בשישי בבוקר, כשיצאתי מהסטודיו שבו אני מתאמנת בכל שבוע, התפתחה שיחה ביני לבין אחת המשתתפות בשיעור. זה היה אחרי שבזמן השיעור לא יכולתי לבצע את אחד התרגילים כי כאבה לי הברך. כשהמורה התעניין אם יש לי פציעה, סיפרתי שמכתזית גרמה לי להתרסק על הכביש. דיברנו על המחאה. אני לא יודעת מי היא ומה סיפור חייה, למרות שאנחנו מתאמנות כל שבוע לפחות פעם אחת ביחד. היא בגיל של ההורים שלי, או קצת יותר, וככל הנראה תל אביבית, יש לה שיער קצוץ אפור.
״את יודעת״, סיפרה לי, ״לפני הרבה שנים אזקתי את עצמי לכנסת. נלחמנו על זכויות נשים. שרפנו חזיות. שמעת על שריפת החזיות?״. עניתי ששמעתי, אבל שחשבתי שזו אגדה אורבנית. ״זה באמת קרה, ובזכות זה נתנו לנו זכויות. קיבלנו זכויות שלא היו לנו – ועכשיו לא ניתן להם לקחת לנו אותן״ היא המשיכה, ורצה משם לשיעור הבא. העיניים שלי התמלאו בדמעות.
השיחה הזאת הגיעה בסיומו של שבוע שבו התברר מעבר לכל ספק שגם נשים נמצאות על הכוונת של הממשלה. עד כה היו כמה קבוצות שעמדו במוקד התבטאויות מזעזעות של חברי הממשלה, ובראשן אולי הקהילה הלהטב״קית. בשבוע האחרון, גם הנשים הצטרפו לקמפיין: השרה לדרדור מעמד האישה, מאי גולן, פועלת לביטול העצמאות של הרשות לקידום האישה, כך שתהפוך לכר פורה לקידום מינויי מקורבים (ולא לקידום נשים בממשלה שאין בה אף שרה בתפקיד משמעותי ואין בה כמעט מנכ״ליות משרדים). מי שעוזרת לגולן במהלך זה והגישה הצעת חוק בנושא, היא חברתה מימיה בעצמה יהודית – ח״כ לימור סון הר מלך, שפועלת במרץ לקידום נשים באמצעות ״הזכות להפרדה מגדרית״. כן, סון הר מלך מאמינה שמה שיקדם נשים בישראל זה דווקא הפרדה.
התוספת החדשה (ובטח לא האחרונה) למצעד הבושה הזה הגיעה אתמול, עם הפרסום על יוזמת חקיקה חדשה של המשרד לענייני דתות, שתיתן לבתי הדין הרבניים גם את הסמכות לדון במזונות ילדים. המשמעות: במקרים רבים מי שיכריעו בנושא החשוב הזה יהיו דיינים גברים, בבית דין שבו מופעל גם כך לחץ על נשים להסכים לוויתורים כדי לקבל גט.
בחודשים האחרונים צפיתי באיחור לא אופנתי בסדרה ״סיפורה של שפחה״. החוויה הייתה מבעיתה. הסדרה מציגה מציאות דיסטופית בה משתלטים על ארצות הברית כוחות ריאקציונרים (שבארץ נקראים בטעות ״שמרנים״), גברים הופכים למפקדים שתופסים את עמדות השלטון, נשים מוחזרות הביתה, ומכיוון שבנוסף להכול ישנה מגיפה של עקרות – נשים פוריות חוזרות לתפקידן הביולוגי, והופכות להיות רחם עבור תומכי המשטר. כן, כנראה לא במקרה נזכרתי באמירה של סגן השר במשרד ראש הממשלה וראש מפלגת ״נעם״, אבי מעוז, בנוגע לתפקידן של נשים לפיה ״התרומה הגדולה ביותר למדינה היא שהן יינשאו, בעזרת השם, ויגדלו משפחה לתפארת". במציאות של ״סיפורה של שפחה״, כל עוד את פוריה – ואפילו אם את ממתנגדות המשטר החשוך, שבו אסור להביע דיעות – ישאירו אותך בחיים כדי להמשיך לייצר תינוקות. האם בקרוב זה יקרה גם אצלנו?
במהלך הצפיה אי אפשר שלא לחשוב על המצב שישראל עלולה לדהור אליו, אם ימשיכו התהליכים שמאיצים בתקופה האחרונה. התמונות מסוף השבוע הקודם בהן נראה טייס הקרב אודי אורי עם עין חבולה, עצומה וחבושה, הזכירו באופן מצמרר את דמותה של ג׳נין, אחת השפחות מ״סיפורה של שפחה״ שאיבדה את העין שלה אחרי שהביעה את דעתה נגד השלטון.
באחת מהסצנות, שמתרחשת בימים שלפני ההפיכה שהפכה את ארה״ב ל״גלעד״, רואים את גיבורת הסדרה, ג׳ון, בבגדי ריצה ׳רגילים׳, ואת חברתה נכנסות לבית קפה – שם נדחים כרטיסי ה-Debit שלהן והן מגורשות מהמקום על ידי המוכר המכנה אותן בשמות גנאי. בהמשך מתברר שהכרטיס נדחה כי השלטון הקפיא כל חשבון בנק ששייך לאישה, וכעת הכספים האלה נשלטים על ידי הבעלים שלהן או גברים שיש להן קשר דם אליהם. בטח כבר כולכם ראיתם את זה, אבל מה שהכי מפחיד בעיני היא הדרך שבה הממשלה (בסדרה, כן?) מחוקקת עוד ועוד חוקים שמגבילים את הזכויות של נשים – אבל קשה לעקוב אחריהם ולהבין את המשמעויות שלהם, עד שפתאום הכול משתנה. כל חוק כזה הוא ״עוד חוק״. ״שמעתי שיש חוק חדש שאוסר על נשים להיות בעלות של נכסים״ אומרת החברה.
נראה שלא במקרה נציגי הממשלה נחרדים ממיצג השפחות של מחאת הנשים ״בונות אלטרנטיבה״, שמגיעות להפגנות עם גלימות אדומות ארוכות וכובע לבן. קחו למשל את שמחה רוטמן, יו״ר ועדת חוקה, ואחד מתומכיה הנלהבים של ההפיכה המשטרית. הנה קטעים מתוך סדרת ציוצים שפרסם בתחילת חודש מרץ: ״אני קשוב למחאות ולהפגנות ושמח לתת מענה לכל חשש ביחס לתוכנית המשפטית. מה אני לא מקבל? קמפיין הפחדה שמסית בטענה השקרית שישראל תהפוך ל"סיפורה של שפחה"״. וכך הוא המשיך: ״הרפורמה לא תפגע בהגנה על נשים, ואפילו להיפך. זכויות נשים יזכו להגנה חזקה יותר, כשבית המשפט יעסוק בהגנה על עותרות ועותרים אמיתיים שזכויותיהם נפגעו, במקום לעסוק בניהול המדינה. שום קמפיין הפחדה והשמצה לא ישנה את זה״.
אבל הנה, גם פה מתחילים צעדים קטנים, לכאורה לא חשובים. בשבוע שעבר הודיעה נציבות שירות המדינה כי טפסים, מודעות ומסמכים רשמיים מטעמה ישתמשו מעתה בלשון זכר בלבד. הצעד הקטן הזה הוא גם פוליטי וגם יפגע במאמצים כבירים שנעשו בשנים האחרונות לקידום שוויון מגדרי בעולם העבודה. מעוז, היום שר במשרד ראש הממשלה שגם ״השיק״ את הרשות ל"זהות לאומית-יהודית", מנהל מזה מספר שנים קמפיין נגד העברית הרב מגדרית, כלומר הפניה לנשים ולגברים גם יחד. בין היתר, הוא פנה בשנים האחרונות נגד שימוש בכתיבה בצורה זו לוועדת הבחירות המרכזית (2022), לשר הפנים משה ארבל (2023), לשר הביטחון (דאז) בני גנץ נגד שימוש בשפה שוויונית יותר בקורסי מודיעין (2021) וגם למשרד החינוך (2021). הקמפיין של מעוז נגד העברית הרב מגדרית והשאילתות הרבות ששלח השתלמו: בעקבות הפניות שלו, לפחות בחלק מהמקרים השפה, שהתקדמה יחד עם החברה, נדרשה לחזור אחורה. מעוז לא לבד. בחודש ביוני, למשל, עלתה הסוגיה הזאת במאמר שהתפרסם ב״השילוח״ – כתב עת של "קרן תקווה", אחד התורמים של פורום קהלת. כלומר המאבק בעברית שוויונית יותר לנשים ולגברים היא בלב המאבק הפוליטי של ארגונים ששואפים לקדם תפיסת עולם אנטי ליברלית.
ולמה זה חשוב? כי שפה מייצרת מציאות. לא רק שכתיבה בניסוח מכיל ושוויוני מנכיחה גם נשים במרחב, אלא שיש לה השלכות אמיתיות על התנהגות נשים. למעשה, שימוש בשפה שפונה לנשים – מעודד נשים להשתלב יותר וזהו כלי חשוב ביצירת גיוון מגדרי.
כך למשל, מחקר שפורסם בכתב העת של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ב-2011, בדק איך הגיבו מועמדים ומועמדות לניסוחים שונים של מודעות דרושים (או דרושות). המחקר הזה שופך אור על האופן שבו הניסוח משפיע על הנכונות להגיש מועמדות למשרה מסויימת, והנה כמה מן התובנות הבולטות שיצאו ממנו: מילים גבריות מנעו מנשים להגיש מועמדות למשרות – בלי קשר לסטריאוטיפ של המשרה והאם התפקיד נחשב ״נשי״ או ״גברי״; כמו כן, תיאורים של משרות שהכילו מילים ״גבריות״ סימנו לנשים באופן תת הכרתי שהן לא מתאימות למשרה – בלי קשר לכישורים שלהן – ולכן הן לא הגישו מועמדות. מודעות כאלה גם קיבלו דירוג נמוך יותר על ידי הנשים על האטרקטיביות שלהן; ואולי הכי מעניין: לשימוש במילים ״ממוגדרות״ הייתה השפעה שלילית רק על נשים. כלומר: כשנעשה מאמץ לנסח תיאור משרה במילים שיזמינו נשים ולא ירחיקו אותן – מועמדים גברים לא נרתעו מלהגיש מועמדות גם הם.
אז למה להתעקש לפרסם מודעות ומסמכים של נציבות שירות המדינה רק בלשון זכר? האם מי שקיבלו את ההחלטות מודעים להשפעה של המהלך שעלול לגרום לפחות נשים להגיש מועמדות לתפקידים במגזר הציבורי? והאם זו בסופו של דבר מטרת המאבק של מעוז וחבריו – לפגוע בסיכוי להגיע לעולם עבודה שוויוני ומגוון? צודקת האישה שפגשתי ביום שישי – לא תמיד היו לנו זכויות נשים, כמו זכויות אחרות. דורות של נשים נלחמו עבורן, ולא נוותר עליהן, גם אם עומדת מולנו ממשלה שפועלת להחזיר את הגלגל לתקופות חשוכות ועצובות.
