אפתח בסיפור שקרה באמת: לפני קצת יותר משבוע נכנסתי בערב לסופר שמול הבית. קניתי לי כמה ירקות, גבינות ופעמיים יוגורט חלבון. יצאתי בקנס של 86 שקלים, וצייצתי על זה בחשבון הטוויטר שלי, אלא מה.
מבין המגיבים שמיהרו להלין יחד איתי על יוקר המחייה במדינת ישראל, בצבץ זן מוזר יותר של אנשים שהחליטו לנסות לספק שלל סיבות ליוקרו של סל הקניות שלי: האשימו אותי שאני תל אביבית שקונה באמפם (איני תל אביבית, זו הייתה רשת סופרמרקטים מיינסטרימית), אמרו לי שאני קונה רק מותגים (של קוטג'. מותגים של קוטג') ואפילו ניסו להסביר לי שהאובססיה שלי לחלבון עולה כסף (שניים יוגורט חלבון ויש לכם אובססיה, מה אתם יודעים?).
אולי אני והמרמור הרגיל שלי על יוקר המחייה זה לא כזה ביג דיל, אבל מה עם דורון שבתאי (שגם כותב כאן)? הוא היה נצור בממ"ד ביתו בשדרות בשבעה באוקטובר עם כל המשפחה ואז גוייס למילואים. עם שובו הביתה בשבועות האחרונים הוא העז לכתוב בטוויטר האישי שלו שלראות חיילים חמושים מוצבים ומפטרלים בכל מקום בעיר לא גורם לו לתחושת ביטחון.
והנה גם כאן צץ לו אותו זן מוזר של המין האנושי שחושב שהתשובה ההולמת למילואימניק תושב שדרות ניצול שבעה באוקטובר שלא מרגיש ביטחון היא פשוט "שב בבית, תרגיש בטוח". שב בבית. תרגיש בטוח. להסתובב ברחוב ולהרגיש בטוח זה לאקשרי עכשיו, לא כל אחד חייב.
הגישה הזאת שפושה בעם ממש לא הגיעה יש מאין. יש לה מקור, וכדי למצוא אותו צריך להסתכל למעלה – אל עבר ממשלת הימין מלא מלא שכל הכוח נמצא אצלה בידיים ועדיין חבריה משמיעים קולות נהי וטוענים שמפריעים להם למשול. מי מפריע? אנחנו, הציבור.
קחו למשל את משפחות החטופים; אנחנו חיים כבר חצי שנה בצל טבח נוראי והידיעה המחרידה של מספר תלת ספרתי ובלתי נתפש של חטופים בעזה. והמשפחות שלהם? הן כבר הפכו ממחובקות למטרד, לאויביי משטר, ל"יאללה יאללה", ל"אפילו לא אמרו תודה". מצופה מהן לשבת בצד ולצפות בעוד מו"מ שמתפוצץ ובעוד עסקה שמטורפדת, ולא להגיד כלום. להשלים עם הגורל, כדי חלילה לא להפריע, לא להזכיר את גודל המחדל, לא לרמוז שיהיה צורך בהמשך לתת את מלוא הדין.
באופן לא מפתיע, המפגינים לא זוכים ליחס טוב יותר. הם חוטפים מכות מהמשטרה שאמורה לדאוג לשלומם ונגררים על כבישים כאילו היו עבריינים ולא אזרחים שומרי חוק ברובם.
והציבור? הוא מפנים. האלימות המשטרתית כבר נורמלה כל כך, שבתגובה לאירוע הדריסה הראשון למחאה הנוכחית, השמיעו מובילי דעה ועיתונאים תומכי משטר שלל פנינים בנוסח "לא תחסמו בכוונה – לא תידרסו בטעות" (כך במקור). בקיצור, הבנתם: מחיתם? נדרסתם! – נדרסתם? אשמתכם! למה להתלונן כל הזמן?
ומי לא אשם? הנתינים. כל מי שחרטו על דגלם לא להפריע לממשלה למשול, גם אם כבר אי אפשר לחיות פה כי הכל כל כך יקר, גם אם קרה פה המחדל הביטחוני הגדול ביותר של הדור ואולי בכל שנות המדינה כולה, גם אם תחושת הביטחון שלנו ירדה פלאים, גם אם אתם ממלאים את החלק שלכם בעסקה הגרועה הזאת – משלמים מיסים, סופגים התייקרויות, שולחים את היקר לכם מכל לצבא ומניעים את המשק הישראלי – אין לכם זכות בכלל להתלונן, הכל טפו חמסה וברוך השם כי החיים שלנו תותים.
ואולי זה בעצם הפיתרון לכל הסיפור. להפנים שאלה אנחנו, היי! אנחנו הבעיה, אלה אנחנו! לדעת שאם לא נתלונן, פשוט לא יהיו בעיות. מי צריך מדינה מתפקדת ולהתקיים בכבוד ובביטחון כשאפשר לקום בבוקר יום ראשון אחרי ליל תקיפה איראנית נטול שינה, להגיד תודה רבה למנהיג ולעבוד כמו גדולה, כאילו שום דבר לא קרה? כמאמר המם הידוע, דיס איז פיין.
חושבים שאני מגזימה? אתם מוזמנים לפתוח טלוויזיה בערב יום העצמאות הקרוב ולצפות בניסוי הכלים הראשון של מדינת ישראל לקונספט ללא אזרחים, אומרים שזה ישפר את החוויה.
