הבחירות המקומיות שמתקרבות אלינו בסערה מציפות את הרחובות והאוטובוסים בשלטי חוצות ועליהם מתנוססות פניהם של המועמדים והמועמדות לראשות העירייה. איך קוראים לרשימות שלהם ומי החברים הנוספים בהן? את זה אנחנו כנראה לא יודעים וזה גם לא נראה לנו כל כך חשוב.
מאז שינוי שיטת הבחירות ב-1978 וכתוצאה מתהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים נוספים, המפלגות בפוליטיקה המקומית נחלשו משמעותית ואת הריק שנוצר מילאו ראשי הערים. ביטוי לפוליטיקה האישית בשלטון המקומי הוא המספר הרב של העוקבים והפוסטים ברשתות החברתיות של ראשי העיר, לעומת העמודים המדשדשים של מפלגותיהם. מעבר לכך שלמרבית המפלגות המקומיות אין בכלל עמודים ברשתות החברתיות, על פי מחקר עדכני ראשי הערים מפרסמים פי 3 פוסטים מהמפלגות שלהם ויש להם פי 8 עוקבים מהן.
עדויות לדומיננטיות של ראשי הרשויות ניתן לראות גם בדברי ראש העיר באתר העירייה: מרבית ראשי הערים נוטים להתמקד בעצמם ("אני קידמתי", "אני הורתי") במקום במפלגה שלהם, במועצה או בעירייה ואגפיה השונים. חלקם אף מזמינים את התושבים לפנות אליהם ישירות, במקום למוקד העירוני שנועד לפניות הציבור.
לדומיננטיות של ראשי הערים יש השלכות לא רק לקראת בחירות, אלא גם בזמן שיגרה. ישנן ערים בישראל שבהן אין שום אופוזיציה, כלומר כל רשימות המועצה שייכות לקואליציה. תפקידיה של המועצה המקומית דומים מאוד לתפקיד הכנסת ברמה הארצית: היא אחראית על חקיקת חוקי העזר של הרשות, פיקוח על הרשות המבצעת (העירייה, ראש העיר וסגניו) ואישור תוכניות בנייה בעיר. מכאן נובעת החשיבות הרבה של האופוזיציה, אך אם היא לא קיימת – לא נשמעים קולות שיאתגרו את ראש העיר וייצגו את התושבים שלא בחרו בו וברשימתו.
המצב הזה נוצר בעיקר בגלל מעמדם הירוד של חברי המועצה. הם לא מקבלים שכר (למעשה, לפי חוזר מנכ"ל מ-2017, אסור לשלם להם גם אם העירייה רוצה. זה יקר, לא כל הרשויות יכולות לעמוד בזה, ומשרד האוצר לא מעוניין לקבל על עצמו את הנטל הזה), ויותר מזה – הם גם לא מקבלים החזר הוצאות על נסיעות ועל הזמן שבו הם משתתפים בישיבות. על משרד, מחשב או מדפסת אין מה לדבר, גם לא על גישה לנתונים של המועצה.
ובינתיים, הלגיטימציה והמרכזיות של ראש העיר באות על חשבון הלגיטימציה של האופוזיציה.
כאשר הפוליטיקה סובבת סביב המנהיג, הוא מקבל לגיטימציה לפעולות מנהיגותיות מטרידות. לדוגמה, בפתח תקווה חתם ראש העיר לעיתים תכופות את שמו על שלטי חוצות שתיארו הישגים של פרויקטים של העירייה, באופן אסור ומנוגד לחוק התעמולה. כאשר יו"ר ועדת הביקורת של העירייה ביקש לכנס את הוועדה כדי לדון בנושא, חברי הוועדה מטעם הקואליציה מנעו זאת. זאת ועוד, תושבים שהעבירו ביקורת על ראש העיר – מתלוננים שהוא רודף אותם אישית ומונע מהם להשתתף בפורומים ציבוריים שונים.
ביבניאל, חברי אופוזיציה התלוננו על כך שמשבצים אותם לוועדות ללא עדכונם ושלא מזמינים אותם לישיבות הוועדה, כלומר מדירים אותם כדי להחליש את כוחם.
החלשת מנגנון הפיקוח האופוזיציוני, החיוני בדמוקרטיות, לא רק פוגע בייצוג של תושבי עיר המתקשים לקבל מענה מנבחרי הציבור שלהם במידה ואינם רואים עין בעין עם ראש העיר, הוא גם משאיר פתח לשחיתות.
היבט נוסף של הפוליטיקה האישית הוא העובדה שכמחצית מהסיעות בשלטון המקומי הינן סיעות יחיד. המשמעות היא שבפועל, מועצת העיר הופכת לאוסף של אינדיבידואלים עצמאיים שמנהיגים את עצמם.
עבור ראשי הערים, מדובר במצב אידיאלי. הפוליטיקה האישית מובילה לכך שלראשי הערים בישראל אין עזר כנגדם: בעבר היו המפלגות מנגנונים קבוצתיים לקבלת החלטות, אבל היום הן נחלשו עד כדי כך שהן כפופות לחלוטין למרותו של ראש הרשימה. אם נוסיף לזה את היעדר האופוזיציה – התוצאה היא שאין למעשה כל הגבלות על ראשי הערים מתוך המועצות. הדבר היחיד שיכול לעצור ראש עיר הוא השלטון המרכזי והחוק.
הציבור כמובן נפגע מהמצב הקיים – הרשויות המקומיות בישראל הן נדבך נוסף בדמוקרטיה הישראלית, ואנחנו לא אמורים לבחור רק "שריף" יחיד שינהל את הרשות כראות עיניו הבלעדית וביד רמה, אלא גם חברי מועצה שישפיעו על חיינו.
אז מה אפשר לעשות?
אם נאמץ את המגמה הקיימת בשטח ונשנה את שיטת הבחירות של חברי המועצה לבחירה ישירה, בדומה לבחירה לראשות העיר, נוכל למנף את הפוליטיקה האישית בשלטון המקומי לטובת הדמוקרטיה המקומית. מהלך שכזה יקנה לגיטימציה לפוליטיקאים מקומיים נוספים מלבד ראש העיר.
לא מדובר ברעיון מופרך. בהצעות החוק המקוריות של שינוי שיטת הבחירות המקומיות משנות ה-60' וה-70', חברי הכנסת התכוונו לבחור באופן ישיר לא רק את ראשי הרשויות, אלא גם את חברי המועצה. אבל חברי הוועדות שדנו בחוק לא הצליחו להסכים על סוגיות פרוצדורליות, כמו מה יהיה הרוב הנחוץ למועמד כדי להיבחר למועצה, ולכן נותרנו עד היום עם חקיקה לא גמורה ולא מאוזנת. מה שנקרא חצי עבודה.
אבל עוד לפני הפניה למהלכים גדולים כגון שינוי שיטת הבחירות, אפשר לתקן את הגירעון הדמוקרטי באמצעות תגמול חברי המועצה בתמורה לעבודתם החשובה כנבחרי ציבור, ולספק להם את הכלים הנחוצים למילוי תפקידם כמבקרי העירייה. התנאים המקצועיים והכלכליים שמקבלים היום חברי מועצה שאמורים לייצג בוחרים לא מקובלים במערכות דמוקרטיות אחרות והם חריגים מאוד.
שלוש הפעולות האלה יחזקו את הלגיטימציה של חברי המועצה ויאפשרו מועצה ואופוזיציה בעלות סמכויות, ותהליך קבלת החלטות כוללני יותר, כך שראש העיר לא יהיה השריף היחיד בעיר.
הילה ירושלמי היא חוקרת שלטון מקומי ב"תנועה ישראלית" – לחיזוק הדמוקרטיה המקומית והשלטון המקומי
