמגלה האנגלי, הקים את המושבה רואנוק (כל תושביה נספו). והאנגלים לא לבד כמובן: יש בדרום אמריקה צרפתים, הקוראים לעיר שהקימו אורליאן החדשה – ניו אורלינס. יש רוסים – היורדים מאלסקה הרוסית דרומה. הספרדים כמובן, שוודים, הולנדים – וילידים. האינדיאנים. אבל המייפלאואר תתחיל את ההתיישבות האנגלית בת הקיימא – זו שתהיה אבן היסוד של ארה"ב.

בנובמבר 1620 הגיעה האונייה מאנגליה, לאנגליה החדשה – ניו אינגלנד. בים חתמו המתיישבים על אמנת מייפלאואר לשלטון עצמי, אמנה שתהיה לימים בסיס לחוקת ארה"ב, ירדו לחוף והקימו את פלימות', המושבה הקבועה הראשונה. התושבים האירופאים הקבועים הראשונים של ארה"ב. הם האבות המייסדים, והם ודומיהם נקראים וואספים (WASP) – ווייט, אנגלו סקסון, פרוטסטנט. שם קוד לאליטה מאז ועד עתה. הפוריטנים, שאת תפיסתם הדתית עיצבו קלווין בז'נבה וקרומוול באנגליה, נמלטים מרדיפות דתיות באירופה – וכמובן באירוניה ההיסטורית הידועה ירדפו לימים את מי שהם רואים בהם כופרים, מינים ומכשפות (לימים הנצרות הפוריטנית הדתית הנוראה הזו תתבטא במשפט המכשפות הנודע בסיילם).

אבל ציון דרך לא פחות חשוב, שידו הכבדה משפיעה על ארה"ב של היום, מתרחש שנה קודם לכן. באוגוסט 1619 מגיעה לחופי וירג'יניה אונייה ועל סיפונה 20 עבדים.

מדוע צריך עבדים, בעצם? איך אמר הקמפיין של ביל קלינטון, כשהתמודד מול ג'ורג' בוש האב? זו הכלכלה, טמבל. הכלכלה – ורצח עם המוני. באמצעות נשק חם, הרעבה, עבודת פרך, ובעיקר חיידקים ואלכוהול.

עם בוא האירופאים לאמריקה היו בה כ־200 מיליון ילידים, אינדיאנים ואינואיט (אסקימואים). 200 שנה אחר כך נותרו כ־3 מיליון. מי שלא מתו ממחלות, הועבדו בין השאר למוות על ידי הספרדים בשדות קני הסוכר הכה רווחיים באיים הקריביים. ואם מתים, אז צריך עבדים חסונים יותר. וההיבט המוסרי, שאלתם? יש הצדקה כזו. בתנ"ך עצמו. הרי יש בתנ"ך עבדים, ויש כללים לגבי היחס אליהם. התנ"ך, עם גזענות לבנה, צדקנית, נוצרית. תחושת עליונות תרבותית וגזעית תיתן את כל ההצדקה בעולם. אגב, לימים אותה נצרות בגרסה אחרת, הקווייקרית, תיתן את ההצדקה ללוחמים למען ביטול העבדות.

אז יש עבדות באיים הקריביים. מדוע צריך עבדות בקנה מידה נרחב במושבות האנגליות לחוף האוקיינוס האטלנטי, ולימים במדינות הדרום? כאן שוב המדע והטכנולוגיה משנים תרבות ופוליטיקה, משנים היסטוריה. ב־1793 המציא איליי וויטני את מנפטת הכותנה, שתהפוך את גידול הכותנה בדרום ארה"ב למשתלם מאוד, אם יש לך כוח עבודה זמין וזול. בעצם חינם – עבדים ושפחות המגדלים כותנה למטוויות של אנגליה (כמות הכותנה שגודלה בדרום ארה"ב הוכפלה פי אלף בין 1793–1860, מספר העבדים זינק פי שישה). זאת תמורת מזון, הצלפות שוט ושירי ספיריצ'ואלס.

עוד לפני המנפטה התקיים סחר העבדים על פני האוקיינוס האטלנטי. האנגלי הראשון שביצע את מה שנקרא המסע המשולש היה שודד הים והימאי המופלא פרנסיס דרייק. "העוול הזה זועק לשמיים", אמרה המלכה אליזבת הראשונה כששמעה על מסע סחר העבדים. זעמה שכך במהרה, כשראתה את שולי הרווח.

האוניות היו יוצאות לאפריקה מליברפול ומנמלים אחרים – שבהם מסלקים כיום את האנדרטאות של הנדבנים והצדיקים שתרמו מההון שעשו בסחר עבדים – עם כלי מתכת, בדים ושאר שמאטעס. מוכרים אותם בהון לאפריקאים – ובכסף קונים עבדים. החלק השני של המסע הוא מאפריקה לאמריקה: גם אם רבים מהעבדים מתים בדרך מהכפרים שבהם נלכדו והובלו לחופים בידי סוחרי עבדים מוסלמים, או בים, עדיין רוב האוניות מגיעות לאמריקה, ושם מוכרים את העבדים בהון. בהון הזה קונים רום, קני סוכר, כותנה ומביאים אותם לאנגליה. מסע אחד ויחיד היה הופך את המעורבים בו – למעט העבדים כמובן – לעשירים.

הנה נתון לא ייאמן: בין השנים 1500 ל־1800 הגיעו לאמריקה – הצפונית והדרומית – מיליון מתיישבים אירופאים לבנים. באותה עת ממש, הגיעו 15 מיליון עבדים שחורים. פי 15. היום בארה"ב האפריקאים־אמריקאים הם כשמינית האוכלוסייה. איך נסביר את הפער הבלתי נתפס? הגירה, נכון – בעיקר בתקופה שאחרי מלחמת האזרחים ועד תחילת המאה ה־20, אבל הצד השני והחשוב יותר במשוואה הוא שהעבדים השחורים הועבדו עד מוות, לא ניתן להם להינשא ולהעמיד צאצאים.

'עבדים בדרך לאמריקה' // ציור מאת חואן מוריץ רודריגז

העבדות היא כתם שלא יורד בכביסה. והיא לא רק העבר הרחוק – תוצאותיה ממשיכות להרעיל את ארה"ב עד היום.

טעות קטנה של המלך

שש שנים בלבד אחרי הגעת המייפלאואר, עוד אירוע. מהאירועים הקטנים שלא שמים לב אליהם בזמן אמת. וזה סיפור על שתי עסקאות נדל"ן.

ב־1626 ההולנדים, שכבר יושבים זמן־מה בקצה התחתון של נמל טבעי משובח בצפון אמריקה, רוצים לרשום את המקום בטאבו. פיטר מינויט רוכש מהאינדיאנים בני שבט לנאפי את המקום הקרוי בשפתם מנאהטה – "האי מרובה הגבעות" – ב־60 גילדנים, שווה ערך ל־24 דולר של אז, כ־1,000 דולר כיום. האמת מורכבת יותר: לאינדיאנים אין מושג של בעלות על רכוש, ודאי לא של אדמה: אינך יכול להיות בעלים של אדמה, כמו שאינך יכול להיות בעלים של הרוח או השמש. הם היו שבט נודד והאמינו שהם מוכרים זכויות ציד ודיג, וכשההולנדים יסיימו לצוד ולדוג הם יעזבו. זה לא קרה. ההולנדים הקימו את אמסטרדם החדשה, ומצפון לה את הארלם – שתיהן על שם ערים בהולנד. עברו 30 שנה, ופרצה מלחמת הולנד־אנגליה השנייה. בספטמבר 1664 ההולנדים נכנעים לאנגלים באזור, שמחליפים מיד את שם העיר ל"יורק החדשה", על שם הדוכס מיורק, אחיו של המלך צ'רלס השני והאיש החזק באנגליה. חנופה הרי מעולם לא הזיקה לאיש. שלוש שנים נוספות נמשכת המלחמה ואז מתיישבים להסכם שלום הכולל החלפת שטחים. ההולנדים עושים את עסקת חייהם – בתמורה לניו יורק הם מקבלים את סורינאם, גיאנה ההולנדית וויתור אנגלי על האי בנדה שבאינדונזיה.

גיחכתם כשקראתם את המילים "עסקת חייהם", נכון? ברור שניו יורק שווה פי כמה וכמה. נכון. היום. אבל אז סורינאם שגשגה, בעיקר בגלל מחצבי הבוקסיט, ובנדה הייתה המקור היחיד הידוע לאגוז המוסקט. וניו יורק? חור בקצה העולם, כמה חוות חזירים והתיישבות שבקצהָ חומה נגד האינדיאנים, ובמקום שבו הייתה החומה ניצב היום "רחוב החומה". וול סטריט. מעשים מקריים, תוצאות משנות עולם.

שאלה שהעלינו כאן במאמר אחר: מיהו בוגד? שאלה גדולה. האם בשנת 1776 הבוגד הוא אנגלי היושב במושבה האנגלית וירג'יניה, על שם המלכה הבתולה אליזבת, ונאמן למלכו שבלונדון – או שמא הבוגד הוא זה המתקומם נגד המלך החוקי? התשובה, כמובן, היא תלוי מי מנצח.

המאבק לעצמאות מתחיל, שוב, עם הכלכלה. עם הטלת מיסים על המתיישבים מכיוון לונדון. בתחילה הם לא רוצים עצמאות, הם רוצים ייצוג בפרלמנט. כשהמלך באווילותו יסרב, תבוא הדרישה לעצמאות.

והאירוע המכונן – חברת הודו המזרחית, החברה החשובה בהיסטוריה, רוצה להגדיל את רווחיה ככל הניתן, וב־1773 מקבלת מהפרלמנט הבריטי את חוק התה: בשורה התחתונה, החברה המייצרת ומייבאת יותר מדי תה, מורשית להציף את המושבות הבריטיות באמריקה בתה זול. זה מעורר את זעם המתיישבים. כמה בריונים, שכנראה נשכרו בידי יבואנים ומבריחים שעסקיהם נפגעו בעקבות חוק התה, עולים על ספינה בנמל בוסטון וזורקים את מטען התה לים. נטען ש"מסיבת התה של בוסטון" הייתה הטריגר שהצית את המהפכה האמריקאית. ובמפלגה הרפובליקנית פועלת קבוצה הנקראת על שם האירוע.

בפעם הראשונה בהיסטוריה לא מודח מלך ומוכתר מלך אחר, או קמה ממלכה חדשה ובראשה תקיף מקומי המכריז על עצמו מלך. יש יצור חדש, הנקרא נשיא. ג'ורג' וושינגטון, גיבור המהפכה. והבחירות החשובות בתולדות אמריקה לא היו הבחירות הראשונות, שבהן נבחר וושינגטון, גם לא השניות – אלא השלישיות. שבהן ויתר על השלטון ופרש ובמקומו בא נשיא אחר. לא מובן מאליו. הדמוקרטיה הנשיאותית נולדה.

נוסעי המייפלאואר // ציור מאת ז'אן לאון ז'רום פריס

הצו העליון

ומהעימות בין הרפובליקנים לפדרליסטים, מאבקים אידיאולוגיים קשים על דמותה של המדינה, קם מבנה שלטוני עם הפרדת רשויות – מבצעת, מחוקקת ושופטת. ולכל אחת שיניים, והכל משוריין בחוקה ובכתב הזכויות. מסמכים מדהימים, בכל קנה מידה. ובהם כמובן שוויון זכויות – לגברים לבנים.

וכמו בישראל, יש בארה"ב ויכוח אדיר על מקומו של בית המשפט העליון, על פסיקותיו, על ההטייה האידיאולוגית בו. להבדיל מישראל – בארה"ב יש חוקה, והנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון, והסנאט מאשרר את המינוי.

בישראל טוענים שבית המשפט לא משקף את העם. בארה"ב, ארץ שבה רוב פרוטסטנטי, בית המשפט העליון (עד מותה של רות ביידר גינסבורג) כלל חמישה קתולים, שלושה יהודים ופרוטסטנטי אחד.

אנו שומעים רבות על המאבק בין שמרנים לליברלים בבית המשפט העליון האמריקאי. לא מדובר רק על פוליטיקה, לא רק על דת. השמרנים בעיקרון אומרים שהחוקה היא מסמך סגור – כך למשל אמר שוב ושוב אנטונין סקאליה, השופט המנוח, השמרן מכולם. תפקיד בית המשפט הוא רק לפסוק אם החלטה מסוימת עולה בקנה אחד עם החוקה או לא. זהו. הליברלים, בקליפת אגוז, טוענים שהחוקה היא מסמך חי, שאפשר – וחובה – להתאים לנסיבות המשתנות. מזכות האישה על גופה עד רשתות חברתיות ומה לא; אנו הרי לא חיים בעולם של סוף המאה ה־18. השמרנים מסכימים, כמובן, אבל אומרים שיש מנגנון לכך – הקונגרס. ואפשר גם לשנות את החוקה עצמה – להוסיף תיקונים. נכון, יש. אבל בגלל הפוליטיקה האמריקאית, בגלל ששמו, ובצדק, כל כך הרבה סייגים על תיקונים לחוקה, כיום למעשה בלתי אפשרי לשנות, להוסיף או לתקן.

וכך בית המשפט העליון צריך לפסוק (לא מוכרח, הוא מחליט באילו תיקים לדון) בשאלות המשפיעות על כל אמריקאי, שאלות שיתוו חיים, פוליטיקה, מוסר ומה לא – דורות קדימה. למשל האם חוק הבריאות, ה"אובמה־קר", חוקי. למשל האם יש לנשים זכות על גופן להפלה. האם לנשיא יש פריווילגיה של הרשות המבצעת לא לחשוף את הצהרות ההון שלו. האם חובה לכבד הסכם עם האינדיאנים שנחתם בשנת 1830 (התשובה לכך אגב היא כן).

ההשפעה המרכזית של נשיא לטווח הארוך בארה"ב פנימה, היא מינוי שופטים עליונים. טראמפ כבר מינה שניים. אלה מתמנים לכל ימי חייהם. ובשעת כתיבת הדברים, ייתכן מאוד שימנה שופט במקום ביידר גינסבורג. אם ייבחר מחדש, המשמעות היא שטראמפ משנה לבדו את דמות בית המשפט העליון; שבעוד ארה"ב הופכת ליברלית יותר, חילונית יותר, העליון יצעד בכיוון ההפוך, כשעל הפרק הנמסיס של השמרנים – פסיקת 'רו נגד ווייד' המאפשרת הפלות.

משמעות כפולה, נשק אחד

שתי דוגמאות, כמעט מקריות ועל קצה המזלג, מדוע זהות השופטים כה קריטית. ב־2010 פסק בית משפט שמרני בפסיקת 'סיטיזן יונייטד' שלתאגידים יש זכות בלתי מוגבלת לממן תעמולת בחירות דרך סופר־פאקס (Super-PACs), גופי התרמה חוץ־מפלגתיים, וזאת מתוקף התיקון הראשון לחוקת ארה"ב המגן על חופש הדיבור. לתאגידים אסור לתרום ישירות למועמד או למפלגה – אבל עכשיו ניתן לעקוף זאת. המערכת הפוליטית באמריקה הוצפה בהון בעיקבות הפסיקה, תאגידים קיבלו השפעה אדירה. הפוליטיקה התעוותה.

בסדר, תאמרו, זה לא שקודם לכן לוביסטים היו נעדרי כוח או שמיליארדרים לא היו בעלי נגישות לנשיאים שלהם תרמו הון. אז בואו נלך לאחד הדברים השנויים ביותר במחלוקת בארה"ב, ואיך החלטה על מילה, פרשנות למילה אחת בלבד, משפיעה בצורה דרמטית על ארה"ב עד היום.

התיקון השני לחוקה הוא אחד הידועים, ומהווה קריאת קרב לתומכי הנשק החם. זו לשונו: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". החשש אז היה מהפכה צבאית. הפירוש שלי, והוא נראה לי סביר לגמרי, הוא שעל המדינות השונות החברות באיחוד להחזיק מחסני נשק, להקים משמר לאומי ולחמש אותו במקרה הצורך. אבל בית המשפט העליון פסק שהמשמעות היא שלכל אזרח אמריקאי הזכות לשאת נשק. כל נשק, למעשה, ובכל כמות.

אגב, המקור באנגלית המדבר על זכותם של בני אדם אומר: "אוף דה פיפל" – of the people – האם זה של האנשים או של העם? שני הפירושים תקפים. יש הבדל ענק ובעל משמעויות אדירות. אבל בית המשפט קבע את הפרשנות: של בני האדם, כלומר כל אדם לגופו ולא של העם – שאז ניתן לחשוב על אופציות אחרות, של מחסנים בפיקוח נציגי העם, מיליציות מדינתיות למשל. וארה"ב חיה – או מתה – עם התוצאות.

למכור קרח לאמריקאים

זוכרים את עסקת מנהטן? ארה"ב לומדת מהר, ומתחילה את מסע ההתפשטות שלה תוך שנים ספורות. בכוח החרב – למען הדיוק, הרובה – ועסקאות נדל"ן דרמטיות.

בשנת 1803 ארה"ב, אז עדיין כמה מושבות עם שם גרנדיוזי הצמודות לחוף האטלנטי, עורכת עם נפוליאון קיסר צרפת את עסקת לואיזיאנה. לא, לא רק לואיזיאנה. העסקה כוללת שטחים שבהם קיימות כיום ארקנסו, מיזורי, איווה, מינסוטה, דקוטה הצפונית והדרומית, נברסקה, ניו מקסיקו, צפון טקסס, אוקלהומה, קנזס, מונטנה, וויומינג, קולורדו. רבע משטחה של ארה"ב. יותר מ־2 מיליון קילומטרים רבועים, תמורת 15 מיליון דולר אז, כ־300 מיליון דולר כיום. היה זעם גדול וחוסר רצון – לא בצרפת. בארה"ב. רבים לא רצו בהתרחבות הזו, שתספח אזורים חקלאיים ובהם עבדות לארה"ב. אבל במכה אחת ותמורת גרושים, ארה"ב מתרחבת למרכז היבשת.

לימים, ב־1867, מבצעת ארה"ב עסקת נדל"ן נוספת: היא קונה מהצאר הרוסי את אלסקה, 1.6 מיליון קמ"ר תמורת 7.2 מיליון דולר – קצת יותר מ־100 מיליון דולר היום. רוסיה מאושרת מהעסקה. אלסקה ענייה, אין בה כלום חוץ מקרח, כך סברו, וקרח הרי יש לרוסיה מספיק. בארה"ב שוב זועמים על העסקה המטומטמת. מכנים אותה "השטות של סיוורד" או "קופסת הקרח של סיוורד" (סיוורד היה שר החוץ שעשה אותה). היא עברה בסנאט ברוב של קול אחד בלבד. לימים התברר שזו אחת מהעסקאות הכי משתלמות בהיסטוריה. באלסקה שפע של חומרי גלם טבעיים. נפט, גז טבעי ופחם. וגם עצים ודגי סלמון. וההשפעה עד היום? רכישת אלסקה סיימה את הנוכחות הרוסית בצפון אמריקה, פעולה שהשפיעה באופן משמעותי על המערך האסטרטגי בין ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. ובזכות אלסקה, הנמצאת על סף חוג הקוטב, ארה"ב היא מעצמת קוטב, במיקום אסטרטגי להשפיע, אפילו להתוות את המדיניות כלפי המקום שיהיה, בעצם כבר, הזירה הבאה של המלחמה הקרה בין רוסיה לארה"ב. הרי עם ההתחממות הגלובלית תהיה חשיבות אדירה למרבצי אוצרות הטבע מתחת לקוטב. וחשוב לא פחות, כשהקרח יימס, ייפתחו הנתיבים בין אירופה לאסיה דרך הקוטב – הנתיב הצפון־מזרחי והצפון־מערבי, שניהם יקצרו בשליש לפחות את זמן השיט בין אירופה לאסיה. ארה"ב היא המעצמה החשובה ביותר השולטת באזור הקריטי הזה, כי הצאר רצה מזומן, ושר חוץ אמריקאי התעקש על קניית שממת קרח שכוחת אל.

תורת ההצדקה העצמית

ארבעה עשורים קודם לכן, ב־1823, הנשיא ג'יימס מונרו מפרסם דוקטרינה הנושאת את שמו. ארה"ב לא תתערב בענייני אירופה. חוצפה עוצרת נשימה, בהתחשב בכך שארה"ב חלשה לאין שיעור מהמעצמות האירופיות אז. ואכן היא לא רצתה להתערב ביבשת הישנה אף פעם. לשתי מלחמות העולם נגררה נגד רצונה. אבל ההמשך חשוב יותר – מונרו מדגיש שארצו לא תאפשר למעצמה אירופית להתערב באמריקה. וזו הנקודה החשובה. בעצם מונרו אומר שיבשת אמריקה, כולה, היא מגרש המשחקים הפרטי של ארה"ב, שבשלב זה חלשה מאוד בצבא, צי ומה לא. אבל ספרד ופורטוגל, השולטות באמריקה המרכזית והדרומית, נחלשו קשות אחרי שנים של שקיעה. עוד מעט יבואו המשחררים הגדולים, בוליבאר, סאן מרטין ואחרים. אז ארה"ב מתנגדת להתערבות – אלא אם כן היא אמריקאית. פתגם מקסיקני אומר: "מקסיקו האומללה, כל כך רחוקה מאלוהים, כל כך קרובה לארה"ב".

לארה"ב יש ייעוד גלוי, אומרים האמריקאים: הפצת הציוויליזציה האמריקאית, ממש כמו האימפריאליסטים האירופאים. וכך בין השנים 1846–1848 ארה"ב יוצאת למלחמה נגד מקסיקו, ובסיום המלחמה מספחת את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה וחלקים מוויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. גם טקסס סופחה קודם. כלומר, שליש מארה"ב של היום היה מקסיקו, שסופחה במלחמת גזל בלי שום הצדקה – אלא אם כן אתה טקסני וגדלת על המיתוס של האלאמו. האימפריה האמריקאית קמה, ותמשיך להתערב בענייני מדינות באמריקה פעם אחר פעם, להחזיק דיקטטורים צבאיים מושחתים כי הם אנטי־קומוניסטים, לשלוח כוחות צבא, לגבות חברות עסקיות (הידועה לשמצה ביניהן היא 'חברת הפירות המאוחדת', בעלת הזכויות על הביטוי "רפובליקת בננות"), להכיר בבדלנים כי הם מתחייבים לכרות תעלה בין האוקיינוס האטלנטי לשקט ולתת את הזכויות לארה"ב. הכל כמובן בתחושה שהם עושים, תמיד, את הדבר הנכון והצודק.

והילידים? האינדיאנים? הם נחשבו אז, וגם לימים בסרטי הוליווד, להמון פראי מיילל. מי שמקרקפים גברים ואונסים נשים. כמעט כולם; היו חמישה שבטים שנקראו האומות המתורבתות. לא אלה המוכרים לנו – האפאצ'ים, הקומנצ'ים, הסיו של המישורים – אלא שבטים שהיה להם כתב. וגם הם גורשו, ב־1830, ל"נתיב הדמעות". לפני 190 שנה בוטל הסכם עמם בכוח הזרוע והם יצאו לדרך שבה רבים מהם מתו, לאוקלהומה. אבל הרי המוטו של המאמר הזה הוא שלמעשים יש תוצאות – וכך פסק בית המשפט העליון של ארה"ב לפני כמה חודשים שאת ההסכם עמם יש לכבד. אחרי 190 שנה.

אגב, את ההחלטה הזו כתב ניל גורסץ', המינוי השנוי במחלוקת של טראמפ לעליון.

צא אל המרחב ומות בו

"לך מערבה איש צעיר", קרא העיתונאי הוראס גרילי, ואנשים יצאו מערבה. 600 מיליון דונם של אדמה ציבורית או ממשלתית חולקו במסגרת חוק הנחלה ממערב למיסיסיפי. ניתנה הלוואה לרכישת ציוד, שטח, למתיישבים. סוכנים סבבו באירופה להביא מהגרים – הרצויים ביותר כמובן איכרים פרוטסטנטים מצפון אירופה – סקנדינבים, אנגלים, גרמנים. לימים הנהירה תימשך, עם קתולים מפולין ואיטליה, פרבוסלבים מרוסיה ויוון, יהודים מתחום המושב.

ההמצאות החדשות של הרכבת והטלגרף, שיהיו בבסיס התעשייה האמריקאית, הברונים השודדים ששמותיהם טבועים עד היום בבניינים, אוניברסיטאות, קרנות, בהיסטוריה – מורגן וקרנגי, ונדרבילט ורוקפלר – הסיעו צבא, מיסיונרים, מתיישבים, סוחרים. מסילת יוניון פסיפיק ממזרח התחברה עם סנטרל פסיפיק ממערב. אמריקה הייתה למעצמה. מלחמות האינדיאנים, כיבוש צפון מקסיקו, עסקאות הרכש האלה, יהפכו את ארה"ב למעצמה המוכרת לנו, המתפשטת תוך כמה עשרות שנים מהחוף האטלנטי לחוף הפסיפי.

ובמהלך ההתפשטות מתרחש האירוע שעד היום הוא החשוב ביותר, המשפיע ביותר בתולדות ארה"ב. מלחמת האזרחים.

האם הייתה בלתי נמנעת? כנראה. הניסיונות לפשרה לא יכלו למנוע את הקרע, את המלחמה המודרנית הראשונה – עם שימוש בצוללות, לוחמת אוויר, הגנה מבוצרת וחמושה שטבחה בפרשים מסתערים – שחזתה את מה שיקרה במלחמת העולם הראשונה ועוד. הצפון היה חזק בהרבה, כלכלית, ובעל אוכלוסייה גדולה יותר, אבל הדרום נלחם על חייו – על שמירת תרבותו ובעיקר כלכלתו, מבוססת העבדים.

הקרבות המתנהלים על תא שטח קטן בסך הכל הם שורת מעשי טבח ברמות שונות – במלחמה הזו נהרגו יותר אמריקאים מאשר בכל המלחמות האחרות שבהן השתתפה ארה"ב יחד. במהלך המלחמה הודיע לינקולן על שחרור העבדים, ולקראת סיומה צועד הגנרל שרמן את המצעד על ג'ורג'יה ("הצעדה אל הים"), שבו הוא אומר שאחרי שיסיים את ענייניו עם ג'ורג'יה – עורב, אם ירצה לעוף מעליה, יצטרך להביא את מזונו איתו. והוא צודק.

נדידת ההצבעות

מיד אחרי המלחמה נרצח לינקולן. ואנו נישאר עם התהייה: לו היה לינקולן נשאר בחיים, האם הדברים היו מתנהלים אחרת, האם יכול היה למנוע או להקל את המרירות בדרום, לשוב ולאחד את ארה"ב באמת.

זוכרים את הסרט 'פורסט גאמפ'? מדוע נקרא הילד מאלבמה בשם זה דווקא? כי ילדים לבנים בדרום נקראו על שם גנרלים מהדרום במלחמת האזרחים. ופורסט נקרא על שמו של נייתן בדפורד פורסט, מפקד פרשים. יום אחרי הכניעה, מייסד פורסט ארגון. ה'קו קלוקס קלאן'. ילדים בסרטים ובמציאות נקראו על שם גזענים רצחניים. והדרום הלבן העריץ את פורסט ודומיו עד לא מכבר – ורבים ממשיכים להעריץ את הגזענים, תומכי עליונות הגזע הלבן עד היום.

לינקולן היה רפובליקני. גם מי שיהיה לנשיא, יוליסס גרנט, רמטכ"ל הצפון. וכך 100 שנה אחר כך, הדרום הצביע לדמוקרטים. הפרדוקס הוא שלמפלגה הדמוקרטית בזמן פרנקלין רוזוולט, נניח, וגם אחריו, הצביעו יהודים שמאלנים, ליברלים וואספים, שחורים – ותמצית הגזענות הלבנה בדרום.

והדרום חזר להיות לבן, מפלה, אלים בצורה מזעזעת כלפי שחורים. איך בעצם? התשובה הקצרה היא בחירות 1876. בחירות מושחתות, עם זיופים אדירים של הרפובליקנים השולטים אז, שבסופן התקבלה מעין פשרה: הרפובליקנים יזכו בבית הלבן – הדמוקרטים מוכנים לכך בתנאי שהצבא ייסוג, והם יוכלו לשלוט בדרום כראות עיניהם. והם קיבלו זאת. מדיניות ג'ים קרו החלה על כל זוועותיה. והדרום ימשיך להצביע עבור הדמוקרטים עד תוצאות רצח פוליטי נוסף – של ג'ון קנדי. סגנו ויורשו, ג'ונסון הטקסני, יעביר את חקיקת האפליה המתקנת ויאמר: חתמתי על גזר דין המוות של המפלגה הדמוקרטית. ג'ונסון הבין שהחקיקה הזו תעביר את הלבנים (בסופו של דבר הרוב בדרום, שעוד מעצים את השפעתו הפוליטית בדיכוי הצבעת השחורים) מהדמוקרטים לרפובליקנים. שהדרום העמוק יהפוך רפובליקני. וכך היה.

אבל השינוי בהצבעה גם מזכיר לנו שהדמוגרפיה משתנה, ועמה דפוסי הצבעה: ניו יורק וקליפורניה היו רפובליקניות, טקסס דמוקרטית. ההגירה הפנימית – למשל הגירת השחורים מהדרום צפונה, כיום הגירה של צעירים ליברלים לערים המתחדשות של הדרום – משנה את הפוליטיקה. כפי שמראות לנו תוצאות הבחירות, ומפקדי האוכלוסייה המתקיימים אחת לעשור (השנה יתקיים מפקד אוכלוסין, שניהולו והשאלות שיועלו בו הם עוד נקודת מחלוקת בין הדמוקרטים לרפובליקנים) ובהתאם להם משרטטים ביצירתיות רבה, הגובלת בשחיתות ומרמה, את גבולות המחוזות השונים.

חוק סדק וזהות

לכאורה המצב תוקן, עברו חוקי אפליה מתקנת, כן? ארה"ב מדינת חוק ושוויון? בערך.

בשנות ה־50 נראה היה שהכל על מי מנוחות. קדילאקים עם סנפירים, פרברים, ילדים מסורקים ומחונכים, אמהות אוהבות, אבות יודעים, מחנכים בבתי הספר, בפרסומות, בסדרות הטלוויזיה. כל אחד יודע את מקומו. אבל מתחת לפני השטח יש ביטניקים, רוקנרול, רוזה פרקס, מקארתיזם, הנשיא שולח עוד רגע את המשמר הלאומי לאכוף אינטגרציה.

ובשנות ה־60 הכל יתפרק. הרציחות – של ג'ון קנדי, מרטין לותר קינג, בובי קנדי, מלקולם אקס. מלחמת וייטנאם – שהפריווילגים היו פטורים ממנה מראש או ארגנו פטור, ומי שהתגייסו היו האחרים. המלחמה שעליה אמרו השחורים שהאדם הלבן שולח את האדם השחור להרוג את האדם הצהוב. מלחמה בלי קונצנזוס, מנוהלת נורא, וסופה תבוסה משפילה. ועוד לפני כן קרע פנימי קשה ומדמם – מהומות בערים, ירי באוניברסיטה, ניצני ארגוני מחאה וטרור, תרבות הנגד של "עשו אהבה ולא מלחמה".

רחוק מאוד־מאוד משתי מלחמות העולם, בכל מובן. (ואם אנו מדברים על מדיניות הפנים של ארה"ב, בכל זאת נקודה לזיכרון: אחרי מלחמת העולם השנייה ארה"ב מחלקת את העוצמה בעולם עם ברית המועצות. מספר קורבנותיהם של האמריקאים היה כאחוז משל הרוסים, ובעוד ברית המועצות, ממוסקבה ועד המדינות שבשליטתה, הייתה בחורבן טוטאלי, על אדמת ארה"ב לא התפוצץ ולו רימון יד אחרי פרל הארבור.)

ומאז ועד עתה, מדי עשור בערך הזעם השחור, מתודלק במאות שנות עבדות, ואחרי סיומה הרשמי עוד 150 שנה של אפליה קשה – מתפרץ. אם פעם לא ראינו בזמן אמת את מעשי הלינץ' בשחורים, את רצח פעילי זכויות האזרח, את גזענות המשטרה, היום אנו בעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות. הכל מוצף. בזמן בוש האב, אובמה, טראמפ. הזעם והתסכול לא פגו.

כמובן, כל זאת מהווה נשק פוליטי. טראמפ מבקש למצב עצמו כבמסורת המפלגה הרפובליקנית כנציג החוק והסדר, ולדחוק את ביידן לפינה – שייאלץ לגנות את האלימות השחורה (שהרי בלי הצבעה שחורה מאסיבית הדמוקרטים לא ינצחו), אבל אם יתייצב לצידם ינכר את הפרברים הלבנים. בעיה.

ההפגנות של 'חיי שחורים נחשבים' הן על ההווה, על הריגת ג'ורג' פלויד ואחרים – ועל העבר. על כך שעד לא מכבר הם ראו מדי יום אנדרטאות לרוצחיהם, את דגל הקונפדרציה שבשמו הצליפו באבותיהם ואמותיהם. הם רוצים לתקן את העבר – או לפחות לשנות את הדרך שבה הוא מונצח ונלמד. האם לעיתים הולכים רחוק מדי בדרישה הזו, האם התקינות הפוליטית מופרזת? בהחלט. האם ניתן להבין אותם? לגמרי. וכן, יש תומכי עליונות לבנה רבים בשולי המפלגה הרפובליקנית, יש רדיקלים פרוגרסיבים בשולי המפלגה הדמוקרטית. ושתי הקבוצות האלה נגועות באנטישמיות.

אחורה – או קדימה? סוף דבר

המאה ה־20 הייתה המאה האמריקאית. די גאלדענע מדינה (הארץ המוזהבת), שאליה נשאו עיניים יהודי מזרח אירופה ורבים אחרים. המדינה העשירה, רחבת הידיים, שחיבקה מהגרים שתוך דור אחד יכלו להפוך עשירים מעבר לכל דמיון. החייטים, הסוחרים הזעירים, כורכי הספרים, האופים, באו לאמריקה ותוך דור ייסדו אולפנים בהוליווד, חנויות כלבו בניו יורק ובשיקגו, וארגוני פשע מאורגן. תוך שני דורות, משרדי עורכי דין וקליניקות לרפואה ופסיכיאטריה. אמריקה שגשגה יותר מכל מקום אחר בעולם בהיסטוריה.

היא הייתה, ועודנה, מעצמה צבאית וכלכלית. ומדעית, וספורטיבית, ותרבותית. עוצמה רכה קוראים לכך – השפה האנגלית היא שפת העולם. האינטרנט הוא למעשה אמריקאי, לעת עתה לפחות. תוצרתה של הוליווד מעצבת את הדרך שבה העולם רואה את אמריקה – ורואה את עצמו. נכון, בסיס התעשייה של פעם איננו עוד – פסי הייצור עברו לדרום קוריאה ויפן, ואז לסין ובנגלדש. זו אחת הסיבות לניצחון טראמפ בבחירות הקודמות. אבל במלחמה הקרה, במאבק על דמות העולם, ארה"ב ניצחה, וברית המועצות קרסה.

אבל היהירות של פעם איננה עוד. דרך החיים האמריקאית, התחושה שאמריקה היא המקום הטוב בעולם, הידיעה שכל דור חי טוב יותר מקודמיו. זה הסתיים. יש תחושה, העולה אל פני השטח מאז שנות ה־60, שאמריקה לא בכיוון הנכון.

ודאי, אומרים השמרנים, כי האמריקאים עזבו את הדת, את הערכים האמריקאיים. צריך להפוך את אמריקה לגדולה שוב. להפך, אומרים הליברלים, הכיוון מוטעה כי אנו שמרנים מדי, מתנתקים מהערכים שבגללם קינאו בנו. אסור לחזור אחורה, יש לצעוד קדימה. וזה משליך על הכל, בפנים ובחוץ. האם זכות האישה על גופה גוברת על זכות העובר לחיים, זכויות הקהילה הלהט"בית, שימוש בכוח למען דמוקרטיה, האם להשמיע את קולה המוסרי של ארה"ב נגד דיקטטורות. האם להיות גלובליסטים יותר, להיות שוטר העולם, או להתכנס בין שני חופיה שלה.

ובעוד חודש הכל יתכנס, בבחירות בצל קורונה.

–

התחלנו את המאמר הזה במחשבה על הדברים הקטנים הקובעים היסטוריה, רוח זמן. וכך גם נסיים.

בבחירות 1960 התמודדו ניקסון וקנדי. הבחירות הראשונות שהוכרעו בעימותי טלוויזיה. (70 מיליון בני אדם צפו בעימותים. רוב מבין שומעיהם ברדיו קבעו שניקסון ניצח. הרוב החשוב יותר, בקרב צופי הטלוויזיה, קבעו שקנדי ניצח. כ־4 מיליון מצביעים שינו דעתם לאחר העימותים – מיליון מקנדי לניקסון, 3 מיליון מניקסון לקנדי, שניצח בכ־100 אלף קולות בלבד.)

אי אפשר לחשוב על שנות ה־60, הסיקסטיז, בלי קנדי במרכזן. נאום ההכתרה, הנאום בברלין, משבר הטילים, התמיכה במרטין לותר קינג, נאס"א וההתחייבות להנחית אמריקאי על הירח, הקמת חיל השלום, וכמובן הרצח. ברור – קנדי הצעיר, הכריזמטי, הוא התגלמות הסיקסטיז, שנות הנעורים. לא בדיוק. אם אלפים בודדים בטקסס ובאילינוי היו מצביעים הפוך, ניקסון היה נבחר שמונה שנים לפני שנבחר לבסוף. כל ההיסטוריה הייתה שונה, ונראית לנו הגיונית באותה מידה בדיוק.

הבחירות הפעם קריטיות. האם טראמפ – או קודמו אובמה – הוא הסטייה מהנתיב. מה יהא על נושא ההפלות? ההפרדה הנשחקת בין דת ומדינה? האם תהיינה מגבלות הגיוניות על נשק? האם מדיניות החוץ של ארה"ב תהיה מתערבת יותר או פחות, מפויסת יותר או לוחמנית ומקוטבת יותר, בבית ובחוץ. אובמה וביידן מייצגים ארה"ב אחת. טראמפ אחרת, אבל תקפה באותה מידה. הרבה שאלות, הרבה עתידים אפשריים, המתנקזים לשאלה מי מבין שני לבנים קשישים יהיה הנשיא האמריקאי.

–