fbpx

הצער הפורה, או: דווקא עכשיו ילד?

כשהמדינה התחילה לקרוס, שיר ואני התחלנו טיפולי פוריות. בשתי החזיתות לא קל לשמור על אופטימיות, ועדיין אנחנו נאבקים להביא חיים למציאות שמוציאה את החשק לחיות

0

"אולי פשוט נאמץ איגואנה", אני אומר לשיר. זאת הפעם האלף שאני משמיע את הבדיחה התפלה הזאת, שלא הצחיקה גם בפעם הראשונה. בבוקר כשממהרים לרופאת הפוריות, בהמתנה על הכיסאות הכחולים במרפאה, כשהולכים להתנחם בבורקס פינוקים, כשמדברים בלילה על הסיבוב הבא. לפעמים במקום איגואנה יש חמוס, או נחש, או נמייה. רק לא ילד, גור אדם.

כבר שנה ששיר ואני בטיפולי פוריות. כן, יש זוגות הרבה יותר ותיקים בעסק הזה, כולם מכירים זוג שעשה IVF שמונה שנים ובסוף הצליח. אני יודע, אסור להילחץ, חשוב לשמור על אופטימיות. אבל אם יש דבר שלמדתי מתקופת הטיפולים, הוא שאמנם קשה לשתף בפחדים שלנו – זה את זו ואנשים אחרים – אבל קשה אפילו יותר לשתף בתקווה. 

לבטא את הפחדים לפחות מעיד על פיכחון, מודעות לדרכים שבהן היריון ולידה עלולים להשתבש, שלא לדבר על החיים שאחריהם. כדי להתמודד עם הפחדים אפשר להקצין, להפוך אותם לגרוטסקיים, פחדי קטשופ: מה אם הוא ייוולד עם שמונה רגליים? או מצח בצורת מגהץ? או שהיא כבר נולדה ביקום מקביל? או שזו חמישיית ילדים זהים שאוהבים את נועם חורב? טוב, אולי פשוט נאמץ איגואנה.

לעומת זאת יש את התקווה. זו שגורמת לנו לנסות חודש אחרי חודש, להתמסר למיניות משימתית ומדכאת, להתמלא בהורמונים ולמלא כוסות באתם-יודעים-מה. תקווה פגיעה, מעורפלת, שהפעם זה יצליח. שיהיה בסדר. ילדה או ילד, תקינים ובריאים ושלנו, בניסיון ה-15 או ה-20 או בעוד שבוע. תקווה שאי אפשר להפריז בגודלה. כן, לכל הורה יש ציפיות מהילדים שלו, אבל לפני שהם נולדים – זו תמיד ציפייה לנס. 

בציפייה הזאת טמון מראש הפחד האולטימטיבי מצחוק הגורל: עקרות, כישלון תנ"כי, להיות הזוג שמקבל לבבות בווטסאפ אחרי עוד חודש אבוד. והכל מלווה בייסורי אשמה – למה חיכינו כל השנים, למה לא שמרנו מספיק על הגוף, למה גזרנו את המסע הזה על עצמנו, כאילו החיים לא מספיק קשים. זה מאמץ יומיומי לא לשקוע ברחמים עצמיים, לשמור על תקווה בלב שלם. מי בכלל מסוגל לקוות בלב שלם, ועוד בתקופה כזאת.

משניים ואפס יוצא אחד?

לאורך רוב שנות הזוגיות שלנו קיווינו שהמתמטיקה תסתדר. שיר ידעה שהיא רוצה שני ילדים, לי היה חשד שאני רוצה אפס. נימקתי את זה בצורה מתפנקת, "אני עוד ילד בעצמי" – משפט הגיוני בגילאי העשרים, פחות חינני בשלושים וצפונה.

לקח לי זמן להבין שאני בחרדה מתמשכת סביב האפשרות להפוך לאבא, כאילו חרב תלויה מעל ראשי: כשהתינוק יוולד החיים שלי ייגמרו. חששתי להתגלות כאבא כושל, מביך, ומעל לכל – לעשות טעות בלתי נסלחת. דמיינתי מאות פעמים איך אני מפיל על הראש תינוק שלא קיים, צועק עלבונות במלוא גרון על ילדה דמיונית. 

נדרשו לי שנים ארוכות של התבגרות וטיפול כדי להכיל, איכשהו, את הפחדים האלה. רק כשהם הפסיקו לחסום את שדה הראייה, יכולתי לשאול את עצמי – רגע, אני בכלל רוצה ילדים? באמת רוצה? הם שווים את כל הקושי, כמו שרוב ההורים טוענים? יהפכו אותי לשלם? אני בכלל רוצה להיות שלם? השלם לא משאיר מקום לשום דבר אחר, אין בו אוויר. 

מצד שני, גם אל-הוריות היא מחויבות. זה אומר לוותר, מתוך החלטה מודעת, על הטרנספורמציה הכי דרמטית בחיים. לחיות עם ההיעדר הזה, לנהל זוגיות בצילו, למלא את הריק בתכנים אחרים, חשובים ומרגשים אבל שונים במהותם. אני יודע, אל-הוריים רואים את זה אחרת – הם לא חווים את ההיעדר, או שמחים בו, או פשוט משלימים איתו. אבל ככל שעברו השנים, וככל שדמיינתי את עצמי מזדקן בלי ילדים, הבנתי שאני לא חלק מהשבט הזה. אני בגדול אוהב את החיים שלי עכשיו, אבל לא רוצה להישאר בכיתה הזאת לנצח.

זה מה שנשאר

הממוצע בין אפס לשניים הוא אחד. ילד או ילדה, לא פחות ולא יותר. הפתרון הזה התחיל להשתרש בנו.

חשבתי על הורים לילדים יחידים שאני מכיר: הם נראים פחות מרוטים, נכון? ממשיכים פלוס מינוס את החיים, לא? אפילו קראתי מחקר (=ראיתי טיקטוק) שלפיו הורים כאלה מאושרים יותר. התחלתי להתרעם על סטריאוטיפים נגד ילדים יחידים – מפונקים, בטוחים שהם מרכז העולם. למדתי לחבב את המלנכוליה שאופפת לפעמים משפחות כאלה, שני הורים וילד-אורח בעולם המבוגרים, כמו בשיר המדהים הזה. ילד אחד זה אחלה, בעצם. אוקיי שיר, בואי ננסה להביא ילד אחד. 

אם הפסקה הקודמת נקראת כמו שכנוע עצמי מתמשך, זה גם היה החשד שלי. 

התחלנו את הטיפולים. עשיתי מה שאמרו לי, מתלווה לבדיקות כמו מלצר בחפיפה. דמיינתי אותי מחבק את שיר כשהיא שומעת "את בהיריון", עוקב בהתרגשות אחרי הבטן התופחת, היא יולדת בקלות וללא כאבים, אנחנו מכורבלים עם הרך הנולד וקורנים מהתרגשות שאין דברים כאלה. אבל קול פנימי לחש שוב ושוב: בבקשה שזה לא יקרה החודש, או באף חודש, ושמישהו כבר יבוא לקחת אותי מהחוג הזה.

ובעודנו נאבקים להביא חיים לעולם, העולם הלך והוציא את החשק לחיות. את הטיפולים התחלנו קצת אחרי השבעת הממשלה, בימי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית (כן, היינו בהרבה קליניקות בתקופה ההיא). חשבנו שהמצב רע. מאז, כמובן, המצב הורע בקצב אקספוננציאלי. אני מנסה להביא ילד במדינה היחידה שגרתי בה אי פעם, ואם אנחנו רוצים שיהיו לו חיים טובים ובטוחים – ספק גדול אם נוכל להישאר. 

והנה העניין המוזר. דווקא הקריסה המתמשכת סביבנו, התהום שמעמיקה בלי סוף, הובילו אותי לראשונה לרצות ילד בלב שלם. המוות מילולית נמצא בכל פינה, הכל אכזרי וכואב וקשה, ופתאום אני כל כך רוצה להביא חיים לעולם. 

אולי מתוך רצון להערים על הזמניות, האקראיות של המוות. להשאיר מישהו אחריי, לגעת בנצח. אולי זה הצורך להאמין שאנחנו נהיה הורים טובים, במציאות טובה יותר. אולי זו הכמיהה לאהוב בנדיבות, לקוות בנדיבות, גם כשאנחנו מצטמררים לחשוב מה עלול לעלות בגורלנו. אני רוצה הוכחה שאפשר אחרת, שיכול להיות סוף שמח לסיפור העצוב הזה.

עכשיו רק צריך הריון אחד מוצלח. נו כבר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook