איך כתבה (לכאורה) מריל סטריפ לפני כמה שנים? "אין לי יותר סבלנות לדברים מסוימים, לא בגלל שהפכתי יהירה, אלא בגלל שהגעתי לנקודה בחיי שבה איני רוצה לבזבז יותר מזמני על אנשים או דברים שמהם אינני מרוצה או שפוגעים בי".
הטקסט הזה הפך במהרה למניפסט פמיניסטי שהציף את הפיד ולא משנה שבכלל כתב אותו גבר, שחקן ספרדי חצי עלום. אנשים המשיכו להפיץ אותו עוד ועוד עד שיש מצב שמריל סטריפ בעצמה השתכנעה כבר שזה הטקסט שלה.
נזכרתי בקוריוז הדיגיטלי הזה כי גם לי אין יותר סבלנות.
בחג השני הפיצה המשוררת מיה טבת דיין מיזם של "זוג חמוד שהתחתן רק לפני שנה" ורוצה להזמין את כולנו לחוות קירוב לבבות. בתמונה שצורפה נראה זוג באמת חמוד ומחוייך. אישה בכיסוי ראש, גבר עם כיפה קטנטנה, בקיצור – בסלנג המקובל: "זוג מתנחלים".
מודה שבהתחלה התרגשתי. נסחפתי אחרי הטקסט של מאיה שהציג את היוזמה. אני בעד קירוב לבבות. רק לפני שנה וחצי הבן שלי עשה אבטחת יישובים במסגרת קורס קצינים והגיע עם עוד כמה צוערים להתיישבות קטנטנה בקרני שומרון. קיבלו אותם שם בזרועות פתוחות, חיכתה להם קרווילה מפוארת, הביאו מנגל ועשו להם על האש, סיפרו איפה אפשר לקנות מצרכים וביום שישי הזמינו אותם לארוחת ערב – כל צוער למשפחה אחרת.
הבן שלי הגיע למשפחה מקסימה: הורים בני שלושים בערך, ילדים בגילאי גן ויסודי. ואז בזמן האוכל שאל אחד הילדים את הבן שלי אם הוא ערבי. הבן שלי, שמבחינת המראה החיצוני לא רק היה שורד בשואה אלא גם לא היה נדרש לשלוף מגן דוד אם הרכב של השר לביטחון פנים היה נכנס בו – הופתע מאוד מהשאלה ואפילו קצת הובך. אבל אז המארחים הסבירו לו שמבחינת הילדים – ערבי הוא כל מי שלא חובש כיפה.
כשהילד סיפר לי את זה בטלפון באותו ערב, אמרתי לו: "איזה כיף שאתה נחשף ומכיר אנשים שאתה בדרך כלל לא פוגש", אבל עמוק בפנים זעמתי ונפגעתי. מה הקטע של "אין כיפה = ערבי"?
כמובן שכתבתי על זה פוסט בפייסבוק. בשישי בערב. כשאף דתי חובש כיפה לא נמצא ברשת. אבל אפילו מכמה מחבריי החילוניים קיבלתי תגובות מפתיעות כמו: "אם הוא בא לארוחת שבת, היה צריך לכבד לשים כיפה", "ככה נהוג בהתנחלויות, זה למען הביטחון שלהם" ועוד כל מיני שגרמו לי להרגיש טרחנית ובהחלט לא מתאמצת לקרב לבבות, אלא לגמרי להיפך.
והנה, שנה וחצי אחרי, זוג חמוד מהתנחלות מזמין אותנו לצאת מאזור הנוחות כדי לבוא ולהכיר אנשים. רק שזה מרגיש חד צדדי ולא הדדי. מפגשים שנועדו להכיר לנו, החילונים, את הצד החמוד של המגזר הדתי-הלאומי, כלומר של החלק של המגזר שגר מאחורי הקו הירוק. הפנים האנושיות, אם אפשר לומר, שמאחורי הנציג הבולט של המגזר, השר לביטחון פנים שהתהפך ברכבו וסיכן חיי אנשים כי לא ציית לחוקי תנועה ללא שום סיבה (ולא, אתה לא יכול להגיד שאתה "מאוים" ולקחת איתך את הבת שלך לזירת הפיגוע).
הבעיה שלי עם הרעיון הזה של קירוב לבבות, הוא שכרגע אנחנו במערכת יחסים שבו צד אחד הוא אישה מוכה והצד השני הוא גבר אלים שבאופן קבוע מכה, מקלל, דוחף, דורס עם סוסים ומטנף עם מי ביאושים מהמכת"זית, ואז פתאום קורא לאחדות ורוצה לקרב לבבות. ואם נחזור רגע לזוג החמוד מהמיזם "המרגש", בטופס ההרשמה ובדברי ההסבר שנתנו הובהר שהוא לא מיועד לערבים, למשל, ואם תחטטו להם בפרופיל תראו שהיא רוצה להרים כוסית בחוף של עזה והוא תומך בטרנספר.
אין לי יותר סבלנות לקירוב לבבות שכזה. במצב הנוכחי, אין שום דרך לגשר על הפערים.
טוב לי כמו שאני. עם היהדות החילונית שלי. עם התמימות שאני עוד לא מוכנה לאבד ועם האמונה שיום אחד נוכל לבנות כאן חברה משותפת שיש בה מקום לכולם. אז מגזר דתי-לאומי יקר, אני אוהבת אתכם. אבל אני לא מוכנה לקרב לבבות או לדבר על העתיד המשותף כל עוד מי שמייצג אתכם זה בן גביר, גופשטיין, סמוטריץ', סון הר מלך ושקלי: גזענים, חשוכים, הומופובים, קיצוניים מכל הבחינות. תעיפו אותם לעזאזל ואז אשמח שנדבר. כולנו. כולל הערבים. עד אז, מתנצלת, זה נשמע לי כמו "סרק, סרק, סרק".
