כבר עם השמועות הראשונות על עסקת טיעון אפשרית במשפטו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו צבאו מאות מפגינים על פתח תקווה כדי למחות נגד המהלך המתבשל. בפתח תקווה, ולא בירושלים – שבה נמצאים אתרים ציבוריים בעלי משמעות סמלית עבור פרשה זו: משרד המשפטים, משרד ראש הממשלה, בית המשפט המחוזי או סתם רחבת הכנסת – מפני שהמפגינים אינם מחפשים אתר ציבורי או סמלי, לא בבירה ולא באם המושבות, אלא אתר פרטי לחלוטין: ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.
ההפגנות מול ביתו של היועמ"ש נהפכו לדבר שבשגרה בשנים האחרונות, אבל הוא לא לבד. שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, שופטים, ידוענים ואישי ציבור אחרים הם מטרה להפגנות מול בתים פרטיים, והתופעה מתרחבת בעשור האחרון.
מה שאולי נתפס כסביר כשמדובר בנבחר ציבור, לא עורר התנגדות של ממש גם כאשר מדובר היה בקצינים בכירים או בשופטים. כך מצאנו עצמנו עדים להפגנות של מתנגדי חיסונים ותומכי חיסונים מול ביתה הפרטי של ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. הזליגה הזו, מהפגנות מול בתים פרטיים של נבחרי ציבור להפגנות מול בתים פרטיים של פקידים ושופטים, מעידה על הבנה לקויה של תהליכי קבלת החלטות בחברה דמוקרטית.
איזה ערך יש להחלטות מקצועיות וכבדות משקל, כמו להעמיד לדין אזרח, אם הן נתונות ללחצים של הרחוב? התרגלנו לחשוב על ההפגנות בפתח תקווה כלחץ של אלו שביקשו קו תקיף יותר מצד התביעה. איך היינו תופסים את התופעה אילו היה מדובר בתומכים של מנהיג מושחת שמתאספים להם ברחוב שקט מול פקיד במערכת המשפט בקריאות לא להגיש כתב אישום?
הרעש וההפרעה לתנועה, הפגיעה בבני משפחה, התסכול של שכנים: כל אלה היו משפיעים ודאי על הפקיד, וזה עוד לפני שדנו בהשחתות קטנות של רכוש פרטי, גרפיטי ואיומים מרומזים לאלימות, או לפחות תחושת איום מצד הפקיד או בני משפחתו.
מרחב ציבורי מצומצם
בחינת הנושא של הפגנות מול בתים פרטיים עוסקת בדרך כלל בהתנגשות בין חופש הביטוי של המפגינים מחד גיסא לבין הזכות לפרטיות של איש הציבור מאידך גיסא. כך, למשל, בפסיקה תקדימית של בית המשפט העליון בארה"ב משנת 1965 נכתב: "הבית הוא לפעמים מצודתו האחרונה של הלאה, היגע והחולה, ועל כן ניתן להגן עליו מפני הצועדים והצועקים הנחושים למלא את ראשי הגברים, הנשים והטף ביראת הלא נודע".
בפסיקה פסל למעשה בית המשפט חוק שהגביל את זכות ההפגנות במוקדים רבים בעיר שיקגו, אבל השופטים דאגו לציין שאין בכוונתם לפסול כל הגבלה על הפגנות, בייחוד מול בתים פרטיים של אישי ציבור, פן "המכהנים בתפקידים ציבוריים ייאלצו, פשוט משום שירותם הציבורי, לאבד את הנוחות והפרטיות של בית".
אולם אם נתחקה אחר התופעה, נגלה לא מעט מגמות מדאיגות בנוגע לאופן שבו הישראלים תופסים את המרחב הציבורי ואת הדמוקרטיה בכלל, תופעות שאינן קשורות באופן ישיר לסוגיית חופש הביטוי או לסוגיית הפרטיות.
ראשית, ריבוי ההפגנות מול בתים פרטיים מלמד גם על דלות המרחב הציבורי בישראל – הפגנה מול משרד האוצר אולי מצטלמת יפה בבירה אירופית, אך בישראל היא תסתכם בקומץ אנשים במגרש חניה ענקי מול בניין משרדים בירושלים, על גבעה מרוחקת מכל פעילות עירונית. אין מקומות תעסוקה ומוסדות תרבות בקרבת הבניינים הממשלתיים, כמו שאין על המדרכות אנשים שבדיוק יוצאים מפגישות או מארוחות באזור, משום שאין משרדים או מסעדות באזור.
אין עוברים ושבים, שהם הקהל הטבעי של כל הפגנה, מפני שאיש לא עובר או שב בשממה האורבנית שסביב קריית הממשלה בירושלים, מלבד קניון מעל חניון ענקי, עטוף מחלפים, והוא נווה מדבר בודד.
גם מול רחבת הכנסת אין מרחב ציבורי של ממש. הרחבה מצויה מאחורי הגדר, ומחוץ לגדר יש רק דרכים שונות לחניונים. אזור הכנסת מעולם לא היה אבן שואבת להפגנות, מפני שהכנסת עצמה מנותקת מכל פעילות עירונית בירושלים. ההפגנות היחידות שכן מתקיימות שם, או מול משרדי הממשלה, הן מהסוג המלאכותי ביותר, מפני שהן דורשות שינוע אנשים באוטובוסים ושיתוף פעולה עם כלי התקשורת.
המקום הטבעי לפעילות פוליטית קולקטיבית מאורגנת בחוץ הוא הפורום, כלומר כיכר העיר או כל מקום ציבורי אחר שאזרחים מתקהלים בו באופן טבעי. המשתתפים הפוטנציאליים נמצאים במרחבים הציבוריים הללו, והקהל שעליו מבקשים להשפיע נמצא שם גם כן. אבל במקום שבו המרחב הציבורי כה דל והצריכה נעשית לא במרכזי הערים ולא ברחוב ראשי של העיירה, אלא בשטח הפרטי והממוזג של הקניון, אין זה פלא שמי שמבקשים למחות במקום ציבורי בוחרים לעשות זאת בחסימת כביש ראשי ולא באסיפה בכיכר כלשהי.
נכון, האיילון הוא מקום ציבורי, אבל אם הציבור הוא אוסף של אזרחים פרטיים עטופים במתכת ופלסטיק שלא יכולים לתקשר זה עם זה (למעט בצפירות) – זה לא באמת פורום, ומשם הדרך למחאה שמתנהלת בשטח פרטי לגמרי היא קצרה.
שנית, יש כאן ביטוי של הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית. אם בבחירה שלנו בקלפי אנחנו בוחרים מנהיג ולא מפלגה, אין זה פלא שנבטא את המחאה שלנו מול בית פרטי ולא מול מוסד ציבורי.
בעצם החדירה למרחב הפרטי יש גם הפרה של ההבנה מהי פוליטיקה וגם מעין איום מרומז לאלימות. בבחינת "כמו שהגענו לזמזם בכניסה לחדר מדרגות, נגיע גם אליך". ההחלטות המוסמכות של המערכת הפוליטית שלנו לא מתקבלות בידי אנשים פרטיים בהיותם אנשים פרטיים אלא בידי מוסדות. זהו הרי ההבדל בין חברה שמתנהלת כמשפחה מורחבת וחברה שמתנהלת על פי כללים ותקנות אנונימיים ונטולי סנטימנטים.
אם כן, רצוי לראות את ההפגנות מול בתים פרטיים בישראל לא רק כמטרד לשכנים או כסוג של חוצפה אזרחית, אלא כהפרה של עקרונות יסוד של העשייה הפוליטית בחברה דמוקרטית.
צילום: מוטי מילרוד
מאוסלו ועד ההתנתקות
התפתחות התופעה הזאת והרחבתה מספרות את הסיפור כולו ומוכיחות שלא מדובר בתופעה מקרית או בהתפוררות של נימוסים, אלא בתפיסה אלטרנטיבית של הפוליטיקה ושל מקומה בחיים הציבוריים והפרטיים של האזרח.
הצצה בארכיונים מעלה כמה ממצאים מעניינים. התפוצה של צירוף המילים "הפגנה מול ביתו" לא אחידה על פני השנים. כמו וריאנטים של קורונה, היא באה בגלים, ולפעמים מתבטאת בגידול אקספוננציאלי. גל ראשון נצפה מסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת ועד 1995.
שלוש קבוצות מככבות בהפגנות הללו. אנשי תרבות, בייחוד אנשי אומנויות הבמה כגון שחקנים ורקדנים, המפגינים מול בתיהם של שרים ופוליטיקאים בכל פעם שיש קיצוץ בתקציב. אקדמאים גם כן מופיעים בכותרות של הפגנות מול בתים של אנשי ציבור, רק שאלה מכונים תמיד "פרופסורים" ולא "אקדמאים" בכותרות.
הקבוצה השלישית היא הגדולה והמשמעותית מכולן לא רק בגל הראשון, אלא גם בראשית הגל השני של שנות האלפיים. מדובר כמובן במתנחלים המפגינים מול בתיהם של שרים, של קצינים בכירים, של שופטים ולא מעט מול בתיהם של אישי ציבור שגם הם מתנחלים.
הגל הראשון תפס תאוצה של ממש בשנתיים שלאחר חתימת הסכם אוסלו – אז הפגינו מתנחלים ותומכיהם לא רק מול מעון ראש הממשלה בירושלים, אלא גם מול ביתו הפרטי של ראש הממשלה דאז יצחק רבין מדי שבוע.
תהיה זו הגזמה קטנה בלבד לטעון שסיפור הגל הראשון מסתכם בסיפורו של איש אחד, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. כשר ביטחון בשנות האינתיפאדה הראשונה הוא זכה להפגנות מול הבית בכל פעם שצה"ל הסתבך בפעולה שנויה במחלוקת, בייחוד במקרים של מעצר מינהלי או גירוש פעילי טרור. כך גם בעידן אוסלו. הפגנות מול ביתו הפכו לשגרה. ההלם מהירצחו מסביר יותר מכל דבר אחר את הדעיכה המהירה של תופעת ההפגנות מול בתים פרטיים בסוף שנות ה־90 ועד האינתיפאדה השנייה.
הגל השני התחיל ב־2001, בימיה הטרופים של האינתיפאדה השנייה. גם כאן הובילו את החזרה למישור הביתי המתנחלים, אבל גם בגל הזה יש בכותרות עוד "פרופסורים" מול בתים של אנשי ציבור וגם אנשי רוח למיניהם. ההפגנות של מתנחלים מול ביתו של ראש הממשלה התחילו מול המעון הרשמי בירושלים, בניין ציבורי ששייך לציבור ומשמש גם כמקום עבודה. בתקופה הזאת השתרש המנהג להתחיל מסעות לוויה של הרוגים בפיגועי ירי בשטחים מול בית ראש הממשלה. תעצומות הרגש מגיחות מן המפגש שבין הפרטי לציבורי.
בשלוש הקבוצות הללו החיים מתנהלים בטשטוש מוחלט של הגבול בין הפרטי לציבורי. השחקן מגלם תפקיד ומעלה על במה רגעים אינטימיים מול קהל. הפרופסורים עבדו מהבית ובלי גבול ברור בין הזמן החופשי לשעת עבודה שנים רבות לפני שזה הפך לנורמה בחברה. והאקט הפוליטי החשוב ביותר והמעציב ביותר של המתנחל הוא בעצם מיקום הבית.
לא פלא שדווקא אזרחים משלוש הקבוצות הללו יהיו אלה שבתסכולם ממדיניות ציבורית ידּפקו על דלת הבית הפרטי של מקבל ההחלטות ולא יעדיפו מרחב ציבורי כלשהו. עבורם הפרטי הוא הציבורי והבית הוא לא מפלט מהפוליטיקה אלא המוקד שלה.
נפרצו הסכרים
בעשור האחרון חצתה התופעה את כל הגבולות. את צירוף המילים "הפגנה מול ביתו" אפשר למצוא במאות מקרים בשנה בארכיונים, ואלו כבר לא רק שלוש קבוצות חברתיות וגם לא אנשים בשוליים של הפוליטיקה. בעשור הרווי במערכות בחירות נעלמה כמעט לחלוטין עצרת הבחירות. הפעילות הפוליטית הציבורית עברה לרשתות החברתיות, מרחב וירטואלי שמוחק כל גבול בין פרטי לציבורי.
רק 11 שנים חלפו מאז המחאה החברתית הגדולה של 2011, שכינסה רבבות על גפי מרומי קרת בִּמקום לסמן כיעד כביש בינעירוני או בית פרטי, והיום הסגנון הזה של הפגנה כאילו עבר מין העולם. בישראל של היום הפגנה אינה הפגנה אם היא לא כוללת חדירה למרחב הפרטי. לא עצרת בכיכר כי אם חסימת דרך. לא מחאה מול משרד ממשלתי אלא התקהלות מול בית השר. ולא עוצרים בבתיהם של נבחרי ציבור.
ישראל אינה לבדה במצב הזה, אף שהממדים של התופעה והסובלנות של הרשויות קיצוניים כאן יותר מאשר במדינות אחרות. בעשור האחרון התרחבה התופעה גם בארה"ב, שם היעדים הם בדרך כלל פוליטיקאים מקומיים כגון ראשי ערים. הגישה של המשטרה שונה מעיר לעיר, לפי החוקים המקומיים. בשווייץ התקיימו בשנים האחרונות הפגנות מול בתיהם של שופטי בית משפט עליון. באירלנד נתפסה הפגנה מול בית של שר כהפרת נורמות כה בוטה, עד שמגוון פוליטיקאים מכל הקשת יצאו בגינויים. שרת המשפטים הודיעה שתיבדק אפשרות לקדם חקיקה שתאסור הפגנות מסוג זה.
גם בישראל הייתה יוזמה לטפל בבעיה בחקיקה, בתקופת ממשלת אולמרט, אך המאמץ לא הבשיל. גם אם יש לה תפקיד, חקיקה לבדה לא תפתור את הבעיה. זו, יחד עם נהלים סבירים יותר של המשטרה, יכולים לתמרץ את החזרה של המחאה הציבורית למרחב הציבורי.
